עודד שלומות
אהובים עלי ביותר ערבי ימי ראשון ורביעי. אני והכלבה סובבות יחד, מרחרחות
אהובים עלי ביותר ערבי ימי ראשון ורביעי. אני והכלבה סובבות יחד, מרחרחות
רואה ואינה נראית פרק ב’
אתם לא מכירים אותי. "את חדשה בכפר?" אתם שואלים. אבל אני מכירה אתכם.
למעלה מעשרים שנה אני סובבת אתכם, מדי בוקר ובערב, בגשם, בקור, בשלג ובשרב הכבד, בודאי כבר הייתי מגיעה רחוק אם הייתי הולכת ישר.
אני רואה ואינה נראית.
* * *
אהובים עלי ביותר ערבי ימי ראשון ורביעי. אני והכלבה סובבות יחד, מרחרחות.
חמוד, אני אומרת, בטח היה לך יום קשה בעבודה, אתה נראה ממש עייף. תנוח, אני כבר אצא לסיבוב לבד. לפעמים, כשהוא מתעקש, אני שולפת את הקלף המנצח. בזמן האחרון אתה בכלל לא מבלה עם הקטנה, אני לוחשת בטון מאשים, שהיא לא תשמע, היא צריכה זמן איכות עם אבא. אני אצא להליכה ובינתיים תכינו ביחד ארוחת ערב. ככה הרגתי שתי ציפורים במכה אחת. אבל צריך להיזהר עם השיטה הזו, לפעמים זה חוזר כמו בומרנג, כשאני חוזרת היא מסתגרת בחדר שלה והוא מתפוצץ במטבח ואחרי זה הלכו לי ערבי ראשון ורביעי לשבוע לפחות.
זה לא שאני לא אוהבת לצעוד איתו, להיפך. אבל בראשון ורביעי אני רוצה להיות לבדי, מקסימום עם הכלבה. בשביל שתינו הופכים הרחובות, בערבים האלה, לעולם קסום. בכל פעם טורח כל הכפר לענג אותנו במשהו חדש, לראות, לשמוע, להריח, להתפלש ולהתמרח (הכלבה, לא אני).
ביום ראשון בערב מוציאים את האשפה. ביום רביעי – את הגזם והגרוטאות. ואולי להיפך, ביום ראשון את הגזם וביום רביעי את האשפה, ומה קורה עם הגרוטאות, אני לא מצליחה לזכור, ולפי מה שקורה בחוץ אני לא לבד.
דרכנו משתרכת עקלקלות בין המדרכה והכביש, הלוך וחזור ועקוף בינות לפחים עמוסים שגררו אותם אל שפת הכביש, ערמות שופעות של פסולת גינה שגולשות ועוברות על גדותיהן, שקיות ענק בשלל צבעים עמוסות בכל טוב וסתם חפצים ושאריות שידעו ימים טובים יותר ובעליהם מאסו בהם והם מונחים בבושת פנים על המדרכה. הכלבה, שיכורה מאושר, נחפזת לרחרח ולהטיל את מימיה סביב האוצרות המוטלים סביב ואני אוחזת היטב ברצועה ומעמידה פנים למען העוברים והשבים שאני עומדת שם רק בשבילה.
פעם אחת עמדו על שפת המדרכה שתי מזוודות. בשקט הן עמדו שם, מרוטות ומשומשות, זקופות, רכוסות סביב סביב, אחת גדולה והשנייה קטנה ממנה. שתיהן היו מכוסות בשלל מדבקות צבעוניות שהדביקו עליהן דורות של בודקים ביטחוניים, רכנו וטפחו, נסיעה טובה. תוויות פרטי הנוסע עדיין היו קשורות למזוודות, התנוססו בגאון, והן חיכו שם, אחת גדולה והשנייה קטנה ממנה, העמידו פנים כאילו אמרו בעליהן לשוב בעוד כמה רגעים, לאחוז בידית, להניפן למעלה, הנה שוב נוסעים.
בחזיתו של בית מפואר, מבריק ונוצץ בשלל אבני גזית ושבכות ברזל, המתהדר בגרם מדרגות משיש צחור, מתעופפים דרך קבע קרעי שקיות, גזרי עיתונים ובדלי סיגריות. בחניה נערמים עיתונים, בקבוקי פלסטיק, שברי עציצים שיבשו, חצאי שקי מלט ושאריות מרצפות. הזבל גולש סביב לפחי האשפה המתפקעים ומדי פעם מונחים שם כסא בעל שלוש רגליים, כורסא או שטיח מחורר, דהה ובלוי, שולחן כתיבה עקום, ארון שציפוי הפורמייקה שלו פוער את פיו. אני מנסה לשווא למקם בדמיוני את הרהיט האומלל, הנכה, בחללים האלגנטיים, המוארים באור יקרות, הניבטים אלי מהחלונות.
מן הערמות המוטלות לצד המדרכה עולה ניחוחה המתוק של פריחת יערה ויסמין, עלי לימון מדיפים טעם חמוץ של הדרים, ענפי אורן נוטפים שרף ריחני. כל זה נידף ונישא ברוח בין-הערביים ומתערבב בריח דשא קצוץ ומרקיב, בלהט השרב העולה מקוצים יבשים, בתסיסת פרי בוסר שנגזם בטרם זמנו. צריבות אבק ועיפוש עולות ממזרונים עבשים ובגדים שלא נעים להעביר לחנות יד שנייה, ואדי סרחון קל מנשבים לפרקים מהפחים הירוקים.
0 תגובות
השארת תגובה
אחלה
הומר ציני כמעט בכי
זה כפר ורדים?
מה קורה פה?????????????