אשרי, בן שישים אני!


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
עמית ארז

אומרים שהחצי השני טוב הוא? טוב מאד!

ויש גם אומרים שפוגשים שם אחד ושמו god.

כפרניק  ארז אשרי, בן שישים אני!

 

לפני כשלושים שנה בערך, ואני אב צעיר לבני יחידי, בעודי משחק עם הפעוט בגן שעשועים במקום בו חיינו אז, ניגש אלי אדם לא מוכר, טפח על כתפי ודרש בשלומי. כבר אז הכרתי טכניקות התנהגות במצבים מביכים כאלו, אבל לא הייתי מספיק חד, כנראה בגלל שנתפסתי בהפתעה, והאיש הבין מיד שאני לא מזהה אותו.

לאחר שנחשפתי בקלוני ומחוסר ברירה גם הודיתי בו, שאלתי את האיש מאיפה אנחנו מכירים. הסנטימנטליות נהפכה לעלבון, והגבר הזר לי אמר שהיינו יחד בקורס קצינים, ועוד הוסיף שהיינו החברים הכי טובים שם… למרבה המבוכה זה לא עורר אצלי שום זיכרון, לא באותו הרגע וגם לא לאחר מכן, ועד היום אני לא בטוח שלא מדובר במתחזה שניסה להתגנב לביוגרפיה שלי… טוב, אולי לא בדיוק, כי הביוגרפיה שלי כל כך בנאלית שקשה להאמין שמישהו ישתוקק להתחכך בה. כך או אחרת זה לימד אותי שיעור על טיבה האי סימטרי של חברות, וגם הותיר אותי בחרדה מזיכרוני המתפורר המאיים לבגוד בי במשך הזמן ברגעים מביכים.

 

לכבוד יום הולדתנו השישים, התארגנה קבוצה של בוגרי מחזור שנת 72 במאה הקודמת ושמה לה למטרה לארגן מפגש בוגרים של התיכון האזורי שלנו. מי שקרא את הפסקה הקודמת יבין שחששי הכבד ביותר היה שלא אזהה עוד כמה חברים הכי טובים לשעבר. למרבה השמחה מארגני האירוע הבינו עם מי יש להם עסק, וכל מי שהגיע קיבל תג נושא שם לענידה על החזה, כך שגם אם לא נזכרתי במישהי לא אודה בזה אפילו בחקירה מדרגה שלישית. עד כאן לנושא הזיכרון הדועך.

 

כשהגעתי אל מקום המפגש נזכרתי באחת ההתחכמויות של מרק טווין שאמר שהחיים היו יכולים להיות מאושרים לאין ערוך אם היינו מתחילים אותם בגיל שמונים ובאופן הדרגתי מגיעים לגיל עשרים. כמו שצפוי כולנו פחות או יותר רופסים, מה שהיה פעם זקוף היום קצת כפוף, הוספנו אי אילו קילוגרמים, הרחבנו חגורותינו, השלנו שיער, ובמה שנשאר זרקה השיבה. התהליכים הביולוגיים לא ממש מתחשבים במאוויינו להישאר החטובה מהשמינית. המפגש היה לא פחות ממרגש. את רוב האנשים לא ראיתי יותר מארבעים שנה, וחלק מהמפגשים שימחו אותי מאד. שתינו, אכלנו, דיברנו, התעדכנו, השווינו, צחקנו, השתטינו, סיירנו במה שהיה פעם תיכון אינטימי עם דשאים וגינות וצמח למפלצת בטון וגדרות ואודיטוריום ומה לא. צפינו בהשתאות בתערוכת צילומים של עצמנו מהגיל ההוא שנשלפו מבוידמים שונים ברחבי הארץ. קשה להאמין כמה יפים היינו בעבר. לאחר מכן נכנסנו לאודיטוריום בו בילינו עד סיום הערב. מאד התחברתי לאותו חלק שבו ציינו את זכרם של חברינו שהלכו בדרך כל בשר, מי בחרב ומי בטרגדיות אחרות. היה נוסטלגי מאופק ומכובד.

 

לאחר שסומנתי כחבר הפחות פעיל בקבוצה המארגנת (ריחוק גאוגרפי, עומס, ושאר תירוצים שחוקים אבל אמתיים) , שתרם רק כמה אימיילים, ולא הופיע אישית לאף מפגש ארגוני, התבקשתי לכל הפחות לומר כמה דברים במעמד העדה, והחלטתי שכשאין לך יותר מידי מה להגיד זה יכול להישמע יותר טוב בחרוזים, וככה זה נשמע:

 

התכנסנו כאן היום רעי בני מחזור,

מצעיר ועד בכור,

את זיכרונותינו זה בזה לשזור,

לשבת ולהטות את הפועל פגוש.

אני פוגש, אתה פוגש והיא פוגשת,

ובעד זה נשמע היום דברי מורשת,

ופה ושם גם קצת קשקשת.

 

בשמחה, נהרה, גילה, דיצה, רינה אהבה וכבוד,

במושב חברים נשיח עם חברינו עוד ועוד.

כוסית לכבודנו נרים,

שיכר ויין ומיני משקים של נוכרים,

בליסה ולגימה ומיני תרגימה וטובי המאכלים,

ואם לא ציינתי, אזי גם כוסית, וכוס, ועוד כמה וכמה כוסיות נרים גם נרים.

 

כי מדרום עד צפון נגלה, וזה בכלל לא סוד,

שאת עלומינו באים אנו היום לספוד.

אך למה אמרתי לספוד? איך יצאתי כזה …?

אם תשאלו אותי כאן ועכשיו, בכינוס,

אומר לכם מתוך ידיעה בוטחת וללא שום היסוס,

ואת זה שמעתי כמדומני מפי הסוס:

החצי הראשון בטל בשישים

החיים האמיתיים מתחילים בגיל שישים.

אז ידידי, נשים, גברים, בני מחזור וכיוצא בזה-ים,

בקבוק בכוסית יקוש וכוסית נוספת נרים.

 

אומרים שהחצי השני טוב הוא? טוב מאד!

ויש גם אומרים שפוגשים שם אחד ושמו god,

אך אני לדבר שודלתי על הראשון שלנו ולא עוד.

מה אומר ומה אגיד? ועד היכן את עדותי ארחיק?

אני לא מבין מאיפה ולמה נפל עלי כזה תיק ?

בלהכיר אותנו אני לא הכי ותיק…

ואני אפילו לא בדיוק הכי עתיק.

כך או אחרת מציית אני לצו המפיק,

אך ראו נא ראו, קצת נסחפתי וקשה לי להפסיק,

נדמה שלחרוז קצת עלה לי לראש,

וברור שמזה הקטע הגיע הזמן לפרוש,

אז למים אקפוץ, אחת שתיים שלוש:

 

המים קרים

את היין מבריחים

את הראש קצת פותחים

ומפה לשם פשוט מבינים

שהעבר, איך לומר זאת, קצת משמים.

נולד, גדל, למד, הכיר , הוליד

בכל אלו כל אחד רק קצת מיוחד ויחיד

להוציא אולי לוחמת שוורים שנולדה במדריד

או לוליין שעל חבל דק מרקד ביריד

אז תרשו לי כולכם את שלי להגיד

אף אחד כאן לא החליט לסיים כשאהיד

העולם אותנו עוד לא הפסיד

ואין שום סיבה אותנו להספיד

אז אקפוץ במחילה ישר לעתיד

 

אך אבוי, עיקר כמעט שכחתי

ואת הסדר הטוב די הפכתי

בדרך כלל הרי זה ראוי

את חתן השמחה לברך בגלוי

ועל כן אעשה זאת ללא דיחוי

ואומר כאן לכולנו – וזה לא חסוי

שנדע להפוך הרצוי למצוי

שנבחר לפעמים לעשות גם שינוי

שלמוסיקה שבנו ניתן קצת יותר ביטוי

שלחלומות גנוזים ניתן סיכוי

שבריאותנו תימשך ללא ליקוי

ואני מצהיר כאן וזה לא בדוי:

 

אם עד חגיגות שישים כפול שתיים אשרוד

אני מתחייב בפניכם, אהיה בחוד!

אצלי זה פשוט עניין של קוד.

אסכים לשאת דברי בשנית, לא אבגוד

אפילו אם אעגון אז באשדוד,

או אחיה בקיבוץ, נגיד עין חרוד

אגיע, אם על שתי רגלי אעמוד

כי אתכם אשמח לחגוג עוד ועוד

ונדון ללא ספק בעתידנו הוורוד.

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. אאאאא הגב

    ברכות
    אולי 50.
    לא התבלבלתם?

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן