עודד שלומות
הניחו לעצמכם לבטא את האני האמיתי שלכם, הקרינו אומץ, נחישות ואותנטיות
הניחו לעצמכם לבטא את האני האמיתי שלכם, הקרינו אומץ, נחישות ואותנטיות
כשאני מסתכלת מסביב אני רואה יותר מדי אנשים שמתנצלים שהם קיימים. הם סוגרים את עצמם בבועות של הסוואה על-מנת להתמזג עם הסביבה כדי שאף אחד לא יבחין חלילה, בקיומם. הם מבטלים את עצמם ולא שואפים לשום הישג כדי שלא לבלוט מעל הסביבה שלהם, ואם בכל זאת יהיה להם הישג כלשהו הם ימעיטו בערכו ויסכימו לתת את הקרדיט למישהו אחר.
הם חיים בתחושה שהם לא רוצים להרגיז אף אחד ויעשו הכל כדי לא למשוך תשומת לב.
כשטיילתי לי בטבע אני זוכרת שראיתי כלנית מצויה, מאלה שבימות החורף פורחות, ממלאות שדות שלמים ומנקדות אותם בצבע אדום. הכלנית בלטה במיוחד על רקע הבוץ החום שמסביבה ולא יכולתי שלא להבחין בה. התקרבתי אליה, רכנתי לעברה כדי לראות אותה מקרוב והתפעלתי. היא פרשה לרווחה את כל 6 עלי הכותרת שלה, האבקנים בצבע דיו כחול כהה מילאו את כל החלק הפנימי שלה והיא זהרה בכל עצמתה ובכל יופייה כי זה התפקיד שלה בטבע.
היא לא התנצלה שהיא אדומה, היא לא התנצלה על כך שהיא בולטת ויפה, היא פשוט הייתה שם ועשתה את מה שמוטל עליה לעשות, למשוך חרקים, להפיץ זרעים וכדרך אגב גם לקשט את העולם ולהפגין את הייחודיות שלה.
אז אם הטבע לא מתנצל על עצם קיומו ולא מנסה לגמד ולטשטש את ההישגים שלו (ויש לו הרבה כאלה), מדוע אנחנו כבני אדם שגם אנחנו חלק מהטבע כן מטשטשים את עצמנו ומתנצלים על זה שאנחנו קיימים?
אני מניחה שהתנהגות כזאת נובעת מחוויות ילדות לא נעימות שחווינו. חוויות שבהן אזרנו אומץ והראנו לעולם את טבענו האמיתי וחטפנו ביקורת מאנשים בסביבה שלנו.
זה יכול להיות ציור שציירנו מכל הלב, היינו גאים בו וכשהראינו אותו למישהו משמעותי לנו הוא אמר שזה סתם קשקוש. זה יכול להיות מורה / גננת/ ילד מהכיתה שהשפיל אותנו לפני שאר הילדים על כך שניסינו להראות את טבענו האמיתי.
זה יכול להיות הורה שבלי כוונה (או עם כוונה) הוציא עלינו את התסכול שלו בגלל הצרות שלו ועצם זה שהעזנו להפגין את טבענו האמיתי שיקף לו את חוסר היכולת שלו להפגין את אותו דבר וזה עורר עלינו את זעמו.
השארת תגובה
