איך רוקנתי את בית הורי


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
חגית פרידלנדר

לפעמים מתגלות תמונות וזוויות נוספות שלא ידענו על הורינו – דבר הזורק אותנו למקומות חדשים.

כפרניק  פרידלנדר_3 איך רוקנתי את בית הורי

 

 

לפעמים מתגלות תמונות וזוויות נוספות שלא ידענו על הורינו – דבר הזורק אותנו למקומות חדשים

 

לא אכתוב על המצב בארץ… אין לי אלא לומר שכולי תקוה שיחזור השקט לכל המקומות ואנשים יחיו בשלווה ובשקט. ומהר ככל שניתן.

זה הולך להיות משהו מאד פרטי… שאין לי מושג לאן הוא יתפתח כי הוא עמוס וטעון מדי כדי להעלותו על הכתב. וכמו שאני מכירה את עצמי המילים נבלעות לי בין השורות ולא תמיד מצליחות להסביר אפילו לי מה רציתי לומר….

אז מהתחלה…

לא המצאתי שום דבר… היו לפני ויהיו אחרי…

 

 "ילדים" שמרוקנים את בית הוריהם… למסלול הזה אין קיצור דרך ואי אפשר לבחור מסלול מחודש.

שם הספר המונח מולי ברגע זה "איך רוקנתי את בית הורי"/ לידיה פלם. מתורגם מצרפתית. גם שם יש ילדים כאלה. ומישהי טרחה וכתבה זאת בחן ובאומץ. בישירות מצמררת. כמו שאני אוהבת. לפחות כמו שאני מתרשמת בהצצה מהירה.

 

היו ימים שעבדתי בחנות ספרים. חברה הזמינה לאחותה ספר זה. ידעתי שהן מטפלות במסירות באם שימיה ספורים. ברגע ראשון חשבתי שזו בדיחה משפחתית צינית, אחת מרבות שהתרוצצו ביניהן כמו במשחק פינג פונג שלא הכרתי עדיין את כלליו.

הזמנתי את הספר והוא אפילו הגיע לחנות על מאה עשרים וחמישה עמודיו שגומעים בשלוק למרות הנושא.

מודה שלא גמעתי אותו ולא התקרבתי אליו. למה להקדים את המאוחר? בין כה וכה המאוחר מתקרב גם בלי להתערב…

בינתיים אימן נפטרה. ובשיבה טובה. מותירה אחריה שובל ארוך של סיפורים ואגדות מימים של טרום מדינה עם פוסט טראומה של מדינה ששינתה פניה לבלי הכר. ביתה התרוקן מיושביו מבאיו ומחפציו. ראיתי את שתי האחיות עומלות וטורחות, ממיינות, תורמות ובעיקר זורקות חיים שהיו על פני האדמה. התרוצצו ביניהן בדיחות מהסוג השחרחר. המח השמאלי שלי רק קלט והרגיש מרחוק את המראות והימני חשב לו מחשבות משלו. לפעמים הפוך. בלי קפה.

 

והנה השבוע הייתי גם בסרט הזה.

הורי עברו לבית אבות ואימהות. בית המאכלס גם כאלה שהם לא אבות ולא אימהות ורק הגיעו לגיל שזהב בין שיניו ובכתריו. ואנחנו השלושה… שתי בנות ובן מפנים מארבעים מטרים רבועים ( גם אלכסון אחד היה) את תכולת המקום בו גרו בשנים האחרונות.

 

ביום שאחרי יכולה רק להתבונן שוב בכריכה של הספר בסלחנות ובחיוך של מי שהיתה שם.

ולהגיד לכם משהו?

 

מה לא היה שם? הכל מכל! עולם ומלואו! בעיקר העיפו אותי המחשבות והפחדים אם אעולל זאת לילדי שלי…

מבטיחה לעצמי מול קבל עם ועדה בזה הרגע, שאשתדל לפנות מביתי את כל המאגרים המיותרים!

 

בחיי שאשתדל.. כל פעם עוד ועוד… זה פשוט בלתי נסבל להתעסק עם דברים שנס ליחם ונושאים רק זיכרונות ומה שאני חושבת שמרכיבים את זיכרונותיי וילדותי הנשכחת.

ברור לי שילדי יאמרו עלי שהיו לי כוונות טובות אבל לא התאמצתי די, כי בכל זאת הרוב יושלך מחוסר ענין לציבור.

ואם בעניין עסקינן… לפעמים מתגלות תמונות וזוויות נוספות שלא ידענו על הורינו – עובדה הזורקת אותנו למקומות חדשים… וואלק…

 

וכמובן השאלות המוסריות מציצות מבין הכליות והמוסר שלהן…

איזה מסמך לפתוח ואיזה מכתב לקרוא ואיזו תמונה לראות…

מה עושים עם כל המידע החדש ישן שנחשפתי אליו..

שאלתי את עצמי באיזו זכות אני עושה זאת…

 

והתחבטתי קשות באם אשליך זאת או  אגרוס… אולי למסגר? מה עלי לעשות בדיוק?

 

מה לעשות? ברגע זה להעמיד עוד מכונת כביסה של מגבות ומצעים שאחלק… המכבסה בפעולה משעות הבוקר… ומה עוד לעשות? לעשות… רק לעשות… וכמה שיותר… כרגע…

 

כדי להתחיל לארגן את מחשבותי ולשתף מה התחולל בי בימים אלו, אצטרך כנראה להוציא חלק ב' לאותו ספר שבעצם רק הערב אתחיל לקרוא… יש לי הרגל מגונה שכל ספר אני מתחילה לקרוא מהסוף ולכן בחרתי לצטט את סופו של הספר:

"ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו. אפילו אותם אבלים שמזמינים מרוקנים מקצועיים אינם יכולים להימנע מן הזיכרון שלהם ולא מכאבם. כל אחד שוקע בו. אך עת לבכות ועת לשחוק.

"לאחר ששהתה במהלך חודשי החורף מתחת לאדמה, חוזרת פרספונה אל אור השמש וזורעת את השדות ואת המטעים. פרחים ופירות נולדים מחדש. לא טוב להסתגר במלנכוליה. אין לי חשק לסיים את הספר….."

 

וכך היא סיימה בלי חשק…

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. חגית פרידלנדר הגב

    הערה
    אני חייבת לציין שרשומה זו נכתבה לפני כניסת כוחותנו. הכל מתגמד לנוכח האירועים וההתעסקות הפרטית שלי נראית כה רחוקה.

  2. יעל הגב

    יקירה.
    כמו שציינת כולם עוברים
    יקירה.
    כמו שציינת כולם עוברים את “החוויה” אבל כל אחד והעולם שלו.
    גם אני ואחותי וגם את ואחותך התייחסתם לכל פריט שמספר סיפור חיים ודברים לא נזרקו סתם לפח ללא התיחסות.
    זהו פרק בחיים שאנו נושאות עימנו לטוב ולרע.מאחלת להוריך עוד שנים טובות ובריאות .

  3. מינה הגב

    לחגית
    שום ארוע לאומי לא מגמד חויה אנושית אישית עמוקה כמו זו שחלקת איתנו. כתבת דברים מרגשים ונוגעים ובבכישרון כתיבה בולט.(מינה)

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן