עודד שלומות
יעל רון בן משה, חברת קיבוץ געתון (בעבר מנכ”לית אשכול רשויות גליל מערבי וח”כ מטעם “כחול לבן”) פרסמה השבוע כי החליטה שלא לרוץ בבחירות הבאות במסגרת הפוליטית שבני גנץ פועל להקים.
בדברים שפרסמה (ראו להלן) אף מסמנת את גדי איזנקוט כראש הממשלה הבא, ומגדירה כ”סיכון גדול” את התרחיש שבו חלק מאנשי גנץ (אם בכלל יעברו את אחוז החסימה…) לא יצטרפו לממשלת איזנקוט.
בסיפא של דבריה, אף אומרת כי איננה פורשת מהחיים הציבוריים; ואם ניתן לנחש, סביר מאוד כי תחבור לאיזנקוט.
ועוד הימור ופינטוז: אולי גם תהיה שרת נגב-גליל הבאה….
יעל רון בן משה:
לפני שעה קלה הודעתי לבני גנץ על החלטתי הסופית שלא לקחת חלק במסגרת הפוליטית החדשה שהוא פועל להקים.
זו אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי בחיי. קיבלתי אותה מתוך מחויבותי כשליחת ציבור, כנציגת קו העימות בצפון וכנציגת ההתיישבות העובדת, מתוך הערכה והכרת תודה לבני.
בשבועות האחרונים קיימנו החברים ב״כחול לבן״ שיח מתמשך – אישי וקבוצתי – על הצעדים הפוליטיים שבני מנסה להוביל.
מבלי להיכנס לפרטי השיח – שכלל ניירות עמדה, הצבת מטרות ויעדים, גיבוש טקטיקות וניתוח המצב הפוליטי תוך ראיית טובתה של מדינת ישראל בראש ובראשונה – הבנתי בימים האחרונים שכל ניסיונותיי להשפיע על הדרך ועל החלטתו של בני, לא צלחו. הדרך החדשה אינה מותירה את אותו מרחב תפיסתי של ״מרכז מלכתחילה״ ש״כחול לבן״ הייתה בתחילת המסע. אותה הדרך שעם מטרותיה הזדהיתי והייתי גאה לקחת בה חלק.
המאמץ לייצר אחדות הוא ראוי מאין כמוהו, אלא שלטעמי בדרך הנוכחית ובעת הזו, לא רק שהמאמץ עלול להיות לשווא אלא אף עלול לגרום נזק.
התרחיש שבו חלק מחברי המסגרת החדשה (שהם אנשים ראויים ובעלי זכויות רבות) לא יהיו מוכנים להצטרף לממשלה שיבקש להקים גדי איזנקוט כדי להביא את השינוי שהמדינה זקוקה לו, היא בעיניי סיכון גדול ביותר, ועבורי קו אדום בוהק.
לעולם אזכור לבני חסד נעורים. הוא זה שאפשר לי לפני למעלה מ-6 שנים, כמנכ״לית אשכול רשויות גליל מערבי וחברת קיבוץ געתון מקו העימות בצפון, להגיע לכנסת ולהיות שותפה לעשייה לאומית-ציבורית משמעותית: להיות מזכ״לית של אחת המפלגות הגדולות בישראל בזמנו, לעמוד בראשות הוועדה לפניות הציבור בכנסת, להיות חברת וועדת הכספים, חברת וועדת החוץ והביטחון, וסגנית יו״ר ועדת הבחירות המרכזית, בתקופות המאתגרות ביותר של העם והמדינה.
בזכותו הייתי שותפה לרגעים לאומיים מכריעים, כחברת קואליציה בזמן ממשלת החילופים בקורונה, דרך ממשלת השינוי, וגם בשנה הקשה החולפת שבה הכנסת איבדה כל רסן ובלם.
בזכותו הייתי שם כדי להיות קול לחטופים ומשפחותיהם, קול לחיילי המילואים ולפצועי צה״ל, וקול במאבק העיקש בוועדת החוץ והביטחון בחוקי ההשתמטות.
תקנון הכנסת שהפך לשפתי אפשר לי להיות שם למען שכניי בקו העימות, למען התנועה הקיבוצית אליה אני שייכת, ולעשייה הסביבתית בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת.
הרעות ביני לבין בני ו״כחול לבן״ נמשכה גם כשלא נבחרתי לכנסת בעבר. גם כשסיימתי את תפקידי במפלגה. הדרך המשותפת בינינו לא הייתה נגזרת של מקום ברשימה או תפקיד. כך גם היום.
החלטתי היא אידיאולוגית וערכית.
אני לא פורשת מהעשייה הציבורית ובטוחה שגם עם בני ושאר החברים הדרכים עוד ייצטלבו.
בני, תודה לך על כל אלה ועל שלימדת אותי בדמך – ישראל לפני הכול.
(תמונות מהרשת החברתית ע”פ ס’ 27א)
השארת תגובה
