שלושים לרעות כהן ז”ל

ביום חמישי 18/8 צוינו שלושים יום לפטירתה של רעות, חברה יקרה, אשר נגעה באנשים רבים בקהילת כפר ורדים ומחוצה לו.

לפני כשלושה וחצי חודשים, הועמדה בחדר הישיבות במועצה תצוגת עבודות ויטראז’ ומוזאיקה שיצרה, לצד עבודות רקמה של ציפי לוינסקי. חברי המועצה הספיקו לפגוש את רעות ולשמוע ממנה על תהליך היצירה וההשראה שלה.

בסיום ימי השבעה נראה לנו חשוב שהמשפחה המורחבת תראה את התצוגה ותבוא לחדר הישיבות לפגוש נציגים של הגופים אשר רעות התנדבה והשתייכה להם.

במפגש עם המשפחה נכחו נציגים של מועדון קפה בוקר, חנות יד שניה, תזמורת המלאכים של ראובן, קבוצת שיח נשים, והמניין המשפחתי, בנוסף היא התנדבה בהוסטל בית-בחורש.

מובאים כאן חלק מהדברים שנאמרו במפגש, אשר היה מרגש ושיקף את דמותה של רעות ממקום אמיתי.

רעות התנדבה במועדון קפה בוקר, תחילה בתפקיד ניהול הכספים, אך במהרה השתלבה בצוות והפכה לחלק ממנו.

בעיקר הצליחה ליצור קשרים עם חברי המועדון ולהיות קשובה לצרכיהם. גם שמצבה הבריאותי לא היטיב עימה, עשתה רעות מאמצים להגיע לחלק מהפעילויות. נוכחותה במועדון הייתה משמעותית והיא תחסר מאוד.

במניין המשפחתי רעות הייתה חברה כבר שנים רבות, סייעה בכל מה שרק צריך. תמיד קלטה  אנשים חדשים שהצטרפו  למניין וליוותה אותם בדרכם החדשה בכפר.

ועד המניין והרבה נטלי ידעו תמיד, שניתן לפנות אליה בכל דבר ועניין לטובת הקהילה.

דיירי בית בחורש והצוות שולחים תנחומים מעומק ליבנו לבנותיה של רעות ויקיריה.

רעות ז”ל נהגה לבקר בבית בחורש מידי שבוע, עם חיוך  רחב על פניה –  יחד עם כלב הלברדור המקסים שהצטרף לביקורים (היה כלב הנחיה של בעלה, רפי כהן ז”ל). במהלך הביקור, בדרכה הנעימה והרגועה רעות יצרה קשרים טובים עם הדיירות והדיירים בבית בחורש.

התנדבותה של רעות בבית בחורש הייתה משמעותית לדיירים, הפעילות המשותפת העניקה לדיירים הזדמנות למפגש עם הכלב. לנו מפגש זה טבעי. לדיירים שלנו זו הייתה  הזדמנות להתגבר על פחדים מבעליי חיים, לשחק ולהגביר את האהבה  לחיות. כל מפגש שכזה העלה הרבה חיוכים ורבים מהחברים ציפו לך מאוד.

בימי הקורונה הופסקה פעילות המתנדבים ומידי פעם המשכנו לפגוש אותך ב”סיפורי בדים”, חנות יד 2 של הכפר.

הפרידה ממך עצובה עד מאוד. יהיה זכרך ברוך.

את רעות פגשתי לאורך השנים בכמה מעגלי חיים. הראשון היה במעון, שלי ומורן, ואנחנו שתינו ועד הורים. אח”כ בחיים עצמם, ובשנים האחרונות בתזמורת ובמניין המשפחתי. לפעמים נפגשנו גם סתם, חברות.

לתזמורת הגעתי אחרי רעות, ישבתי ליד רעות, שתינו עם החלילים. רעות נתנה תחושת בטחון, השרתה שקט שהכול בסדר, לא להתרגש ולא לחשוש יותר מידי, וזה לא מובן מאיליו בתזמורת. בשקט הייתה בתחילת דרכי עוזרת להבין איפה אנחנו ומה רוצים ממני, על מה להסתכל ולא להתרגש יותר מידי מהמנצח…

רעות הגיעה לתזמורת תמיד עם חיוך. לפעמיים, כשהחיים אתגרו יותר ויותר החיוך היה מעט קטן. רעות הייתה נכנסת עם החיוך לצד רצינות ונחישות רבה. היא הגיעה לנגן, לנגן ולהתקדם.

רעות התחילה את לימודי החליל לפני כארבע שנים, במסגרת קבוצת נשים שניגנה אצל המורה איזי. רעות התחילה מההתחלה, כמעט ללא רקע קודם. הקבוצה התפרקה לשעורים פרטיים. איזי מספר עד כמה ניכרה אצל רעות המוטיבציה הגבוהה וההתמדה. הנגינה הייתה משימה חשובה בחייה, לא היה צורך לעודד את רעות להתאמן, זה היה ברור לה והיא התקדמה באופן משמעותי. איזי מאוד אהב והעריך את רעות וציין בפני כי בתלמידה כזו כל מורה רוצה להתברך.

התזמורת ורעות זו לא רק רעות המנגנת, זו גם רעות אמא של נטע. רעות אמא בתזמורת הנוער. שם, רעות כרעות, בשקט בשקט, בנחת ונועם, בלטה במסירות, בעוצמות הגדולות של הנתינה והנכונות תמיד להיות ראשונה לעזור, להתנדב. גם כשכבר היה קשה, עדין סייעה ועזרה, הכינה סנדויצ’ים, הסיעה.

רעות, כבר כמעט שנה לא הגיעה לתזמורת. חסרת לי מאוד. חסרת לי בנסיעה שלנו לאוסטריה. השארנו אותך בסבלך, נפרדנו מבלי לראות אותך, כשאנו מנגנים בחצר ביתך. קשה לנגן כשהגרון חנוק, ואת, כך ספרו, לנו מזיזה את אצבעותיך כאילו ניגנת עמנו בחליל.

לפרידה רק אפנה אותכם להסתכל בווטסאפ של רעות, בתמונה המופיעה שם, שלה עם החליל.

רעות אהבה את החליל ואנחנו אוהבים אותה.

בתום המפגש ירדנו לבית הקברות לגילוי מצבה, ובערב לאחר טעימה מהכיבוד שהכינה המשפחה, נאספנו בכיכר שבעת המינים להעלות זיכרונות ולשיר משירי ארץ ישראל שהיו אהובים עליה במיוחד.

כואבים ומאוד מתגעגעים

דקלה גרציאני

צילומים: בן עמי מוסק

ראו בהמשך:

קטעי יוטיוב שצילם וערך שמואל גרציאני