לא לשכוח את הילד כפיר ביבס

בשלושת השבועות האחרונים צמד המילים שלא מצליח לחמוק ממני הוא “בלתי נתפס”. לא אני ולא קרובי שכני ומכרי מסוגלים לעכל כמה נלקח מאיתנו לפני שלושה שבועות ובאיזו קלות נלקח מאיתנו. אלו שהיו תרחישים דמיוניים לסדרות טלוויזיה הפכו בוקר אחד לאמת צורבת, ומולה רצף שאלות וחרדות אודות מה יהיה ולמה עלינו להיערך.

בין בליל המילים והתמונות מצאתי טקסט קצר המזכיר לנו את פירמידת הצרכים של מאסלו וכיצד באבחה אחת נמשכה תחת רגלינו השכבה כמעט הכי תחתונה – שכבת ההגנה הכוללת בריאות, בטחון רגשי, בטחון כלכלי ובעיקר בטחון אישי. בהעדרם איך נוכל לחשוב אודות אמון, וקבלה, ואף על שכבות גבוהות יותר כגון הגשמה עצמית כשאנחנו סגורים בממ”ד עם קרש עץ מאולתר ואולי אקדח שמהווה את קו ההגנה הראשון והאחרון?

אבל זה לא מסתיים שם. אם פירמידת הצרכים שלנו נפגעה קשות, ישנם כ-230 גברים נשים זקנים וטף שעבורם פירמידת הצרכים התמוטטה כליל. מהשכבה הבסיסית של אוכל ומים ומחסה, חום ומנוחה.

230 איש חטופים בחללים חשוכים, עם אפס ודאות אודות גורלם, ואולי עם עשירית נחמה שמדינה שלמה עוצרת את נשמתה עד שישובו. אלא שיום מוחלף ביום ושבוע בשבוע. עם החלק החסר הזה אנחנו מתקשים לחזור לשגרה, מתקשים להנות ולשמוח בעוד אחרים במצוקה. לאט לאט בחלוף הזמן אנחנו נתרגל. נחזור לחיינו, ומדי פעם נזכר בהם, הלב יצתבט והמחשבה הרעה תתחלף בכאלו של שגרה ויום יום.

בתור אב טרי לילד בן חמישה חודשים – אני לא מסוגל לעכל את העובדה ששם נמצא כפיר ביבס. תינוק ג’ינג’י חמוד שגדול ממיכאל שלי במעט יותר משלושה חודשים. אני מתקשה ביום יום לראות את הפעולות השגרתיות שאנחנו עושים עם מיכאל ועבורו מבלי לתהות, האם כפיר ממשיך את המעבר למוצקים? האם בריאותו טובה? האם הוא זוכה לראות שמש? עם אילו משחקים וצעצועים חלאות האדם האלו נותנים לו לשחק?

ואיך יכול ילד בן תשעה חודשים לגדול כשהוא מוקף באנשים שחווים טראומה שאין לה סוף? שהמדינה שלהם באדישות ובסכלות “שכחה” או “לא שמה לב” שהם לא מוגנים – ושהטכנולוגיה הטובה בעולם היא לא תחליף למנהיג שמעל ראשו תלויה בחוט דקיק החרב החדה מכולן?

הבושה הגדולה שאני חושש ממנה היא לשכוח את כפיר ביבס. לעבור את משימות היום והנאות היום מבלי להרגיש מועקה שהוא עדיין שם. לצפות כיצד חוזרים החיים למסלולם והוא עדיין שם. אני חושב שכולנו צריכים את התזכורת הקבועה הזו.

לפני כמה חודשים הנראים כנצח כתבתי אודות שמות הרחובות שנקבעו לשכונה א’ בשלב ג’. הטלתי ספק בהתאמה שלהם, העליתי ספק לגבי המוטיבציה האפלה שהביאה לבחירה שלהם. עודד שלומות ביקש ממני אז להעלות את המחשבות ההן לכדי מאמר דעה – והחיים קרו ולא התפניתי לכך. כאשר הגעתי לאחרונה לרחוב שבו יקום ביתי בשלב ג’ בכפר ורדים, כבר ראיתי שמתנוסס בתחילתו השם “ברקת” וגיליתי שהשלמתי עם השם הזה שלא מייצג עבורי שום דבר טבעי, ושום דבר ארץ ישראלי – סתם עוד שם וסתם עוד רחוב.

אירועי התקופה האחרונה גורמים לי לפנות לראש המועצה איל שמואלי ולוועדת השמות ולבקש ממנה, לא עבור כל השכונה ולא עבור כל הרחובות, רק עבורי ועבור רחוב ברקת, שעד שלא ישוב הביתה, ישונה שמו לרחוב כפיר ביבס.

הייתי לראות את שמו מתנוסס מעתה מעל כל בקשת היתר ברחוב, מעל כל הזמנה לחנוכת בית, מעל כל טופס הזמנה לאספקה של מטבח חדש או בלטות או רעפים, ושכל רגע משמח של בניית הבית והארץ ימהל בעצב על כפיר שסופר עוד יום ועוד שבוע בשבי.

דבר לא ישמח אותי יותר מלדעת שכפיר ישוחרר ושאקבל חזרה את השם ברקת. שם שאם עד כה אין בו שום דבר ארץ-ישראלי, בתהליך קבלתו חזרה קרה הנס הישראלי והיהודי הכי גדול שיכולנו לבקש – פדיון שבויים. יהא זה אושר צרוף לחזור ולכנות את הרחוב בשם ברקת ולא בשמו הזמני.

אנא מכם איל וועדת השמות – שקלו את בקשתי בכובד ראש ואל נא תסתתרו מאחורי סיבות בירוקרטיות שהן. אני בטוח שאין איש בכפר (תהא דתו אשר תהא), במדינה, בשלטון המקומי או הארצי שלא יסכים לשינוי הזה ולא יצפה לשינוי שיבוא בעקבותיו. הייתי כמובן מאוד רוצה שגם הרחבה שליד קוביית החשמל תוקדש לכפיר ולתמונתו – אבל על כך נוכל לחשוב יחד במאמר הבא.

בברכה,

גיא חמו (ברקת 19)

(תמונות מהרשתות החברתיות)