ירושלים שלי

לעלות לירושלים עבורי זה כמו להיכנס למנהרת הזמן. לאן אתה ממהר “אדון זמן”?

לפחות זכיתי ביומיים נפלאים להתרפק על ימים עברו, ילדות נשכחת וחוויות של ראשית דרכי העצמאית בעולם. כל מקום שביקרנו הציף בי ים רוגש של זיכרונות שחרוטים בתוכי לתמיד.

בדרך כלל הכתיבה עוזרת לי לזכור וכך אני נוהגת, אבל לשמחתי הפעם המדריך, ירון עובדיה, חסך לי קצת מילים לתיעוד הטיול, הן הרי לכל אדם יש סך מילים מוקצבות לחייו כך הסבירה תהילה בסיפורו של עגנון על דיבורה הקמוץ.

כמי שחי ונושם את ירושלים ירון הפליא לספר ולחלוק עימנו בנדיבות את הידע העצום שלו. מעבר לכך היו לו סיפורים קטנים שתיבל בהם את ההדרכה. כמו על רצי מרתון ירושלים שהשאירו סווצ’רים על הגדרות כתרומה לנזקקים. כמו הסקנדל במליאת הכנסת בגלל דוד ומעשה בת שבע. הסיפור מאחורי הקלעים של הקמת מוזיאון הסבלנות. ואיך מצליחים להקימו למרות הוויכוחים הרבים.

אהבתי מאד את הציטוט שירון הביא משירו של חיים גורי “חשבון עובר”:

ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,

האבנים רותחות,

והאדמה איננה מכסה.

ושוב קוראים אחי מן המיצר.

ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,

שער הרחמים נעול עדיין

ואבני קברים בצל חומה.

ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל

האבנים זוכרות.

האדמה איננה מכסה.

הדין נוקב את ההרים.

כשמדובר בירושלים יש הרי לכל אחד מאיתנו את ירושלים שלו וגם לי יש סיפורים למכביר.. לא להיבהל… קצרה היריעה מלהכיל את כולם… אז רק כמה מילים.

התבוננתי ממרחק הזמן בשינויים שחלו בירושלים “שלי”, התקופה הכי יפה בחיי, הבית המיוחד של סבא וסבתא בנחלאות שזכיתי לגור בו כשבגרתי, חצר ירושלמית עם ניחוחות צמחי תבלין,  באר ושוקת לחמור של סבא שלי שהיה החלבן בה’ הידיעה של ירושלים דאז.

ה”סבאים” שלי עלו מתימן ב-1882 שנת תרמ”ב (עליית “אעלה בתמר”). אמי הירושלמית הפלמ”חניקית, אחרי פירוק הפלמ”ח ב-48 חזרה לירושלים והכירה את אבי בגבעת יערים ושניהם כצברים ותיקים נרתמו לעזור לעולים שהגיעו לישוב אחרי מלחמת השחרור.

ויצא שדווקא בגבעת יערים היתה לנו לקינוח קבלת פנים חמימה ונעימה בצל העצים עם המאכלים התימניים… המעגלים שנסגרים ונפתחים שוב אכן מעוררים תחושות חזקות אצלי. ירושלים צרובה בי. סיפורי המשפחה המורחבת ילדותי ובגרותי גרים בכפיפה אחת בפינה חמה בלב שלי.

גגות של בניינים ואבן מסותתת

וברחובות המיית שלווה כמוסה.

ומשבים רעננים, צמרת מרטטת,

וצחוק בחצרות בינות חבלי כביסה.

מאה לה שערים, סביבה עצי הזית,

בסמטאות זרקה כבר השיבה.

ומתנגנים המזמורים מעבר הר הבית.

בדרך היורדת אל המצלבה.

קול המואזין עולה מן הצריח,

מכנסיות עונים פעמונים.

ונער קט עם התפילין את תפילתו שוטח,

ומתמזגים מעל העיר הניגונים.

זאת ירושלים של אבני החושן

זאת ירושלים הבנויה לתלפיות.

זאת ירושלים…

(מילים:  איתן פרץ-מחבר השיר עין גדי   לחן: נחצ’ה היימן)

למרות שהכרתי כמעט כל פינה וכל רחוב שפקדנו יש כל כך הרבה דברים שהעיר התחדשה בהם ומקומות שחלפנו לידם השתנו לבלי הכר. גם אנחנו כמותה?

העיר העתיקה שעברה מתיחת פנים והנגשה בימי הקורונה היתה חוויה חדשה ונעימה.

בשנות השבעים הייתי נוהגת לבלות בה רבות עם חברים שהיתה להם גלריה לאמנות ברובע היהודי. הפעם ממש לא הכרתי את הרובע היהודי. באותם ימים נהגתי ללכת לבדי עם גלביה וסל נצרים לערוך קניות. ימים אחרים.

במוזיאון רוקפלר הייתי רק ב-67 אבל לא זכרתי דבר. או שאני לא זוכרת בעצם אם הייתי או לא. הרי איך אפשר לשכוח כזו יצירה וכאלה ממצאים.

מוזיאון הקראים המרתק והמוזיאון הארמני שהוקם רק השנה לא היו קיימים בזמנו, “בזמן ירושלים שלי”. גם עמק הצבאים נולד בשנים האחרונות אחרי מאבק שצלח ולמרות שכל כך כל כך רציתי לראותו הגשם הקייצי הפתיע ולא אפשר לנו זאת. מוזיאון הסבלנות העתידי והספריה הלאומית החדשה אוטוטו יפתחו. אז יש למה לצפות!

חלקים נוספים מהפסיפס של ירושלים אולי נגלה בטיול הבא בתקוה שיהיה עם ירון!

תודה לכולםםםם ♥

חגית פרידלנדר

אכן חוויה יוצאת דופן. כל מי שזכה לתודות זכה בהם ביושר. גם הקבוצה כקבוצה שמטיילת באחריות וצמאה לידע וללמידה משמעותית, גם גבי אושפיז שהלוואי וימשיך ללוות כל טיול של הכפר כנהג/עמית, וגם עליזה כץ שמאחורי הקלעים עושה עבודת קודש שאת התוצאות מרגישים תוך כדי ואחרי הטיול בתחושה נהדרת של טיול איכותי.

שני גורמים חידדו את גודל החוויה. ירושלים העיר שמעניקה מעצמה צבעים ותחושות שאף מקום בעולם לא ישווה לה ותוסיפו לה את ירון שמלטש אותה עבורינו ומגיש לנו אותה על מגש של כסף ברוב חן ובמומחיות אינסופית. ירון כאדם שדואג ומסור לקבוצה וירון כמדריך מספר אחד הוא נכס יקר שמטיילי הכפר נהנים ממנו כבר שנה שלישית והלוואי שיהיו עוד כאלה בעתיד.

משה בן זקן

**

תוכנית מעניינת וייחודית. ולצידה – יחס אישי ודאגה לשלום כל אחד ואחת מצד ירון, עליזה וגבי הנהג. באמת לא מובן מאליו. תודה מקרב לב. משפחת ניב.

חנה ניב

**

כמו שאמרה אושרה על אמונת הקראים: “תורת ה’ תמימה” במובן: שלמה, כך ארגון היומיים האלה היה “תמים” במובן מושששלם.

סופ”ש נעים לכולם.

 אסתי כץ

צילומים: גבי כ”ץ