יעל קקון סופרוומן

ארבע פעמים בשבוע, לאחר סיום משמרת הבוקר, מחליפה יעל קקון משלומי את מדי עובדת ביה”ח שבנהריה במדי מד”א, שם היא משמשת נהגת אמבולנס וחובשת בהתנדבות.

בלילה היא חוזרת לביתה ביישוב שלומי, שרובו פונה. יש לה שמונה ילדים (כולל ארבעה ילדי-אומנה), אחד מהם לוחם בעזה. באחת הפעמים שנהגה באמבולנס מנהריה לכיוון שלומי, ניצלה לאחר שפצמ”ר נחת סמוך אליה.

קקון: “ברור שיש פחד, אבל אני רואה בזה שליחות ולא מתכוונת להפסיק את ההתנדבות או לעזוב את שלומי”.

בתום משמרת הבוקר במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בו היא משמשת כוח עזר במחלקה האורולוגית, פושטת יעל קקון את המדים הלבנים של ביה”ח, מחליפה אותם במדים הלבנים של מד”א ועולה על האמבולנס, שממתין לה במקום עבודתה. באחד המקרים, בעת שנהגה באמבולנס בתום יום העבודה, מנהריה לכיוון שלומי, נחת סמוך אליה פצמ”ר שנורה לכיוון הגליל המערבי וחייה ניצלו.

בשעת לילה, כשהיא מסיימת את המשמרת במד”א, אותה היא עושה בתדירות של ארבע פעמים בשבוע (שמונה שעות כל פעם), מגיעה יעל לביתה שביישוב שלומי, הסמוך לגבול הצפוני, שם היא מתגוררת עם בעלה גד, אף הוא עובד המרכז הרפואי. גם העובדה שרוב היישוב התפנה בעקבות המצב, לא גרמה להם לעזוב.

קקון, בת 50, נשואה ואם ל-8 ילדים (ארבעה ביולוגיים וארבעה ילדי-אומנה), עובדת במרכז הרפואי ככוח עזר במחלקה האורולוגית. עם פרוץ המלחמה הורדה המחלקה למתחם התת-קרקעי, מה שהפך את העבודה למאתגרת וחווייתית במיוחד. יש לה בת בכורה נשואה (בת 28), שהפכה אותה לסבתא ל-4 נכדות, ושלושה בנים, בני 24, 22 ו-10.

“בגלל המשמרות במד”א, אני עובדת בביה”ח רק משמרות בוקר”, היא מסבירה. “במקביל אני לומדת לתואר במינהל מערכות בריאות. במחלקה אני מהווה חלק מהסקטור הסיעודי ודואגת למטופלים כאילו הם ההורים או האחים שלי. אני עושה כמעט כל דבר שאחות עושה, חוץ מלתת תרופות. אני כמו האבא והאמא שלהם. בתקופה הזו, לעבוד במתחם תת-קרקעי זה אתגר לא פשוט, ואני אזכור את התקופה הזו כל חיי. צוות העובדים מגובש מאוד ואני מקבלת הכל באהבה”.

בניגוד למחלקה המקורית, הנמצאת בימי שגרה באגף הכירורגי, כרגע המחלקה האורולוגית נמצאת במתחם קטן ועמוס יותר, דבר היוצר סיטואציות מאתגרות ומורכבות.

יעל עובדת במרכז הרפואי בין 07:00 עד 15:00, ואז – ארבע פעמים בשבוע – היא עושה “סוויץ’ בראש” ועוברת מעמדת כוח העזר שבמרכז הרפואי – לנהגת אמבולנס וחובשת מטעם מד”א, בהתנדבות מלאה, עד 23:00.

האמבולנס בו היא נוהגת ניצב במקום העבודה שבמרכז הרפואי, ובתום המשמרת במד”א, היא מגיעה איתו הביתה. היא כוננית 24/7, וגם בעבודה וקבילה אישור שאם חלילה קורה משהו, היא עוזבת הכל ויוצאת עם האמבולנס. זו הסיבה שאינה יכולה לעזוב את שלומי, בו נמצאים גם ביתה הפרטי וגם תחנת מד”א בה היא מתנדבת.

ילדי משפחת קקון והנכדים פזורים באזור הצפון (בטבריה, בחיפה ובקריות). הבן, אור, הוא חייל מילואים שמשרת בעזה וכולם מתפללים כל יום שיהיה בריא ויחזור הביתה בשלום.

לפני כ-5 חודשים השתתפה בקורס חובשים, ולאחר מכן הוצע לה לעשות רישיון על אמבולנס.

קקון: “אני מתנדבת בתחנת שלומי כנהגת וחובשת, אבל מרגישה הרבה מעבר לכך, כמו סוג של מנהלת משמרת. העבודה כרוכה בטיפול בהמון אנשים, אני מרגישה כמי שעוזרת להם ומרגיעה אותם. אני בעצם מנהלת את האירוע, אם זה תאונת דרכים או מקרי טראומה אחרים. כחלק מההתנדבות, אני גם נהגת ניידת טיפול נמרץ, שם נמצא איתי פראמדיק בכיר, וגם המיכשור הרפואי שונה”.

יעל מספרת, שבאחד מימי המלחמה, בעת שסיימה את המשמרת במרכז הרפואי ונהגה באמבולנס לכיוון שלומי, שמעה רעש מחריש אוזניים, לא הרחק ממנה, ולאחר מכן הבינה שכמעט פגע בה פצמ”ר (פצצת מרגמה), שהגיע מכיוון לבנון: “הייתי לבד באמבולנס, ומאחוריי נסע רכב עם אנשי מילואים, שאותתו לי לעצור. מיד לבשתי אפוד והתחבאנו מאחורי השיחים. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצאתי מזה בחיים. אחר כך בירכתי ברכת הגומל בבית הכנסת שבביה”ח. זה היה אחד הרגעים המפחידים בחיי.

“מה שמשותף לעבודה בביה”ח ולהתנדבות במד”א הוא, שבשני המקרים מדובר באנשים מדהימים, שכל אחד עוזר ותומך האחד בשני. האווירה בשני המקומות יוצאת דופן, ואני מרגישה כמי שפועלת מתוך שליחות, מחויבות ומסירות. הרווחתי שני מקומות מדהימים”.

דליה טדגי, מנהלת הסיעוד של המרכז הרפואי לגליל: “המרכז הרפואי חרט על דגלו את המילים ‘אדם לאדם אדם’, תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית. יעל היא עובדת מסורה, שיחד עם חבריה למחלקה, עובדת מאז פרוץ המלחמה בתנאים מאתגרים במתחם התת-קרקעי, ובמקביל מתנדבת במד”א. כחלק מהקשר המיוחד עם מד”א, אנו מאפשרים לה לצאת להתנדבות במהלך העבודה עם האמבולנס, כאשר יש קריאות דחופות, במסגרת הכוננות שלה”.

בת שבע גואז, סגנית מנהל מד”א מרחב אשר: “יעל היא אדם מיוחד עם יכולת נתינה מדהימה. מאז תחילת המלחמה, היא לא עזבה אותנו ולו לרגע, וכך גם לגבי המרכז הרפואי וביתה בשלומי. בהזדמנות זו חשוב לי להדגיש את הקשר המיוחד בינינו ובין ביה”ח בנהריה, שנמשך שנים רבות”.

צילומים: רוני אלברט, המרכז הרפואי לגליל בנהריה