עודד שלומות
“מילה במקום” היא תחרות כתיבה ארצית המבקשת לחשוף, לעודד ולהעצים כישרונות מקומיים בתחום השירה והסיפורת, מתוך שאיפה להנגיש ולהצמיח את התרבות הספרותית בכל יישוב וקהילה בארץ, והיא תוצר של שיתוף פעולה בין רשויות מקומיות ועמותת “הליקון”.
השנה, נושא היצירות היה “תקווה”. הכותבים הוזמנו לשלוח שירים וסיפורים קצרים בהם יכתבו מהי תקווה בשבילם, מה מעורר בהם תקווה, ואיך יראה עתיד שיש בו תקווה.
השבוע נערך טקס הכרזת הזוכים בתחרות הכתיבה המקומית. בשלב הבא, הזוכים במקומות הראשונים יעלו לתחרות הארצית שתתקיים בתחילת נובמבר.
בחלקו הראשון של הערב נערך טקס להכרזת הזוכות: רות אבידר זכתה במקום הראשון בסוגת הסיפור הקצר עם הסיפור: “תחנה ושמה תקווה” וניקי ברק זכתה במקום הראשון בסוגת השירה עם השיר: “עפיפון בלי חוט”.
בטקס הוקראו היצירות הזוכות על-יד הכותבות, אורנה מאיר הקריאה את דבר השופטים וחולקו פרסים לזוכות מטעם הספריה והמרכז הקהילתי ותעודות השתתפות לכלל המשתתפים.
(ראו בהמשך את היצרות עצמן ואת נימוקי השופטים).
בין כל אלה, שולבו קטעי נגינה ושירה בביצוע רבקה (בקי) גורדון.
בעלה של רבקה, סטיבן גורדון, הופיע בחלקו השני של הערב וסיפר על תהליך כתיבת ספריו: סדרת ספרי GIDON ARONSON.
סטיבן ורבקה גורדון עלו לישראל והגיעו לכפר ורדים בינואר השנה והיתה זאת הזדמנות לארח אותם ולהכיר יוצר מקומי נוסף.
(רבקה גורדון. סרטון: בן עמי מוסק)
תודה וברכה לכל הכותבים שהשתתפו בתחרות: אלי שי, גבי מצר, דינה קיזנר, דניאל ישי, חני כבדיאל, מירי כספי, ניקי ברק, רות אבידר, רלי פרג-מלכה, תכלת ברקאי.
תודה גדולה לצוות השיפוט המקומי: רון דהן, נורית שניר וארנה מאיר על עבודתם המקצועית.
בתקווה ותפילה, יחד, לשובם של החטופים שלנו כבר עכשיו, לחזרתם הבטוחה של חיילינו, איש איש לביתו ומי ייתן ונמצא כולנו מענה לכאב ולהחלמה בחברה.
בשורות טובות ובהצלחה בתחרות הארצית.
צוות הספריה: לילך, גתית וסיגל.
צילום: בן עמי מוסק וצוות הספריה
תחנה בשם תקווה /רות אבידר
היתה זו שעת לילה מאוחרת. גשם כבד ירד כבר שעות. מוטי נהג במונית, כפי שעשה בכל הלילות חסרי השינה שבהם העדיף להיות בתנועה. נדמה שכשהוא בתנועה, הרעש שבראשו נסבל יותר- כל אותם מחשבות וקולות שלא מרפים ולא נותנים מנוח, קולות מהעבר שמזכירים לו את מה שאיננו עוד.
מאז שעודד נהרג, הבית נהיה קטן מדי, שקט מידי. התקוות והחלומות, שפעם היו להן צורות ברורות- חתונה, נכד ראשון, טיולים משותפים לחו”ל- התמסמסו עם השנים והכאב.
ליבו של מוטי החסיר פעימה כאשר דמות חשוכה ורטובה נופפה לו בידיה בתחנת אוטובוס ריקה.
מוטי עצר את המונית ופתח את החלון. בתחנה עמד חייל רטוב ועייף, שערו נוטף ושפתיו קפואות. “סליחה”, אמר, כמעט בלחישה. “איחרתי את האוטובוס האחרון ואין לי דרך להגיע הביתה”.
מוטי פתח את הדלת – ואת הלב.
התחנה הראשונה הייתה במזנון תחנת דלק. קפה חם, לחמנייה עם חביתה. אחר כך, שעה וחצי נסיעה לבית רחוק בצפון.
כשהחייל, אלכס, הודה שאין לו כסף – מוטי רק חייך. כשהתברר שאלכס חייל בודד – מוטי קנה לו מספר מצרכים באלונית.
בדרך סיפר לו על עודד, בנו, שהיה בחור משעשע שאהב לעשות שטויות ותכנן לטפס על הפסגות הכי גבוהות מיד כשישתחרר מהצבא. אלכס חייך לראשונה. חיוך קטן, אבל אמיתי.
כשהגיעו, השעה היתה כמעט שלוש בבוקר. אלכס חיבק אותו. “תודה על הכול,” לחש.
מוטי הנהן. “תודה לך… על מה שגרמת לי להרגיש.”
כשחזר לשבת במונית, מוטי שם לב שהגשם פסק. לפתע ניכרה בו ההבנה: תקווה היא לא בהכרח משהו לאומי וגדול. לפעמים, היא סתם חייל רטוב בתחנה – שמחכה שתפתח לו את הדלת.
נימוקים לבחירת הסיפור “תחנה בשם תקווה” , למקום הראשון
שם הסיפור כבר מקפל בתוכו את התחלת הסיפור, סופו ונקודת המפנה שלו.
הסיפור בנוי כמישורים מקבילים במסגרת החיצונית ובהתרחשות הפנימית.
והתיאור המקביל בין המעשה הפיסי החיצוני לתוצאה הפנימית הרגשית מחזיר בצורה מעגלית לשם הסיפור.
סיפור קצר ומדויק המתאר סיטואציה כביכול פשוטה אבל מקפלת בתוכה את כל התקופה הקשה וגם את התקווה.
השיר הזוכה: עפיפון בלי חוט/ ניקי ברק
לאן, לאן מכאן הולכים?
עכשיו כבר לא נותרו דרכים
כבר פס דק של ייאוש נמרח
בקצה מכחול מרוט
צובע באפור כהה
צמרת עץ כרות.
לאן, לאן מכאן הולכים?
ואיך – עכשיו איך ממשיכים?
כשאין אויר לנשימה
וכל הגוף סחוטו
והתקווה – היא מיטלטלת
כמו עפיפון בלי חוט.
הלב נבקע לאלף רסיסים
ומדמם פצוע ושרוט
כי את פניך אבן ועפר כבר מכסים
אך צליל קולך לנצח בי חרוט.
לאן, לאן מכאן הולכים?
ואיך עכשיו איך ממשיכים?
כשאין אויר לנשימה
וכל הגוף סחוט
והתקווה – היא מיטלטלת
כמו עפיפון בלי חוט..
על השביל מאפיל צל בודד
שני שיחים מרכינים ראש כזוג מסתודד
מטושטש דיוקנך, רק אזכור את עיניך
את רכות מגען של כפות ידיך.
לאן, לאן מכאן הולכים?
ואיך -עכשיו איך ממשיכים?
כשאין אויר לנשימה
וכל הגוף סחוט,
והתקווה- היא מיטלטלת
כמו עפיפון בלי חוט..
ונשאר רק ההד מתערפל ונחלש
של החיים שהיו שלנו
כמו זנב עפיפון שנקרע ונתלש
מעלינו, כי נותרנו.
ובכל זאת מתהום התחינה זועקת
בואו חוט, עפיפון, בוא גם שקט..
התקווה עצובה, עצורה , אך עודנה עיקשת
שובו אלי צבעי קשת!
נימוקים לבחירת השיר: “עפיפון על חוט?” למקום הראשון
הרמזים בשיר לסיפור של אובדן ותחושת חוסר מוצא באה לידי ביטוי במטאפורות רגישות, בריבוי סימני שאלה ובדימוי מעניין של תקווה לעפיפון בלי חוט.
משחק הצבעים בשיר מבטא את המנעד בין עצב קיים לצפייה לאפשרות של תקווה .
שיר מרגש המבטא אובדן שהוא גם אישי אבל מהדהד אל הציבורי, אל הלאומי המשותף לכולם.
השארת תגובה
