בתפילה ובתקווה

 

אמש (חמישי 4/1/24) נערכה בכרמיאל, בשיתוף עיירת כרמיאל ומועצה אזורית משגב, עצרת לקריאה לשחרור החטופים הנמצאים כבר כמעט 3 חודשים (!) בשבי החאמס.

את האירוע הנחה עומר וייס, והוא לווה בקטעי שירים שבחרו המשפחות, בביצוע להקת “קול התור” מחנתון וכפיר חודרה מכרמיאל. כן הוקראו על הבמה שמות כל החטופים הנמצאים בעזה.

 

 

 

 

השתתפו באירוע משפחות החטופים מהגליל:

איתן גונן מכפר ורדים (ובת זוגו מיטל וייס), אבא של רומי גונן.

עידית וקובי אהל מלבון, ההורים של אלון אהל.

מעין סיגל קורן מקיבוץ פלך, ואמא קלרה מרמן ששוחררה.

גל פישר מהררית, הבת של קיט ואדריאן סיגל.

רינת וגילת קינן מיעד, דודות של שגיא דקל חן.

איגור קריבוי מכרמיאל, אח של רוני קריבוי ששוחרר.

זהר אביגדורי מאשבל, גיסם של שרון אביגדורי וביתה נועם ששוחררו.

חברים של משפחת שוהם ממעלה צביה. עדי והילדים שוחררו, אבא טל עדיין בשבי.

 

(בהמשך, הדברים המלאים שנשאו שמשון ליבמן ממטה החטופים וגל פישר)

 

 

עידית אהל, אמו של אלון אהל מלבון, סיפרה בתחילת דבריה כי פנו אליה כלי תקשורת לתאם ראיונות ל”100 ימים בשבי”. לדבריה, היא מתפללת, מקווה ובעיקר שולחת אנרגיה – שאלון ושאר החטופים יחזרו הביתה בקרוב מאוד, לפני 100 הימים.

עידית בחרה את השיר “שובי אלי”.

**

 

 

 

איתן גונן, אביה של רומי גונן מכפר ורדים, סיפר איך שמע בטלפון, בשידור חי, את אירוע החטיפה של רומי. לדבריו, מאז השבת השחורה מתנגן לו בראש השיר “איך קוראים לאהבה שלי” (ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה), וזה השיר שביצעה להקת “קול התור”.

**

 

 

מעין סיגל קורן דיברה כשלצידה אמה קלרה מרמן, ששוחררה מהשבי.

בן הזוג של קלרה (לואיס הר) ואחיה (פרננדו מרמן) עדיין בשבי. גבריאלה ומאיה ליימברג אחותה ואחייניתה של קלרה, שוחררו.

גם מעין החזיקה בתקווה ובאופטימיות ובחרה את השיר “להאמין”.

**

 

כן נשא דברים פרופסור אבישי ברוורמן. חתן פרס ישראל. שר לשעבר ונשיא אוניברסיטת בן גוריון.

 

 

 

 

גל פישר מהררית, הבת של קית’ ואדריאן סיגל (אדריאן שוחררה. אבא קית’ עדיין בשבי) בחרה את השיר youve got a friend.

להלן דבריה המלאים שנאמרו אמש:

 

שלום לכולם, קוראים לי גל ואני הבת של אביבה וקית’ סיגל.

קודם כל אני רוצה  להתחיל בהשתתפות בצערן של משפחות החללים והחלמה מהירה לפצועים.

 

 

 

אבא שלי

יושב עכשיו איפשהו בעזה ומחכה.

מחכה לחייל ישראלי שיבוא ויושיט לו יד.

מחכה לשמוע כוחות ישראלים אומרים לו שהוא בדרך הביתה.

אבא שלי ועוד מעל ל-120 בני אדם

חטופים וחטופות

יושבים כרגע ומחכים רק לנו שנחזיר אותם הביתה.

אין להם שום אפשרות לעזור לעצמם לחזור הביתה.

היחידים שיש באפשרותם להוציא אותם משם זאת ממשלת ישראל.

 

 

אני יושבת בבית, ומחכה

הבית הנעים והחמים שלי

יש לי מקרר

אוכל מקלחת, מים חמים

יש מיטה ושמיכה.

יש לי את הגוף שלי

יש לי בעלות עליו

יש לי בחירה חופשית

 

אני יודעת שיש כרגע בעזה מעל ל-120 אנשים שכל הזכויות האלה נשללו מהם ברגע.

הם לא יכולים לבחור מה לעשות עם הגוף שלהם.

אין להם זכות ביטוי,

אין להם זכות בחירה

על הגוף שלהם

ועל מה שהנפש שלהם תיחשף אליו

 

הם כלואים

על לא אבל בכפם!

 

אנשים תמימים, פשוטים, טובי לב

שתקועים בתוך הכלא הכי קשוח שאפשר לדמיין.

 

באו אנשים,

איימו על חייהם, לקחו אותם בכוח והם שם כבר 90 ימים.

בלי לדעת מתי זה יגמר.

 

 

 

קשה לי מאד לדמיין את המצב שלהם שם

כל אחד עם דרכי ההתמודדות שלו ודרכי ההישרדות שלו

אבל הם כולם

בהישרדות

בחוסר ודאות

חווים חוויות קשות

 

אני יכולה לספר על החוויה שלי

הקשה

שאני לא יודעת מה קורה עם אבא שלי

באיזה מצב הוא

באיזה מצב נפשי הוא

אני לא יודעת מה קורה איתו

ואני חוששת לו. אני חוששת לחיו.

אני חוששת לחיי כל האנשים שנמצאים שם

יכול להיות שהם לבד

מורעבים

אין להם מים ראויים לשתייה.

ויכול להיות שהם במצוקה גדולה.

 

 

 

 

כרגע בעזה מתנהלת מלחמה על הבית

יש אלפי אנשים שהוצאו מבתיהם וכאלו שאין להם כבר בית.

אני מבינה שעכשיו צריך לעשות פעולות בכדי שלתושבי העוטף יהיה בית בטוח לחזור אליו.

 

אם זאת, לפני הבית – יש חיים.

בשביל לגור בבית – צריך לחיות.

חיים הם דבר בסיסי יותר מבית

 

ואנחנו יכולים להציל אותם!

 

כי בלי חיים אין בכלל צורך בבית.

 

אז אני מבקשת, קודם כל להציל את החיים שאפשר עוד להציל.

 

 

 

אני רוצה לשתף אתכם בעדות של אמא שלי שחזרה מהשבי.

“היו רגעים שהייתי בטוחה שאני הולכת למות.

כולנו, הולכים למות שם במנהרה בעזה.

האוויר היה קשה לנשימה וחלק מהזמן לא הצלחנו אפילו לדבר בשקט כי פשוט לא היה חמצן.

היה אסור לבכות, היה אסור לדבר, רק ללחוש וגם את זה לא תמיד.

שעות של שקט, דממה.

51 ימים הייתי בעזה וחשבתי בכל ליבי שאין סיכוי  שאראה את המשפחה שלי שוב.

חשבתי ששכחו אותנו.

שאף אחד לא מחפש אותנו או עושה מאמץ להחזיר אותנו.

 

בימים האחרונים התחלתי להתעורר באמצע הלילה ולא להצליח לחזור לישון.

אני מתעוררת ולא מבינה איפה אני.

נזכרת ברגעי האימה, בהתעללות, בהשפלה ובעיקר בפחד מוות שהרגשנו שם על בסיס קבוע.

קית’ בעלי עוד שם ואני לא מצליחה להבין איך לנשום, איך לאכול ואיך לחיות כשאני פה והוא עדיין שם, חי את האימה הזו כל רגע וכל דקה.

אין לי עוד כוחות, אני פוחדת להתעורר מחר בבוקר ולהבין שעוד יום מתחיל ואין לי איך להחזיר את בעלי הביתה.

אני פוחדת לדמיין מה עובר עליו שם ובאיזה תנאים הוא מוחזק.

51 יום פחדתי בשבי חמאס ועכשיו על אדמתי, בארצי, אני ממשיכה לפחד בכל דקה של היום”.

 

 

 

 

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם שבאו לפה הערב.

אני והמשפחה שלי מלאים בהודיה על כל התמיכה והעזרה בימים טרופים אלה.

כל חיבוק

תפילה

כוונה טובה

מחשבה מחזקת

נוכחות בעצרת או בהפגנה

כל אלה ועוד מחזקים אותנו ונותנים לנו כוחות להמשיך.

אני שולחת מפה ברכה גדולה ואור גדול לאבא שלי ולכל החטופים והחטופות שנמצאים במקום הכי חשוך והכי נמוך.

מי שמתאים לו יכול להסתכל לאבא שלי בעיניים בתמונה ולשלוח לו אור, חיבוק חיזוק או תפילה,

הוא ממש זקוק לזה עכשיו.

 

אמן שיחזרו כולם בקרוב

תודה רבה על ההקשבה והנוכחות

 

 

 

שמשון ליבמן (מצפה הילה), לשעבר מזכ”ל תנועת הצופים. פעיל מרכזי במטה משפחות החטופים:

 

 

 

חברות וחברים יקרים

משהתבקשתי לתרום משהו ממילותיי בפניכם, לא היססתי אל מול הזכות לזעוק את זעקת החטופים.

יהיו הדברים הללו, הנכתבים מלב מלא געגועים ודאגה, משל הייתי אני, אב או אם, או בן, או אח ועוד…

כי כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה. איבר מגופנו, בהיותנו ערבים זה לזה, כמו נשאר בידי ליסטים. ערכי הרעות ואי ההפקרה, מקור כוחנו האמיתי, עומדים למבחן הקיום של ישראל כמדינה אחראית על אזרחיה, שהם המסד והם הלוחמים על עצמאותה.

זהו החוזה הכתוב, בין המדינה לבין האזרח. השמירה על זכותו ויכולתו לגור בביתו בבטחה, מבלי שמישהו הרוצה ברעתו, יעשה בו שפטים ויחטוף אותו אל מעבר לגבול.

זה היה האסון הגדול ביותר מאז 48, הרבה יותר מזה שאני וחברי חווינו ב 73, עת הופר האמון הבסיסי במדינה שחבה לאזרח את ההגנה הראויה.

 

 

על קברה של אמי, ניצולת השואה, חקוקים כמה מילים מתוך שיר שכתבה: “האמון הופררק בתוך עמי אני אשב. בשדות שדופי בצורת, רוויים מלחי ים ודם שאינו עוד הפקר. ובבוא הזמן כאן יטמינו את גופי הכמה למנוחה”. והנה אני מבקש לומר בכאב וברעדה. דם אזרחים הנמים את שנתם וחיילים שלא שמעו לקולם, היה הפקר.

ולכן, בשבוע הראשון, עת הוקם המטה, אמרתי בפני המשפחות, שאין ברירה בידינו, כמדינה, כריבון, לרדת על הברכיים ולבקש סליחה מהם ולהבטיח שדבר ראשון, לפני כל מיטוט, הריבון, המדינה, יהיו מוכנים לדבר עם השטן ולהציע מחיר גבוה מאוד, עבור הבטחת שובם של החטופים בעדיפות ראשונה, ללא שום גמגום. אסטרטגיה של כושר הרתעה, של תחושת נקמה (שהיא טבעית), אינה נופלת מהחשיבות של חוסן לאומי, של השבת האמון, של חובת המדינה אל מול אחריותה למה שקרה, כלפי כל החטופים/ת. וזהו הביטחון הלאומי שלנו. זה הייחוד שלנו. להציל את החיים בעדיפות ראשונה ולהילחם אחר כך. זו החמלה גם במלחמה.

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. אלו דבריו של דויד בן גוריון. נילחם על מדינתנו. ראו עד כמה חיילינו טובים, מסורים ומוכנים להקרבה, היום בישראל בשנות השבעים שלה. להם ולמשפחותיהם מגיע הביטחון שאם ייחטפו או יפלו בשבי לעולם לא נשאיר אותם מאחור. זהו מקור הכוח האמיתי, של הנוהגים והנוהגות בטנק, במטוס ובנמר וזהו מקור הביטחון של האזרח שחי בביתו.

 

 

 

החוזה הופר!! נכון שהצלחנו באיחור להשיב חלק מהחטופים/ות. נכון שעצרנו לרגע. ותודה לביידן. לא ניקינו עצמנו מהפצע. אבל כל יום שחולף, אנחנו אחראים לשלום החטופים/ות לא פחות מהמחזיק בהם. וכולנו שומעים מה הסבל שהם עוברים/ות. והנה אנחנו בטבורה של מלחמה. קשה לעצור. אני מבקש במחילה מכם, להטיל ספק באמירה שככל שנלחץ ונהרוג נקדם את עסקת החטופים. להטיל ספק בדיבור על שתי מטרות שיכולות ללכת ביחד.

הרשו לי לזעוק את הזעקה : אנא אתם מקבלי ההחלטות, עצרו ותשיבו אותם ואותן הביתה, כולם עכשיו.

ככתוב בשולחן ערוך: “כל רגע שמאחר לפדות השבויים…הוי כאילו שופך דמים”. ומהתלמוד: ” חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם””. ותפילה מלב אל לב לסיום:

 

 

תודה.

שמשון ליבמן. מצפה הילה.

 

 

צילומים: דרור גיל.

 

 

 

כמו בכל יום שישי נערכה בכפר ורדים צעדה מצומת המפה לקיר החטופים (צילום בן עמי מוסק)