אינאס זבידאת
לסבא שלי, זכרונו לברכה, הייתה חנות ירקות בטבריה.
כשהוא סיפר לי עליה, הוא לא השתמש במילים כמו “דו־קיום” או “חברה משותפת”. הוא פשוט סיפר על החיים. על יהודים וערבים שקנו ומכרו, דיברו, הכירו זה את זה וחלקו מרחב אחד.
אבל בתוך הסיפור שלו היו גם מלחמה ועקירה, אובדן ושבר. אלה לא היו שני סיפורים נפרדים. זה היה אותו גליל: מפגש לצד כאב, שכנות לצד סכסוך, חיים שנמשכו למרות הכול.
אני חושבת הרבה על הסיפור שלו בתקופה האחרונה, כשאני שומעת שוב ושוב את המילה “התיישבות” בהקשר של הגליל.
כאישה ערבייה שנולדה כאן, חיה כאן, מגדלת כאן את ילדיה ופועלת כאן, אני רוצה לשאול שאלה פשוטה:
כשאתם מדברים על הצורך “ליישב את הגליל” — איפה בדיוק אתם חושבים שאנחנו חיים?
הגליל אינו שטח ריק שמחכה שיבואו ליישב אותו.
אנחנו כאן.
יש כאן ערים וכפרים, משפחות וקהילות, בתי ספר ועסקים, תרבות, שפה, אדמות, בתי קברות, זיכרונות ושורשים של דורות.
ובזמן האחרון השאלה הזאת הופכת בעיניי לדחופה יותר.
אנחנו שומעים יותר על קבוצות שמגיעות למרחבים וליישובים ערביים באופן שמעורר תחושה שלא מדובר רק ברצון לגור בגליל, אלא לעיתים גם בהפגנת נוכחות, בסימון טריטוריה ובהתגרות. וכאשר זה מתחבר לשיח על “ייהוד הגליל”, “חיזוק הרוב” ו”שינוי המאזן הדמוגרפי”, קשה להתייחס למילים האלה כאל שיח תמים על פיתוח הצפון.
כי יש הבדל עצום בין אדם שאומר “אני רוצה לחיות בגליל”, לבין תפיסה שאומרת “אני צריך להתיישב בגליל כי יש בו יותר מדי ערבים”.
הראשון מבקש בית.
השנייה הופכת את הבית שלי לשדה מאבק.
ואת ההבדל הזה אסור לטשטש.
אני לא מתנגדת שיהודים יעברו לגור בגליל. להפך. אני רוצה שצעירים יהודים וערבים יבחרו להישאר כאן. אני רוצה עוד מקומות עבודה, עוד מוסדות חינוך, עוד תרבות, עוד יזמות ועוד משפחות שיראו בגליל את העתיד שלהן.
אבל אני מסרבת לקבל תפיסה שלפיה כדי לחזק את הנוכחות של קבוצה אחת צריך להחליש את תחושת השייכות של קבוצה אחרת.
הצלחה יהודית בגליל אינה צריכה להיות כישלון ערבי. ונוכחות ערבית בגליל אינה איום על יהודים.
זו בדיוק המלכודת של השיח הדמוגרפי: הוא מלמד אותנו להסתכל זה על זה לא כבני אדם וכשכנים, אלא כמספרים.
כמה מהם יש וכמה מאיתנו.
מי הרוב ומי המיעוט.
מי “מתחזק” ומי “משתלט”.
מי צריך להביא עוד משפחות כדי לאזן את מי.
אבל אני לא מאזן דמוגרפי.
הילדים שלי אינם נתון דמוגרפי.
העיר שלי אינה בעיה דמוגרפית.
ואני לא יכולה לקבל מדיניות או שיח שמסתכלים על עצם קיומם של אזרחים ערבים בגליל כעל מציאות שצריך “לתקן”.
אם באמת רוצים לחזק את הגליל, יש כל כך הרבה מה לעשות.
לחזק את החינוך. לפתח תחבורה ציבורית. ליצור מקומות עבודה. לפתוח אזורי תעשייה. להשקיע בתשתיות. לאפשר לצעירה מסכנין ולצעיר מכרמיאל להאמין שהם יכולים ללמוד, לעבוד, להקים משפחה ולבנות כאן את עתידם.
זה חיזוק הגליל.
אבל כאשר “חיזוק הגליל” הופך למאבק על מי יתפוס יותר שטח ומי ישנה את המאזן הדמוגרפי, אנחנו לא מחזקים את הגליל. אנחנו מייצרים בו עוד פחד.
וכאשר אנשים מגיעים למקום שבו חיה אוכלוסייה אחרת מתוך רצון להראות נוכחות, להתגרות או להבהיר “מי בעל הבית” — צריך להבין את המחיר. אולי מישהו מרגיש שהוא ניצח לרגע בקרב על דגל, גבעה או נוכחות. אבל כולנו מפסידים עוד קצת מהיכולת לחיות כאן יחד.
והגליל קטן מדי בשביל מלחמת נוכחות כזאת.
אנחנו נפגשים בבתי החולים. באוניברסיטאות. במקומות העבודה. במסעדות. בכבישים. בעסקים. הילדים שלנו ייפגשו מחר בדיוק כפי שאנחנו נפגשים היום.
אפשר לא להסכים. אפשר להחזיק בנרטיבים שונים. אפשר לשאת זיכרונות וכאבים שונים.
אבל אי אפשר לבנות עתיד אם כל צד מחנך את ילדיו שהנוכחות של האחר היא איום.
אני יודעת מאיפה באתי. אני מכירה את הסיפור של המשפחה שלי. אני לא מתכוונת למחוק את הכאב שלה כדי להיות ראויה לשותפות, ואני גם לא מוכנה לוותר על האפשרות לחיות כאן יחד כדי להיות נאמנה לזהות שלי.
שני הדברים יכולים לחיות יחד.
ולכן אני אומרת למי שרוצה להגיע לגליל כדי לבנות כאן את חייו: אהלן וסהלן.
בואו.
תבנו בית. תעבדו. תגדלו ילדים. תכירו את השכנים שלכם. תלמדו גם את הסיפור שלהם. תהיו חלק מהגליל הזה.
אבל אם מישהו מגיע מתוך תפיסה שהנוכחות שלי היא איום, שהעיר שלי היא בעיה, שהילדים שלי משנים לו את “המאזן”, ולכן הוא צריך להגיע כדי להוכיח לי מי בעל הבית — כאן צריך להציב לו גבול.
כי אנחנו לא מבקשים מאף אחד שייתן לנו מקום בגליל.
המקום הזה הוא גם שלנו.
סבא שלי ז”ל השאיר לי סיפור מורכב על הגליל. היו בו יהודים וערבים, מסחר ושכנות, אבל גם מלחמה ועקירה. אני לא רוצה שהדור שלנו יוסיף לסיפור הזה פרק חדש שבו שוב אנשים מסתכלים זה על זה ונלחמים על השאלה מי יצליח לדחוק את מי.
אני רוצה להשאיר לילדים שלנו משהו אחר.
גליל שבו יהודי לא צריך לפחד מהכפר הערבי שלידו, וערבי לא צריך לראות במשפחה יהודית חדשה שהגיעה לשכנותו איום.
גליל שבו התיישבות פירושה לבנות בית — לא להוכיח בעלות על הבית של האחר.
ולכן, מול כל השיח על “ייהוד”, “מאזן דמוגרפי” ו”כיבוש” של עוד מרחב, התשובה שלי פשוטה:
הגליל אינו שטח ריק.
הגליל אינו יעד לכיבוש דמוגרפי.
הגליל הוא בית.
ומי שבא להיות שכן — ברוך הבא.
אבל מי שבא לגרום לי להרגיש זרה במקום שבו נולדתי, במקום שבו חיו בני משפחתי ובמקום שבו גדלים ילדיי, צריך לדעת:
אני לא אורחת בגליל.
אני מהגליל.
*אינאס זבידאת | מנהיגה חברתית, מנהלת תחום החברה הערבית באחריי!, בוגרת מנדל למנהיגות אזורית בצפון ומייסדת־שותפה של מעגלי חיכאיאת.
השארת תגובה
