קהילה, קהילה ועוד קהילה

שלום בן עמי מוסק. מזל טוב ליום ההולדת ה-80. מה שלומך?

“תודה על הברכות. אתה בטח יודע שהבריאות לא משהו. לפני כמה חודשים מצאו גידול סרטני על הכליה השמאלנית שלי, והוציאו אותה. אני מתאושש, לא זקוק להקרנות וכימו. כמובן שבמעקב.

“מעבר לזה, אנחנו בתוך תקופה מטורפת שהתחילה בקורונה, הפיכה משטרית, האסון של השביעי באוקטובר, החטופים, המלחמה ללא תכלית בעזה ועכשיו אירן (הריאיון נערך תחת מספר אזעקות בכפר ורדים. ע.ש.). מעבר להרוגים, לחטופים ולפצועים הרבים – מדובר על פגיעה כלכלית, מורלית, נפשית ושלטונית. מקווה שנחזור לקצת שקט ושלווה במדינה הזו. שיצאו כבר מעזה ויחזירו את כל החטופים”.

מה זכינו שביקשת להתראיין?

“נתקלתי בראיון שערכת איתי לפני כעשרים שנה בעיתון ‘א-לה כפר’, הרבה לפני שהקמת את ‘כפרניק’ – וראיתי שחלק מהדברים שאמרתי אז עדיין רלוונטיים וראוי שיקבלו במה ציבורית מחודשת.

“העניין הקהילתי בכפר ורדים הוא בנשמת אפי. אז והיום. אנשים אולי לא יודעים או לא זוכרים, אבל בעבר היו לי חילוקי דעות משמעותיים גם עם סטף ורטהיימר ז”ל בנושא הזה. הוא ראה הכל מאינטרסים כלכליים וגם דאג להגיד זאת תדיר. ואצלי תמיד הקהילה היתה בראש מעייני”.

**

מוסק (80) נשוי לד”ר עתליה מוסק (לשעבר ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי) ואב לשלושה (לדבריו: שנים אנכיים ואחד מאוזן): שחר (52) איש הייטק, נשוי ואב לארבעה (7-20) מתגורר בתל-אביב ולרגל המצב לקראת מעבר לצרפת; ד”ר (לפסיכולוגיה של הספורט) ארז מוסק (45) שחי בחווה אקולוגית בפורטוגל; ותומר ז”ל (לנצח בן 22) שנהרג לפני 27 שנים באזור ים המלח וטמון בבית העלמין בכפר ורדים.

בקצרה: תומר, חייל משוחרר, שימש כמציל בים המלח ונחלץ לעזרת שני עובדים בדואים שנקלעו למצוקה בעת עבודות תחזוקה בבור ניקוז הסמוך לחוף. השניים נחנקו למוות מאדי הגופרית, וכך גם תומר ז”ל שנכנס לחלצם מהבור. “בית תומר” (בית הנוער) בכפר ורדים ע”ש תומר מוסק ז”ל.

מוסק, יליד גבעתיים, שירת בנח”ל, שם (בהיאחזות הנח”ל קציעות עליה פיקד) הכיר את עתליה (תלי) שהיתה תחת פיקודו. בעת שירותו הצבאי נפצע פעמיים ותפקידו האחרון היה סמח”ט חטיבה 300 בדרגת סא”ל. משפחת מוסק מתגוררת ברחוב חירם, והיא מהראשונות בכפר (בן עמי “משוויץ” כי קיבל אישור בניה ראשון בכפר).

היה ממקימי אגודת הספורט כפר ורדים ואף ניהל אותה (ואת הקאנטרי) מספר שנים. לתחום הגיע דרך הפעילות הספורטיבית של בניו (“אני עצמי די פדלאה” ), עוסק בצילום, היה ועודנו פעיל בפורום האמנים, מעורב עד צוואר ב”פוליטיקה” המקומית, תומך קהילת הלהט”ב וממקימי “עמותת גיל הזהב כפר ורדים” – ועל כל אלו ועוד בהמשך:

אתה מתבטא בכל מיני פורומים בנושא “צביון הכפר”. מה בעצם אתה רוצה מאיתנו?

“הכל בסופו של דבר קשור לקהילה ואופי הישוב שפעם הוגדר כ’קיבוץ מורחב’. אין לי שום דבר אישי נגד שכן, כזה או אחר, אבל חשוב לשמור על הצביון היהודי ציוני של כפר ורדים. יש בין בני המיעוטים בכפר אנשים נפלאים ויש יהודים חארות. זה לא אישי אלא קהילתי.

“מבחינה זאת הייתי מעדיף שבני מיעוטים וגם חרדים לא יגורו בכפר. אפשר להיות שכנים נהדרים בישובים סמוכים. כסמח”ט 300 רקמתי יחסים מצוינים עם אחינו הדרוזים, שאני שומר עד היום. תלך איתי בינוח ותראה שחצי כפר ניגש לברך אותי (הלכתי. צודק! ע.ש.), אבל כמו שהם רוצים לשמור על צביון הכפרים שלהם ולכן אנחנו לא יכולים לגור אצלם, הייתי מעדיף שהצביון היהודי שלנו יישמר בכפר ורדים. זה קשור לתרבות, לחגים, למנהגים, חינוך ועוד.

חגים? רוב החגים הם בכלל בחיק המשפחה.

“בעבר היינו עושים מרוץ הלפיד מבית הכנסת העתיק בפקיעין לכפר ורדים. זו בהחלט מורשת יהודית של חנוכה. בתרשיחא נוסעים ביום כיפור. בכפר ורדים לא נוסעים, וחשוב לשמור על זה ככה.

“גם לא הייתי רוצה שהבנים שלי יתחתנו עם גויות”.

נו באמת. מי בכלל שואל אותך?

“לא שואלים, אבל כך אני רוצה ומרגיש. מותר לי לרצות שהעם היהודי ישמור על המורשת הלאומית שלו. ואני לא דתי ולא קרוב לדת.

“אני גם מתנגד למגורי חרדים בכפר ורדים. גם הם אינם מתאימים לצביון הכפר. גם התנגדתי מאוד להקמת המקווה, משום שזה היה אקט כוחני של מיעוט קטן, שיכול היה לקבל שירות טבילה במעונה או במעלות. גם עכשיו המקווה מיותר, אבל מילא”.

**

קשה לפרט את כל הפעילות הפוליטית של מוסק. למרות שתמיד נעשית בהתלהבות (ולעיתים גם בבוטות), הוא כבר לא זוכר את כולה: בבחירות הראשונות בכפר התייצב מוסק לימינו של שאול אשואל (שהפסיד לאריה ברן). בבחירות אלו היה גם תומר ז”ל חלק מרשימת הצעירים של אשואל. בהמשך היה מהתומכים הנלהבים של רון מוסקוביץ ולדבריו היה משושביני ההסכם בינו לבין איתן היימן שהסיר את מועמדותו והצטרף למוסקוביץ. אחר כך היה חבר ב”אופק” (רשימה עצמאית בראשות מאיר גרינפלד ז”ל ויעקב זיו יבדל”א), תמך בעודד נוריאל ז”ל מול סיון יחיאלי, ובאייל שמואלי מול עופר כהן. בבחירות האחרונות התגייס במרץ לעזור לניר שילה ו”דרך ערך”.

“גם למעורבות פוליטית יש ערך קהילתי”, מסביר מוסק. “ותמיד זה הנושא שעמד מול עיני”.

עם כל הכבוד ויש כבוד, נראה שאתה נלחם את מלחמות העבר. כפר ורדים הוא ישוב גדול ופלורליסטי. אין ועדות קבלה וכל אמירה על ‘צביון הכפר’ איננה בעלת שום תוקף ורק יכולה לעורר תחושות גזעניות או אנטי חרדיות. גם כל הסיסמאות על קהילתיות לא מחזיקות מים וכנראה רוב הציבור נמצא ומרוצה בתוך מסגרות משפחתיות מספקות.

“אני עדיין חושב שמפגשים וחיבורים בין אנשים הם דבר חשוב, מפרה, משמח, תומך וחיוני. זוהי קהילה בעיניי. זה יכול להיות דרך ספורט, מוזיקה, אמנות וכל תחום. הקהילה מחזקת את האינדיבידואל והמשפחה ויש על זה גם אין ספור מחקרים.

“מבקש לא לשכוח להזכיר את ‘עמותת גיל הזהב’ שתפקידה לתת מענה של שירותים וקהילה לגיל השלישי והרביעי בכפר ורדים. לצערי, זה עוד לא תפס תאוצה, וגם המועצה לא תומכת”.

היא הנותנת. אולי זה לא כ”כ חשוב כפי שאתה מציין.

“מאוד-מאוד חשוב. בכלל, ובפרט לכפר ורדים שבו האוכלוסיה מזדקנת. אבל אולי טרם מצאנו את ‘המשוגעים לדבר’ שירימו וידחפו – ואני קורא לכל גילאי 65 פלוס להצטרף ליוזמה המדהימה הזו שיש לתלי ולי חלק נכבד בהקמתה.

“למה אגודת ספורט הצליחה? כי היו כמה ‘משוגעים לדבר’. לכל יוזמה צריך ‘משוגעים’. תראה את צעדות החטופים שמתקיימות בכפר מעל שנה כמעט כל יום שישי שאין איסור ביטחוני. יש ‘משוגעים’ שיזמו ודוחפים. ויש את גיא סבן, ‘משוגע’ שהתחיל לארגן קבלות שבת קהילתיות.

“אני מזכיר את ההתגייסות הקהילתית שהיתה להסטת שביל המייסדים בהר דפנה שנעשה באופן רשלני תוך פגיעה בטבע ובאמוניטים. זו קהילת ‘משוגעים’ מחויבת ומגויסת.

וגם פעילות האמנים נעשית על ידי ‘משוגעים’ ומועדון הזהב שמנהלות ‘משוגעות לעניין’ כבר הרבה שנים בהצלחה גדולה.

למה שלא תהיה אתה המשוגע לדבר?

“אני כבר עייף פיזית ונפשית. עשיתי את שלי ומנסה ככל יכולתי להמשיך היכן שיכול.

“בעניין העמותה ומועדון הזהב, חשוב מאוד להגיד כי אלו יוזמות שאינן נתמכות על-ידי המועצה. אייל שמואלי אמר כי מדובר ביוזמות ‘פרטיות’, שהמועצה איננה יכולה לתמוך בהן. ואני רוצה להזכיר כי אותה בעיה היתה גם באגודת הספורט בזמנו, עד שהוגדרה כ’זרוע ביצועית של המועצה’ – ושלום על ישראל ויש תמיכה. לא יתכן שהמועצה לא תתמוך בפעילות ציבורית כל-כך חשובה בשל כל מיני קשקושים בירוקרטיים שניתן לפתור בשניה”.

לסיום, שמתי לב שאתה מאוד תומך ומעורב בקהילת הלהט”ב המקומית.

“אני סטרייט, אבל נחשפתי לנושא בעיקר דרך תם מוסק, נכדתי הבכורה. היא אמנם רק בת עשרים, אבל היא חלק מקהילת הלהט”ב והיתה רכזת נוער של מר”ץ. דרכה התחברתי לרעיון שכל אחד יעשה מה שמתאים לו. חיה ותן לחיות. מבחינה זו אני בהחלט מנסה לתמוך גם בקהילת הלהט”ב כאן בכפר ורדים”.

אפשר לקבוע על ראיון נוסף בעוד 20 שנה?

“לא הייתי בונה על זה”.

בכל זאת בריאות ותודה רבה.

“אינשאללה, הלוואי. לי ולכולם. ושיחזירו את כל החטופים!”.

**

סרטון בן עמי לגבורות.

מראיינת: ארנה מאיר, צילום: אילן פליוב, עריכה: אילן פליוב והלל גלזמן.