עודד שלומות
ביום האחרון של 2024 ליוונו את מרלין גודמן למנוחת עולמים.
מרלין היתה דמות מוכרת בכפר ורדים, כולל התנדבויות רבות שנים.
להלן דבריהן של בתה, עדי גרטלר; ושל דינה להב מצוות ניהול חנות יד-2 (סיפורי בדים):
אמא יקרה שלנו,
לפני כמעט 90 שנה התחלת את מסע חייך בלונדון. בת אחרי שני בנים.
מסע חיים שעבר דרך מלחמת העולם השנייה כילדה שגרה במנהרות הרכבת התחתית בתקופת “הבליץ הגדול” ועד נעורייך בהם פגשת את אבא, כשהייתם יחד “בהכשרה” ועליתם כזוג נשוי עם תינוק בבטן לקיבוץ עמיעד בו נולדו שלושה מילדכם… וואוו כמה הספקת עד גיל 19 אז הפכת לאמא.
אמא שלנו, לארבעה ילדים. והיום אנו עומדים כאן שלושה ומספידים אותך ומספרים קצת עליך. אישה מיוחדת, דעתנית, חכמה וחברותית, חייכנית מעורבת, מלאת שמחת חיים ומאד צנועה. תמיד תורמת ומתנדבת.
מאז נדם ליבך, זורמות אלינו המון מילות תנחומים וכולם מדברים על פועלך, התנדבותך הגדולה בקהילה והרצון תמיד לעזור.
ואני רוצה לספר על אמא שביחד עם אבא הקימו משפחה עם ארבעה ילדים. משפחה בה מדברים על הכל ומתווכחים, צוחקים ואוהבים, כועסים ותומכים, פשוט משפחה חמה – בה את ניצחת על הכל. היתה חשובה לך הלכידות, ארוחות שישי וחגים… פשוט היתה חשובה לך משפחה!
ואז כאשר עברתם לכפר ורדים להיות ליד הבנות, נורית ועדי, כמו שאמרת “אני אלך לפני אבא אז יהיה קל לכן לטפל בו”… כאשר את מקווה לחגוג 50 שנות נישואים, נדם ליבו של אבא ואת שהיית “מלכתו”. התנפצת.
אבל לא אחת כמוך תיתן לעצב לעטוף את חייך, קמת מהשבר והמשכת להתנדב ולהיות עסוקה וכמובן לשחק ברידג’ שכה אהבת ומילא מקום מרכזי בערבי חייך.
ולא עברו השנים, כשאת זוכה לעוד נכדים… אז חלתה נורית ואת ביחד איתנו נלחמת כלביאה במשך למעלה מ-5 שנים ואינך ילדה, כדי לעזור ולתמוך. להיות נוכחת ולהכין תבשילים וכמובן נסעת והיית איתה בארץ זרה בניתוחים עד שהלכה לעולמה בעצב גדול.
יכולתי לספר שעות על אמא שחיה עם אבא למעלה מעשור בניגריה שבאפריקה, גם שם התנדבת ולעיתים היית אישה לבנה יחידה בין גברים אפריקאים.
בכל מקום בו חיית לא הסתפקת בדאגה ובבניית ביתך ומשפחתך, תמיד פעילה ובעשייה ותמיד עם חיוך על פנייך.
תמיד היה לך חשוב להגיד לנו שצריך לראות את החיים דרך הומור גם אם לפעמים היה ציני. השתמשת בהומור גם ברגעי עצה כי היה חשוב לך לא חלילה להראות שקשה לך, שכואב לך… כמה פעמים אמרתי לך “אמא תוציאי, תבכי, תזעקי את כאבך”, אבל את כמי שקיבלה חינוך אנגלי היית מאופקת… למרות שכבר חיית בארץ כצברית חברותית.
ומרגע שחלית באמת, כי עד אז לא חשבת שאינך בריאה, קיבלת כל מציאות כעובדה ומשם ממשיכים הלאה כמו שנהגת להגיד. כאשר אסרו עליך לנהוג, מייד אמרת לי “טוב אז אני קונה קלנועית”… והיית גאה בגשם ובחום לנהוג בה. שום דבר לא עצר בעדך. גם כשהתהפכת, המשכת הלאה. “נו אתם יודעים – קורה! דברים קורים ולא צריך לעצור את החיים”.
וגם אחרי התקף הלב השני (מי בכלל ידע שעברת?) וכתוצאה ממצב כליותייך, הודיעו לך שהטיפול יהיה שמרני והמחיר של אי ספיקת לב וכליות, הוא הטיפול על ידי דיאליזה. אמרת בשיחת תאום ציפיות עם הרופאה, עד כאן! אמרת כי את מודה על חיים נהדרים, טיילת בעולם, היית במקומות רבים, הקמת משפחה ואפילו קברת בעל ובת… הסברת לרופאה כי בנאדם צריך לדעת מתי למות והודעת לכולנו שהטבע יעשה את שלו. ודאגת לחתום על מסמכים ולהודיע לכולם שלא יאריכו את חייך ודאגת להגיד שעד מותך את רוצה להמשיך לעסוק בעשייה ולשחק ברידג’ ולהיות עצמאית.
מאז התדרדר מצבך בחודש האחרון.
בכל השבוע האחרון התחלת את מסע הפרידה ואנחנו לא הבנו זאת. חיכית שגילי החי באנגליה יגיע לארץ ביחד עם בתו אנושקה נכדתך האהובה, ביליתם יחד באירועים משפחתיים ואפילו הספקת לסגור מעל כאשר נסעתם אל גבי בכורך ומזי כלתך האהובה לקיבוץ עמיעד. כל כך נהנית להיות שם וכאשר חזרת ונרדמת בכורסה הנוחה שכה אהבת, לא הבנתי כאשר אני לצידך שיותר מכאן לא תתעוררי.
עד רגעיך האחרונים, היית מוקפת סביב המיטה בארבעתנו עם מזי כשאנו משחררים את גופך ונשמתך לעולם הבא. אחזנו באהבה בידיך ובאהבה גדולה נפרדנו שתנוחי בעולם הבא והלוואי תפגשי שם את אבא ונורית שכה התגעגעת אליהם.
עדי גרטלר.
**
מרלין חברתנו האהובה,
ידענו שיגיע רגע הפרידה, אך בכל מפגש איתך ולמרות חומרת מצבך, הצלחת לטעת בנו תקוות שגם הפעם תצליחי להתגבר…
רק לפני שבוע, הגענו לבקרך ב”יד ליד”, כמה שמחת לראותנו, היית יפה ומטופחת ולמרות מצבך, הצלחת להתעלות ואפילו לשחק איתנו רמי. היה שלב בו עצמת את עינייך וחשבנו שנרדמת, לפתע פקחת את עינייך ומיד הצבעת על קלף שלא היה מונח במקומו, כמה אופייני, דבר לא נסתר מעינייך…
לפני למעלה מעשרים שנה, עם הקמת חנות “סיפורי בדים” שלנו. היית בין המתנדבות הראשונות שחברו אלי, לא בחלת בשום עבודה, סחבת קופסאות, סדרת מדפים, טיפלת בקהל הלקוחות ובעיקר, היית חברה עם נשמה אדירה!
לאורך השנים, הצטרפת לצוות הניהול של החנות ובנוסף לתפקידים הרגילים, נטלת על עצמך את הניהול הכספי וכן, את נושא הקניות. לא היתה מתאימה ממך לביצוע מלאכת הגזברות, ניהלת את הנושא ביד רמה! (לעיתים בחסכנות, על גבול הקמצנות…) עקבת בקפדנות רבה אחר כל שקל שנכנס ובמיוחד, אחר כל שקל שיצא… אני מכירה את נדיבות ליבך בהתנהלותך היומיומית, אך עם כספי החנות היית מאד קפדנית ולפני כל הוצאה, שאלת שאלות, חקרת ורק לאחר ששוכנעת בצדקת הבקשה לתמיכה, תמכת בה.
זוכרת את תמיכתך הנלהבת בבקשה לתמיכה שהוגשה לנו ע”י נטלי, קפטנית קבוצת כדורשת נשים שלנו ובעקבותיה, שתינו הגענו לצפות במשחקי הקבוצה. ישבנו על הטריבונה וצפינו בהתרגשות רבה במשחקי הקבוצה מול קבוצות יריבות, כמה שמחנו כאשר “שלנו” ניצחו את יריבותיהן ובעיקר, כאשר בתום המשחק, כל השחקניות הגיעו אלינו, עטפו והודו באהבה על השתתפותנו.
היו לי המון “שעות של מרלין”, ישבנו שתינו מדי חודש על הנושאים הכספיים וכל מפגש, הפך לחוויה נעימה, שלוותה בכיבוד טעים, שיחות נפש והמון הומור… תמיד שמחת לארח, מרבית ישיבות צוות הניהול היו בביתך, עם כיבוד שהכנת וקבלת פנים חמה ונעימה. לפערי הגילים בינינו לא היתה כל משמעות, עם הרוח הצעירה והרעננה שלך, הסקרנות ואהבת האדם שבך, היה קל מאד להתחבר אלייך ולרצות בחברתך. זוכרת, כאשר יצאנו עם כל הצוות למסע קניות באיקאה, את עלית על קלנועית מיוחדת, הרבצת “חרקות” בחנות ואנחנו רצנו אחרייך נשפכות מצחוק…
מרלין אהובה שלנו, זוכרות בכאב נורא את מחלתה ולכתה של נורית ז”ל, למרות הטרגדיה הנוראה שעברת, רוחך לא נשברה, גייסת את כל תעצומות הנפש שלך והמשכת להתמודד יחד עם הכאב, שלרגע לא הרפה. כולנו נפעמנו מהאופטימיות שהפגנת ולשאלות לשלומך, תמיד ענית “שלומי מצוין”! את היית דוגמה ומופת לעינינו וכפי שתמיד נהגתי לומר, כאשר אהיה גדולה, אני רוצה להיות מרלין!
גבי, עדי וגלעד יקרים, היתה לכם אמא מאד מיוחדת ואהובה, כדרכן של אימהות אנגליות, לא הפריזה בהתפארויות, הגניבה סיפורים קטנים על המשפחה ופניה במיוחד קרנו, כאשר הגיעו הסיפורים על הנכדים והנינים, כמה אהבה אתכם וכמה היתה גאה בכם! אנחנו מחבקות אתכם בחום ובאהבה גדולה ומרגישות זכות ענקית על שמרלין שלכם, היתה גם מרלין שלנו, חלק משמעותי בחיינו.
מרלין אהובה שלנו, נפרדות ממך בכאב וכבר מתגעגעות…
ת.נ.צ.ב.ה
דינה להב
בשם צוות מתנדבות “סיפרי בדים”
השארת תגובה
