ללא חג וללא חירות

אלפים מתושבי הצפון הגיעו הערב (חמישי 10/4/25) להזדהות עם משפחות החטופים המופקרים בשבי החמאס כבר 551 ימים.

גם השנה, יצוין הפסח לא כ”חג החירות”, אלא כהמשך ה”ביזיון ההפקרה”.

את האירוע המרגש והעצוב הנחה עומר וייס ממטה החטופים כרמיאל-משגב ונשאו בו דברים עידית אהל אמו של אלון (נחטף מהנובה), אופיר אנגרסט אחיו של מתן (נחטף מהטנק), שיר סיגל בתם של אביבה וקית’ (שוחחרו), יאיא פינק ( רס”ן במיל ופעיל חברתי) ואיל רייז (סגן ראש מועצת מטה אשר).

בסיום האירוע הוקראו שמות 59 החטופים שבעזה והכביש נחסם למספר דקות.

עידית אהל:

אופיר אנגרסט:

שיר סיגל:

פני כמעט שנה אני, אמא שלי ואחותי נסענו לעוד עצרת בכיכר החטופים. אני זוכרת את הנסיעה הזאת, הרגשתי את הפחד והייאוש ובעיקר את השקט שמאחוריו התחושה שזהו, נגמרו כבר המילים.

כל אחת הייתה עם עצמה, במחשבות קשות על כך שנגמר עוד שבוע ועל מה אבא שלי שנותר בשבי מרגיש בידיעה ששוב שבת, ושוב עסקה קורסת.

באותה נסיעה, קיבלתי הודעה שמבשרת שחמאס פרסמו סרטון של אבא שלי.

באותו רגע נחנקתי, ופחדתי מאוד.

אמנם כל כך רציתי לראות את אבא שלי אבל בו בזמן לא הייתי מסוגלת לחשוב על אפשרות לשמוע אותו מתחנן ולדעת שאין דבר שביכולתי לעשות למענו כדי שיחזור הביתה.

אני לא העזתי לראות את הסרטון

אבל תוך כמה ימים כבר הבנתי מאנשים סביבי

שאבא שלי מדבר על חג פסח.

הוא דיבר על פסח בשנה שעברה שחגגנו כולנו

ועל כמה הוא מתגעגע,

וממש רגע אחרי הוא פרץ בבכי.

אלו היו ימים קשים, קשים עד כדי שלא הבנתי איך אוכל להמשיך. איך אפשר לנשום בכלל בידיעה שאבא שלי נמצא בעזה זרוק ופצוע ומתחנן לחזור הביתה?

איך אפשר שלא לשלם גם את המחירים הכואבים ביותר כדי שהוא יחזור אלינו?

איך זה הגיוני שמגיע פסח והוא עדיין שם?

ולמה זה לא ברור שמי שלא שמר עליו בשבעה באוקטובר צריך לקחת אחריות ולהחזיר אותו עכשיו?

היום,

כמעט שנה אחרי. ואני עדיין עם אותן השאלות.

רק שהפעם אני מרגישה עוד יותר חסרת אונים.

הזמן עובר והמצרים שאני מרגישה שאנחנו חיים בתוכה רק מתעצמת ומפחידה אותי יותר.

הקיטוב, הפילוג, האלימות ואובדן הערכים

רק מתעצמים ויוצאים מכלל שליטה.

איך נצא ממצרים אם לא ביחד?

איך נצא ממצרים כשאנחנו לא מסכימים על הדברים הברורים והבסיסיים ביותר כחברה?

אם לא נזכור את העבר שלנו

אם לא נפעל מתוך מוסר וערכים?

הסירוב של פרעה לפני אלפי שנים לשחרר את העבדים לחירות לא היה סירוב שנבע מעניינים מדיניים או פוליטיים אלא שזו הייתה התעקשות רגשית ועיוורון מוסרי.

הלב של פרעה כך מפרשים לא הרגיש את הסבל של בני ישראל העבדים במצרים.

ואני מפחדת, שגם היום יש בנינו שהפכו לפרעה.

שליבם נחסם והם אינם יכולים עוד להרגיש את הסבל שלנו. את הסבל של אחים ואחיות שלנו.

עם בלי לב לא יוכל להיות חופשי ומאוחד.

חברה שלא שמה לב לסבלם של פרטים בתוכה —

תלך ותתפורר מבפנים, כמו אדמה שסדק זוחל בתוכה.

כי חירות שאין בה חמלה היא קליפה ריקה,

ורק לב פתוח ומרגיש יודע באמת מה פירושו של

להיות בן חורין.

בעיני, אם נרצה באמת להיות בני חורין

אם נרצה לקרוא את ההגדה ולא להרגיש שהיא שייכת רק לעבר אלא גם להווה ולעתיד – עלינו לפתוח את הלב ולהרגיש.

לא רק כלפי עצמינו, אלא גם כלפי

אלון, אביתר, גיא, גלי, זיו, נמרוד, יוסף, אלקנה, ענבר, עופרה, כלפי כל 59 אחינו ואחיותינו שנמצאים ממש עכשיו במקום החשוך והנורא ביותר.

אנחנו נחזיר אותם, ואז נוכל לחגוג את חג החירות באמת,

אבל עד אז

לא להשלים, לא לשתוק, לא להפסיק לחפש אותם ולרצות אותם בבית במחשבות, במילים ובמעשים.

כל עוד הם שם, גם אנחנו לא באמת כאן.

ובשנה הבאה כשכולם יהיו כאן איתנו בבית,

נוכל להסתכל על עצמינו כחברה ולדעת

שלא שכחנו ולא שתקנו והרגשנו, והתאחדנו

כדי שגם הם יוכלו לחגוג חירות,

ובעצם גם אנחנו.

לא בזיכרון, אלא במציאות, עכשיו, כאן, היום.

עוד יהיה חג שמח, כולם עוד יחזרו הביתה.

עיקרי דבריו של איל רייז:

–  מתוך כאב 59 חטופים בשבי שנה וחצי, ממשלת החורבן והעומד בראשה אשם, אחראי וצריך למען החירות של כולנו ללכת הביתה!!

–   בליל הסדר כל אחד ואחת מאיתנו מחויבים לראות כאילו הם יצאו ממקום צר ואפל ותחת “והגדת לבינך/ ביתך” לתת נוכחות לזעקה ולתפילה לסיום המלחמה והחזרת כל החטופים הביתה.

–  בחרנו להיות בצומת הזאת כאן בגליל ביחד מתוך ידיעה  כי בעת הזו אנחנו לא משאירים אותם ואת המשפחות לבד. אנחנו איתכם בצמתים, בכיכר החטופים, בירושלים ובכל מקום בו צריך לזעוק מול אטימות לב של 68 חברי ממשלה המפקירים את החטופים ודואגים לכיסא במקום לחירות ולאחדות בעם.

–  רק ברחובות יוכרע המאבק להצלת החטופים, וכדי שהאור שלנו יגבר…

אני, כסגן ראש המועצה, ביחד עם עוד שותפים בשולחן האזורי והמקומי, מבקש מתושבי כרמיאל, עכו, קריות, נהריה תגייסו את הנבחרים שלכם למאבק.  זה האחים שלנו שנמצאים בשבי!.

–  אנשי מערכת החינוך- המופקדים על הנוער, אל מול  המורא והרוח הרעה של השר קיש – מבקש שתפעלו, תיצרו שיעורי אזרחות בכיכרות, תחבקו את המשפחות – זה היום זו השעה והמקום להיות בו איתם. לא מדובר פה בדעות פוליטיות מדובר פה בזעקת הערכים שלנו כחברה.

–  אנשי המופת של החברה האזרחית- המאוגדים תחת חמ”לים ומסגרות מגוונות בחג החירות, תחת המסע להתחדשות – ברצוני לומר- אתם התקווה יחד איתכם ברחובות לא נשקוט עד אשר נראה את כל החטופים שבים הביתה.

עומר וייס:

צילום:

שי זלצר

אמיר ירחי

עודד שלומות

רשתות חברתיות

**

🎗 משמרת 101 עולה לצפון בחוה״מ – צומת עין המפרץ, ליד עכו. 🎗

יום שלישי 15.4 15:00-12:00

נשמח לעזרת מתנדביםות

– בתפעול המשמרת: תמיכה באחמשיםות בלוגיסטיקה ציוד, בניהול הקהל, תמיכה בקהל היושב.ת והמתרגל.ת, חלוקת מים, שמשיות, חולצות לבנות וכד׳

– ⁠*בתיעוד וצילום אירועי המשמרת להפצה מידית* (עם הנייד אין צורך בציוד או ידע מקצועי)

– ⁠*נשמח גם לכ-20 כיסאות כתר לשימוש במשמרת*

לפרטים נוספים ולהתנדבות מוזמנים לפנות למיה 054-5201291

תודה!

🎗🎗🎗
את כולםן עכשיו בפעימה אחת!