המסע המפרך להשגת זכויותיי בארנונה

זיו אושר

*אני בעלת גוף גברי ונפש נשית, וכותבת בלשון נקבה. מול מוסדות רשמיים, אני נאלצת לכתוב בלשון זכר, לאור האנכרוניסטיות של הגופים האלה. זה המקור לחוסר העקביות בנושא בכתוב…

ב-2010 עברתי לגור בכפר ורדים עם משפחתי. לפני כמה שנים התגרשתי, ולאחר מכן עברתי לגור במעלות עם ילדיי, שמתגוררים איתי במסגרת הסדר של משמורת משותפת. במעלות קיבלתי הנחת ילד נכה בארנונה, שכן שניים מילדיי נכים.

באמצע אוגוסט האחרון חזרתי לכפר ורדים. עשרה ימים לאחר שעברתי, התייצבתי במחלקת הגביה עם כל המסמכים הרלבנטיים, על מנת להעביר את חשבון הארנונה על שמי ולקבל אישור להנחת ילד נכה. נאמר לי שבגלל עניינים כלשהם מול בעלי הבית, העברת חשבון הארנונה על שמי תתעכב. לאחר מספר ימים יצרתי קשר שוב, ונאמר לי שזה יכול לקחת עוד כמה ימים. החלטתי להפסיק לרדוף אחרי מחלקת הגביה. האמונה הנאיבית במקצועיות המחלקה, גרמה לי לחשוב שכשהפעולה תבוצע, ייצרו איתי קשר לצורך התשלום.

אחרי שלושה שבועות החלה הכניסה הקרקעית ללבנון, שדחקה את הרדיפה אחרי מחלקת הגביה למקום נמוך יותר בסדר העדיפויות שלי. בתחילת אוקטובר נפל בחצר שלי טיל, והצורך להתמודד עם אינספור מטלות בלתי צפויות ועם הניסיון לייצר מחדש קצת שפיות בשיגעון, לא אפשרו לי להמשיך להשקיע אנרגיה בלעשות את העבודה של מישהו אחר.

חודשיים לאחר שהגשתי את הטפסים (ממש עוד כמה ימים, כמו שהובטח…), אכן יצרו איתי קשר ממחלקת הגביה, על מנת לבשר לי חגיגית שיש לי חוב. למרות שהאשמה שהופנתה כלפיי נתנה לי את ההרגשה שאני פושעת על לא עוול בכפי, הצלחתי להתעשת, וביקשתי לבדוק מה עלה בגורל ההנחה שביקשתי בזמנו. אמרו שיבדקו. כמובן שהייתי צריכה לשלוח שוב את המסמכים.

לאחר כמה ימים, ב-6/11, התקשרה אלי יפעת סגל, מנהלת מחלקת הגביה במועצה, ואמרה ש”אישור קבלת הקצבה של הילד מופיע על הכתובת של האמא. שני ההורים לא יכולים לקבל את ההנחה עבור כל אחד מהבתים. השאלה היא איפה הילד גר…” במאמר מוסגר אציין, שהחוק בנושא לא מתייחס בשום צורה למקום שבו מתגורר הילד הנכה, אבל אז עוד לא ידעתי את זה…

השבתי שכשגרתי במעלות לא הייתה בעיה לאשר לי את ההנחה, ובכל מקרה, יש מסמכים שמוכיחים משמורת משותפת. יפעת אמרה שהיא תעביר את המסמכים ליועצת המשפטית ותבדוק איתה איך הם יכולים לבצע את זה.

ב-17/11 הגיעה במייל תשובה, שכללה צידוק מופרך חדש לדחיית הבקשה להנחה. היועצת המשפטית של המועצה, עו”ד אורית טואף, ענתה: “לפי המסמכים רק האם זכאית לגמלה ורק לה מגיעה ההנחה”. גם כאן אציין, שהחוק בנושא מתייחס לילד הנכה עצמו כבעל הזכאות, אבל גם את זה עוד לא ידעתי באותו זמן…

אני חייבת להודות שבשלב הזה, השתלשלות העניינים הצליחה לבלבל אותי לגמרי, ונותרתי הלומה וחסרת מענה. לקח לי שלושה ימים להתאושש ואז, אחרי שווידאתי לעצמי שהילדים המדוברים אכן מקבלים גמלת נכות, והם אכן ילדיי והשם שמופיע בתעודת הזהות שלי מתאים לשם שאיתו אני מציגה את עצמי, עניתי: “מכיוון שעולה מתוך המסמכים שצירפתי לראשונה, שהילדים נכים, שהם הילדים שלי, ושהם מתגוררים אצלי מחצית מהזמן, אני מבקש שתמצאו את הדרך להתגבר על מחסומים טכניים, סמנטיים ובירוקרטיים, ולאשר לי את ההנחה, שכן הם לא חדלים להיות נכים בימים שהם מתגוררים אצלי.”

בתמימותי, חשבתי שההיגיון שלי אינו נחלתי הבלעדית, ושאם רק אצליח ליצור סדק, ולו קטן, ברטוריקה המכאנית שניצבה מולי, אולי מישהו יתעשת, יבטל את הטייס האוטומטי ויחזיר את ההיגוי למצב אנושי. טעיתי.

לאחר מספר שעות קיבלתי ממנהלת מחלקת הגביה את התשובה: “לאחר התייעצות נוספת מול היועצת המשפטית לצערי לא ניתן לאשר הנחת ילד נכה מאחר ואנחנו מחויבים לפעול על פי חוק בו מקבל ההנחה הינו מי שזכאי לגמלה.”

האמת שבשלב הזה, הרגשתי כל כך קטנה וחסרת אונים, ששכנעתי את עצמי לוותר על ההנחה המצחיקה ממילא. הרגשתי שלא משנה מה אעשה או אומר, זה לא יעזור, וכל השקעה של משאבים תעלה יותר מהתמורה.

לאחר מספר ימים קיבלתי מכתב מגזברית המועצה, ענבל טדגי-צפריר, שחדר דרך המעטפת של התרדמת שכפיתי על עצמי בנושא. במכתב נכתב ש”בהתאם לחוק ולצו הארנונה, הארנונה ניתנת למי שזכאי לקבלת הגמלה וכי על פי הנתונים שהובאו בפני המועצה, המבקש אינו מי שמקבל את התגמול”. לא היה מנוס מלקבל את ההנחה, שאם חוזרים על בדיה מספיק פעמים, היא הופכת למציאות.

ויחד עם זאת, קול קטן התעורר בי והחל לגדול. כמו בסדרת טלוויזיה רפואית, הייתה לי תחושה שמשהו התפספס, ואם רק אעבור שוב על הנתונים, אוכל למצוא פרט קטן שהתחבא לעיני כל, ויעזור לי למצוא את הסיבה שבגללה המטופל לא משתפר. חזרתי אל אישור גמלת הילד הנכה ששלחתי ועיינתי בו בקפדנות. הופיעה בו פעמיים תעודת הזהות של הילד. תעודת הזהות של גרושתי לא הופיעה בו בשום מקום! יוריקה! מצאתי את ההוכחה שחיפשתי.

חדורת מוטיבציה מחודשת, כתבתי למנהלת מחלקת הגביה, ש”מי שזכאי לגמלה הוא לא האם, אלא הילדים עצמם, ולראייה רק תעודת הזהות של הילדים מופיעה על האישור”. ליתר בטחון, הזכרתי גם את העניין הזניח הזה, שעיריית מעלות “פורעת החוק”, דווקא כן אישרה לי את ההנחה, וצירפתי גם עותק של שובר הגביה כהוכחה.

עברו מספר ימים ולא קיבלתי שום תגובה. תהיתי האם המצב כל כך גרוע, שאפילו ההוכחות החותכות שסיפקתי, לא היה בהן די בשביל לעורר את הגורמים הרלבנטיים אל המציאות המתבקשת. לשמחתי, בנקודה הזאת כבר הייתי בטוחה בצדקתי, והסכמתי להתמסר לרעיון ההזוי, שהבעיה, ככל הנראה, איננה אצלי. בצר לי, הפשלתי שרוולים, ופצחתי במסע לאיתור החוק עצמו. זה מה שיאשר מעל לכל צל של ספק, מי פה צודק, ומי פה שיכור מכוח. לאחר זמן מה מצאתי את מה שחיפשתי, תודה לאלוהי האינטרנט. בתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ”ג-1993, פרק ב’: הנחות כלליות, זכאים להנחה, סעיף 2. (א) (11) כתוב: “בן או בת, לרבות ילד במשפחת אומנה, של המחזיק בנכס, זכאי לגמלה לפי תקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה), התש”ע-2010…” זה הראה, שחור על גבי מסך, שכל הטיעונים ששימשו לדחות את בקשתי, היו פשוט המצאות חסרות כל בסיס.

חמושה באס המנצח, כתבתי מכתב לראש המועצה, עם העתקים למבקרת המועצה, לגזברית ולמנהלת מחלקת הגביה. תיארתי את השתלשלות העניינים, ציטטתי את החוק וביקשתי שתאושר ההנחה כפי שמגיע לי. מכיוון שאישור ההנחה משני בעיניי לחוויה שחוויתי מהטיפול בנושא, כתבתי גם את הדברים הבאים:

“אני מבין שהמועצה המקומית כפר ורדים, כרשות של יישוב קטן, לא מתורגלת מספיק בהתנהלות מול מצבים יוצאי דופן שכאלה. לצערי נתקלתי בזה גם בעבר. אבל יש לי ציפייה שכפר ורדים, כיישוב קהילתי שמגדיר בחשיבות עליונה את ערך הקהילתיות, ידאג להקל על הורים לילדים נכים, ולא יקשה עליהם. ההנחה הזעומה בארנונה, זניחה בהשפעתה הן על המצב הכלכלי של המועצה והן על המצב הכלכלי האישי שלי. אבל יותר חשובה מכך היא החוויה שאני כתושב מקבל מהרשות המקומית שבה אני מתגורר. מן הראוי בעיניי שהמועצה תשפר את גישתה כלפי הורים כמוני, ותפעל לתת להם חוויה רבה יותר של אכפתיות והכללה…”

למחרת קיבלתי ממנהלת מחלקת הגביה את התגובה המשתפכת הבאה: “צהרים טובים, מצ”ב הודעה על הנחה”. לאחר שהתאוששתי מהניסוח הרגשני ומהסופרלטיבים הציוריים, פתחתי את הקובץ המצורף. הופיע בו צילום של מכתב, שבו היה כתוב שאושרה לי ההנחה.

שפשפתי את עיניי וסרקתי שוב ושוב את המכתב בחוסר אמון, לוודא שאין בו התניות, אותיות קטנות או ניסוח מתעתע. חיפשתי גם מצלמה נסתרת, ליתר בטחון. לא מצאתי. ואז, לאחר ששוב שפשפתי את עיניי, כי הרי ידוע שאי אפשר באמת לסמוך על הפעם הראשונה, נפלו עיניי על התאריך שבו יצא המכתב. 4/12/2024, ארבעה ימים לפני שכתבתי את המכתב לראש המועצה. כלומר – ההנחה אושרה סופסוף, יצא מכתב, ואף אחד לא חשב שכדאי לעדכן אותי באמצעי יותר עכשווי ומיידי, כמו הדבר הזה, גם סוג של דואר, נו, איך זה נקרא… אה! דואר אלקטרוני. או בעברית: מייל.

יומיים לאחר מכן הגיעה גם תגובת ראש המועצה, שנדמה שנפלטה מגרסת ההרצה החינמית של מחולל תשובות מבוסס בינה מלאכותית. נכתב בה, שהוא אינו מעורב בתהליך קבלת ההחלטה בבקשה להנחה מארנונה. כמו כן נכתב ש”כל פניה של מחזיק בנכס בבקשה למתן הנחה… מטופלת ע”י הגזברית ומחלקת הגביה, בהתאם להוראות החוק, התקנות וצו הארנונה”. האמנם?

עד כמה שזה עצוב לי לומר, אף אחד מהגורמים המעורבים לא לקח אחריות או התייחס למחדל שארע, ובוודאי שלא התנצל…

אני מוכנה לקבל שכולנו בני אדם ושאנשים לפעמים עושים טעויות, גם כאלה שרצוי שלא ייעשו. יש לי קושי גדול לקבל את זה שלא לוקחים עליהן אחריות ומראים אילו לקחים הופקו על מנת ללמוד מהאירוע, שלא יישנה. קשה לי גם עם זה שמתעלמים מהחוויה שנוצרה בעקבות מחדל כזה. אני מאמינה שכנבחר ציבור, ראש המועצה צריך לשמש דוגמה אישית לקהילתיות ולערכים נוספים שהוא מצפה להם מתושבי הכפר, ולא התרשמתי שבנושא הזה, כך הדבר.

אני תוהה מה היה עולה בגורל תושב שלא הייתה לו הנחישות לבצע את כל הפעולות שעשיתי ולהתעקש על מה שמגיע לו כחוק…

**

תגובת המועצה המקומית כפר ורדים:

״אנו מתנצלים על החוויה הלא נעימה שנגרמה עקב אי הבנה במשרדי המועצה ושמחים שלבסוף הנושא טופל וסודר״.