גם בגליל: התנגדות לממשלת אוכלי המוות

נוכח החלטת ממשלת הדמים (כנופיית העבריינים והמשתמטים) להפקיר את החטופים והחיילים בעזה – התגברו מאוד המחאות השבת (9/8/25).

כך בכל רחבי ישראל החופשית וגם בגליל: כרמיאל, נהריה, כברי, חורפיש (אלקוש), לוחמי הגטאות, בית העמק ועוד.

בצומת כברי (צילום: אמיר ירחי וניר כרמי)

הצומת נחסם לזמן קצר בכיתוב SOS: זעקת החטופים המופקרים בעזה כבר 673 ימים.

אחד הנהגים ניסה להתעמת עם המפגינים והורחק על ידי המשטרה.

**

בכרמיאל (צילום תומר בן חמו שגם הנחה את אירוע המחאה):

נשאו דברים: עו”ד רותם פרלמן פרחי – מנכ”לית מטה המאבק “חופשי בארצנו”; ויואב זלמנוביץ, בן קיבוץ ניר עוז ובנו של אריה זלמנוביץ שנחטף, נרצח וגופתו עדיין בעזה.

אני יואב זלמנוביץ בן קיבוץ ניר עוז. אבא שלי זלמן זלמנוביץ.

אני לא יודע מה הפתרון לעזה.

אני כן יודע שממשלה והעומד בראשה שלא לקחו אחריות לאסון הכבד ביותר בהיסטוריה של המדינה.

לא על רצח מאות אזרחים וחיילים.

לא על 240 חטופים ולא על 50 שעדיין בני ערובה.

לא על חבל ארץ שנכבש.

אין להם זכות לשלוח חיילים למלחמה, לסכן את חיי בני הערובה, להמשיך לפרק את החוסן החברתי והכלכלי שלנו.

ב 7/10/23 בבוקר קיבוץ ניר עוז מותקף, נכבש. בשכונה הצפונית אנשים מתעוררים לצבע אדום, נכנסים לממד אך לשווא. אבנר נרצח, גופתו נמצאת ימים אחר כך בשדות. מיה אשתו יוצאת להכין את בית התינוקות לשבוע חדש ונרצחת. גופתה נחטפת.

מספר דירות מאבנר אופליה נחטפת באלימות. דירה ליד השכנה עדה נחטפת.

עוברים את הכביש… עמירם ונורית נחטפים. דירה מולם המחבלים מפעילים מטען על דלת הממד של יאיר, חוטפים את מירב ואת יאיר כשהוא מדמם. דירה ליד חיים נחטף כשהוא מציל את אסנת. בשורת הדירות ממול המחבלים מצליחים לחטוף את דיצה. יפה. מרגלית. בהמשך את רותי ואברהם, קרן ואוהד. רועי בנם של רותי ואברהם נרצח במקום אחר בקיבוץ.

עוברים מדרכה וכאן הטירוף גובר. יוסיניו ורבקה נרצחים. דויד ובנו טל נרצחים / נשרפים. סעיד נרצח לעיני אשתו עדינה. עדינה נחטפת. רמי נרצח, אשתו חנה נחטפת, בנם אלעד נחטף מביתו במרכז הקיבוץ. ברכה נרצחת / נשרפת. ובקצה ממש בסוף .. כרמלה ונכדתה נויה נרצחות / נשרפות.

ועוד ועוד ועוד.

לא רחוק משם דולב יוצא להילחם ולא חוזר. גדעון נפגע מקליע כשמחזיק את דלת הממד ומדמם למוות מחובק בידי אורנה אשתו. אלכס נחטף. ובדירה בניהם אבא שלי. זלמן זלמנוביץ. מה עושה אדם קשיש מול כל הרוע שהתנפל עליו? כנראה מנסה לחיות. ” יש מחבלים בקיבוץ ” אבא אומר לבועז אחי, וזהו דבר לא נאמר מאז.

אבא נחטף מביתו באלימות ואכזריות. המחבלים מכים אותו בראש ובאיומי אקדח מעלים אותו על אופנוע ונוסעים לחאן יונס. מעדויות השבות והשבים אנחנו יודעים שאבא שרד מעל חודש בשבי.

אדם בן 85 עם מחלות רקע ותשישות מובנת של הגיל, איך ישרוד? הוא לא היה מסוגל לאכול את מעט האוכל שקיבל ודעך לאט עד שהגוף לא עמד בזה.

אבא סיים את חייו במקום זר ואכזר. רחוק ממשפחתו וחבריו. ללא יד מנחמת.

לא בשלווה, מוקף בשדות שאהב אלא בחרדה מוקף שנאה ורוע.

אבא שלי הוא רק אחד מרבים. בכל הקיבוץ זוועות מתבצעות באין מפריע. אף אחד לא בא להושיע.

ן 117 מאנשי הקיבוץ נעלמים. נרצחים או נחטפים.

כל זה קרה. למי ששכח. למי שמנסה להשכיח. למי שרוצה שנזכור רק ניצחונות.

מדינת ישראל כשלה בהגנה על אזרחיה.

צבא ההגנה לישראל נכשל במשימה שבשבילה הוא קיים.

מדינת היהודים לא הגנה על היהודים החיים בגבולה.

מדינת ישראל לא הגנה על אזרחיה, על תושביה, על אורחים ועובדים שבאו להתפרנס בכבוד.

אנחנו, אזרחי המדינה, גילינו יום אחד שאנחנו מופקרים.

החטופים, השבויים, בני הערובה מופקרים מאז ימים רבים.

האם אנחנו מדינה מפקירה? תשאלו כרבע משורדי השואה החיים כיום, מעל 45 אלף, אשר חיים מתחת לקו העוני.

האם אנחנו מנצחים?

עבור ילדיהם של אבנר ומיה הייתכן ניצחון?

עבור עדינה הייתכן ניצחון?

עבור אורנה הייתכן ניצחון?

עבור גלית הבת של כרמלה והאמא של נויה הייתכן ניצחון?

עבור כולנו הייתכן ניצחון ?

במלחמה המדינה אולי מנצחת. האזרחים, האנשים תמיד מפסידים.

אנחנו מפסידים את חיינו. מפסידים את חיי אהובינו. מפסידים את ביתנו. מפסידים את ערכינו. מפסידים את חלומותינו.  מפסידים את שפיותינו.

אנחנו שורדים לא מנצחים.

דינמיקה של חורבן היא חלק מההיסטוריה, מהתרבות, מהנוף של ארץ הקודש.

שליטים מביאי חורבן, כמו ביבי, היו כאן רבים.

אז מה השתנה? אנחנו!

אחרי 2000 שנות גלות, משהוא חייב להשתנות. הבחירה שלנו בדמוקרטיה זו הבחירה שלנו בעתיד משותף.

נדרשת אנרגיה, נדרשת גבורה.

מה זו גבורה?

גבורה זה להחזיק את דלת הממ”ד כנגד אנשים שטופי שנאה ואכזריות המבקשים לפרוץ על מנת לרצוח ולחטוף.

גבורה זה לצאת מהממ”ד, להילחם להגן על אהוביך וחברייך.

גבורה זה לעמוד בקור ובשרב, לזעוק ולא לשתוק, מול כוחות אשר מעוניינים לפגוע בתשתיות קיומנו.

גבורה זה לחזור ולהתגייס שוב ושוב כדי לשמור על חברייך שנשלחים להילחם ללא תכלית.

גבורה זה לקחת אחריות.

גבורה זה לייצר תקווה.

תקווה נדרשת כשההווה שחור והעתיד לא מבשר מוצא.

תקווה צריך לייצר, זו משימה. וכרגע זו משימתנו, זה תפקידינו. זו גבורתנו.

מה למדתי מעל עשרות קברים פתוחים. נשרפה ילדותי. נחרב ביתי. חולל נוף חיי.

למדתי שהמשא כבד מכוחו של אדם. העצב רחב מנפשו.

מה למדתי מרגעי האושר בהם חזרו לאור חטופות וחטופים. החיבוק הראשון עם משפחתם.

למדתי שתקווה זה כוח עצום. כוח מניע כוח מרומם.

העם היהודי לקח תקווה בת אלפיים ועשה איתה עלייה. אנחנו בחרנו בתקווה לכן בנינו חברה ומדינה פורחת, יוצרת, מתקדמת.

לצערנו שכננו בעזה בחרו בייאוש.

הייאוש שלהם הוביל אותם לתהום מוסרית, לאפלה , לשנאה. לאכזריות אותה פגשנו ב 7/10.

אל לנו לבחור בדרך הייאוש.

תקווה היום זו גבורה. בואו נהיה גיבורים.

נתעלם מפוליטיקאים חסרי יכולת.

נתעלם מתקשורת רכלנית.

נייצר שייח אנושי סבלני ונפעל.

הלקח מאותו יום ארור, שכל אחד חשוב. כל אחת משמעותית.

כל מעשה, אפילו קטן, משפיע. תעשו!

נקווה שאנשים רעים יפסיקו לחבל בעסקה, ויחזרו כל בני הערובה.

יראו אור, יקבלו אהבה.

עו”ד תומר בן חמו:

ערב טוב לכולן ולכולם,
אנחנו כאן – כי צריך את כולם עכשיו!
אנחנו כאן – כי צריך להחזיר את החטופים עכשיו!
אנחנו כאן – כי צריך לעצור את המלחמה הפוליטית המסוכנת עכשיו!
אנחנו כאן – כי צריך להחזיר את התקווה עכשיו!

הם מקבלים החלטות שמסכנות את המדינה – בושה!
הם מקבלים החלטות שמפקירות את החטופים – בושה!
הם מקבלים החלטות שמעמיקות את השסע – בושה!

כל שבוע, אנחנו פוגשים כאן את הפנים האמיתיות של ישראל שאנחנו אוהבים – אנשים מכל רחבי הארץ, מכל הגילים, מכל המגזרים – שבאים לומר בקול ברור: זה הבית שלנו, ואנחנו נגן עליו.
אנחנו יודעים – לא יהיה קל. יש רגעים של ייאוש, של כעס, של שבר. אבל אנחנו בוחרים – בכל פעם מחדש – להחזיק בתקווה, כי בלי תקווה אין לנו מדינה.
המאבק הזה הוא לא רק נגד – הוא גם בעד. בעד דמוקרטיה. בעד שוויון. בעד חברה חופשית, מוסרית וצודקת.

בחורפיש / אלקוש (צילום עמירם גופר)

(מחאה משולבת עם קריאת האחים הדרוזים לתמוך בבית העדה בסוריה)

**

בלוחמי הגטאות (צילום שמחה שטיין):

בנהריה נשא דברים משה צ’רטוף. שירה ונגינה: ארנה ורענן.

בצומת בית העמק: