בין הצפירות

ניר שילה

ה”בין הצפירות” – ימי ספירת העומר והימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות

ימי אביב, הירוק מחליף צבעים עם הזהוב, העצים פורחים, הנחלים זורמים וקרירות מתחלפת החום השרב מעת לעת. החיטה בשדות מבשילה, אלו הם ימי ספירת העומר. החל בלילו השני של חג הפסח, ט”ז בניסן, מתחילה “ספירת העומר” – כלומר, מלאכת ספירת שבעה שבועות עד ליום החמישים, שהוא חג השבועות. הימים הללו ביו ליל הסדר, חג הפסח לבין חג השבועות הם ימים מיוחדים מאד בלוח השנה היהודי – בין אמצע חודש ניסן לתחילת חודש סיון. יש הרואים בחג הפסח את חגיגת החירות הפיסית של עם ישראל – יציאת מצריים ובחג השבועות את חגיגת החירות הרוחנית של עם ישראל – קבלת לוחות הברית ומעמד הר סיני. בתווך וללא קשר ישיר בין האירועים נוספו להם ימי ספירת העומר על המשמעות החקלאית והמשמעות הרוחנית שלהם ובעת החדשה של עם ישראל נוספו עוד 4 מועדים חשובים:

כ”ז בניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה,  ד’ באייר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ה’ באייר יום העצמאות ו-כ”ח באייר יום שחרור ירושלים. מדי שנה אני מוצא עצמי שקוע במחשבות על רצף האירועים והמועדים הנ”ל, האם יד מכוונת סמויה שיבצה כך, על פי הסדר הזה את המועדים בלוח השנה היהודי? האם כשכנסת ישראל החליטה לקבוע לדוגמה את כ”ז ניסן, היום בו הסתיים המאבק בגטו וארשה, כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה מי מבין המחליטים ששייך מועד זה לתקופה שבין חג הפסח לשבועות על כל המשמעויות שלה, האם הייתה כוונה בכך שיום השואה והגבורה נקבע שבוע בדיוק לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ושבוע ויום לפני יום העצמאות. האם זה מקרי שירושלים שוחררה במלחמת ששת הימים בדיוק ב-כ”ח באייר שבוע לפני המועד בו חל חג שבועות?  המחשבות מתרוצצות כאמור מדי שנה בראש, ומחזקות את האמונה שלי שאכן יש משהו מיוחד בתקופה זו בימים האלו שבין חג הפסח לבין חג השבועות, משהו בעל משמעות עמוקה, נסתרת, לא מובנת משהו הקושר אירועים מתקופות שונות וממקורות שונים, משהו המייחד את עמנו.

בחרתי לשתף אתכם בסיפורם המופלא של אדון וגבר אושר והבכי הנורא של הגננת שלי יונה, שני זיכרונות ילדות המסמלים העיני את הפלא ששמו מדינת ישראל.

דמעות של אושר

זכיתי לגדול בבית חם ואוהב בכרמל בחיפה. זכיתי גם שהשכנים שלנו, של משפחתי, קומה מעלינו, יהיו משפחת אושר. משפחת אושר, משפחה לדוגמה: אמא, אבא וילד, מבוגר ממני בשנתיים, החבר הראשון שלי. חבר טוב עמו ביליתי את רוב ילדותי ונערותי.

ערב אחד, שעת לילה מאוחרת, לפחות עבור ילד, התעוררתי ושמעתי קול בכי מסלון ביתנו. הצצתי פנימה וראיתי את אבי, זכרונו לברכה, יושב לצד השולחן יחד עם אדון וגברת אושר הבוכים ורושם רשימות. נאלמתי דום. אמי, ששמעה שהתעוררתי, לקחה אותי לחדר השינה ולנוכח מבטי התמה, מבט שואל של ילד בן חמש, ניסתה להסביר לי שאבא עוזר לאדון ולגברת אושר לנסח מכתב, על מנת שישלחו אותו לגרמניה כעדות למה שעברו בשואה.

זהו הזיכרון הראשון שלי של השואה. לימים למדתי שאדון וגברת אושר היו מתאומי מנגלה, שעברו ניסויים אכזריים תחת ידיו של הנאצי האכזר. שניהם שרדו את התופת (סיפור מרתק כשלעצמו) התאהבו, התחתנו, עלו ארצה והקימו את משפחת אושר – את שם המשפחה בחרו בעצמם! הם התחילו בארץ הכל מהתחלה, מכלום, ואף הצליחו מאד בעסקים. אך התברר שבגלל מה שעברו אינם יכולים להביא ילדים לעולם. החליטו, ולאחר תלאות רבות, אימצו בן והיו למשפחה מאושרת, משפחת אושר.

אבי, שהיה עורך דין, התבקש על ידי אדון וגברת אושר לייצגם ולמסור את עדותם בשמם במשפטים שנערכו בגרמניה לפושעי מלחמה ועדותם נתבקשה שם. מאז עלייתם ארצה לא עזבו אדון וגברת אושר את המדינה מעולם (על אף שמצבם הכלכלי איפשר זאת) עד יום מותם.

משפחת אושר מסמלת עבורי עד היום, יותר מכל, את הביטוי “משואה לתקומה”, וכל שנה שעוברת גדלה ההתפעמות שלי מיכולתם של אדון וגברת אושר להתמודד עם מה שעברו, לעלות ארצה, להתחיל הכל מהתחלה ולהקים את משפחת אושר.

***

באותה תקופה ממש בה נתקלתי לראשונה בשואה וכמעט באותו המקום – על הכרמל בחיפה, נתקלתי לראשונה בשכול. יוני 1967, מלחמת ששת הימים, בוקר. אני ילד בגן חובה, גן יונה, מספר בתים מבית הוריי במעלה הרחוב. למרות שהימים ימי קיץ אנו מבלים את רוב הזמן בתוך הגן. מדי פעם נשמעת צפירת אזעקה ואנו, ילדי הגן, נדחסים למקלט ומחכים לשמיעת צפירת הארגעה. אני ילד, לא מבין משמעותה של מלחמה, זה מרגיש באותה העת כמעין משחק. עוד מעט הגן מסתיים ואמי תבוא לקחת אותי הביתה.

לפתע אני שומע זעקה, זעקה קורעת לב ואחריה יבבה. כולנו, אני וכל ילדי הגן, מרימים את ראשנו מנסים להבין מה קורה. עוזרת הגננת מכנסת אותנו לפינת הישיבה. ברקע אני זוכר מספר חיילים תומכים ביונה, הגננת האהובה שלי, שמתייפחת בבכי. עוזרת הגננת, גם היא דומעת, מסבירה לנו, שבנה הטייס של הגננת יונה נפל בקרב. אחת הילדות שואלת, אז מתי הוא יחזור ומה יקרה לו? ילדה אחרת אומרת שמתים לא חוזרים.

במורד הרחוב, אוחז בידה של אמי, אני שואל אותה, מה זה מת? מה קורה למתים? האם במלחמה מתים? האם אבא במלחמה? האם גם הוא ימות?

***

אין אלו סיפורים מיוחדים. כל מי שחי וגדל במדינה שלנו במיוחדים בימים אלו לאחר אירועי השבת השחורה ב-7/10, חווה סיפורים דומים, נפגש בשלב זה או אחר של חייו, מפגש ישיר בלתי אמצעי עם השואה ועם השכול. אין אפשרות לפסוח על מפגשים אלו במדינתנו. אנחנו מתמודדים יום יום כחברה וכפרטים, עם ההיסטוריה וההווה המורכבים שלנו כעם יהודי במדינת ישראל.

יש בהתמודדות הזו הרבה מהמרכיבים המופלאים של ה-DNA המרכיב את היהודי הישראלי ואת הקהילה, ואת החברה היהודית ישראלית החדשה בארץ ישראל. חברה שעברה ועוברת אבולוציה משמעותית בתקופה קצרה ותוך אילוצים רבים. היסטוריה עתיקה, אדירה, בת יותר מ-3,500 שנה, משתקפת בהיסטוריה הקצרה של העת החדשה ובהווה המתהווה של העם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות.

השבוע שבין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות, הוא שבוע בעל עוצמה רבה, ומרכז בתוכו למעשה את עיקר ההיסטוריה של עמנו בעת החדשה. מידי שנה אני נפעם מהיכולת של ניצולי השואה להשתקם, לחיות, לבנות, לאהוב ולהקים משפחות. ובקנה מידה רחב יותר, מופלאים קורות עמנו, שאחרי השואה ואחרי גלות בת אלפיים שנה, הצליח להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל, לחדש את השפה העברית, ליצור תרבות יהודית חדשה, להילחם במשך 63 שנה ולהצליח לשמור על המדינה, להוביל את האנושות והעולם בתחומים רבים. בלתי יאמן ממש! השבוע המרוכז הזה, הכולל את העצב על האובדן האדיר, ממלא את הלב גם בתקווה רבה ובעיקר שם דגש על האחריות והמחויבות הרבה שיש לנו להמשיך ליצור, לבנות, לחיות, להתפתח ולחלום כאן בישראל. וכך, שבוע אחרי יום השואה, וממש בסיומו של יום הזיכרון, נצא גם בשנה מורכבת זו בשמחה מאופקת, בתפילה לשובם בשלום של כל החטופות והחטופים, בתקווה ואמונה, לחגוג את יום העצמאות. מעבר בלתי אפשרי, שהופך אפשרי מדי שנה, סמל לחיים הבלתי אפשריים, שהופכים לאפשריים בגדול כאן בארץ ישראל.

**

אירועי הזיכרון והעצמאות בכפר ורדים 2024 / תפש”ד