עד יבוא יומם…


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
חגית פרידלנדר

באיזה מכחול בדיוק אפשר לבחור לעטר בדידות/ כאב/ לב דואב/….

כפרניק  חגית עד יבוא יומם...

 

זו הולכת להיות כתבה ללא צילומים, ללא צבעים, ללא קישורים שירים ושרשורים…

כי…

באיזה צבע מצחיק ומאושר כבר אפשר לצבוע את הזיקנה והחולי/

בפרסומות מציירים לנו את בתי ההורים בגוונים של שמחה

לקראת הבאות/ לקראת חיים חדשים עאלק

נראה אותם גיבורים מציירים מחלקות שיקומיות וסיעודיות

איך מוצאים דרך לנחם בצבעי פסטל רכים ממשפחת ה"ורדניים"/

באיזה מכחול בדיוק אפשר לבחור לעטר בדידות/ כאב/ לב דואב/

איזה רקע יתאים לפחדים/ למחשבות נוגות/ לשתיקות/לערגונות/

איפה אמצא חוט שיכול לכרוך זיכרונות שאבדו/ חלומות שנדחקו/

והפיות הפעורים והלשון שנשמטה לא מניחים לי/

תובעים ללא אומר את זכותם להיראות/

אני שומעת את הקולות החייתיים הבוקעים ממעמקי אדם/

קולות שהקפיאו לי את הדם/

המבטים הללו לא מרפים ממני/

חלולים/ מלאי דמע/ לפעמים מתחננים/ לעיתים מצחקקים/

כלוחשים חכי חכי…

אני מקשיבה לרחש העגלות המתגלגל במסדרונות/

ואנשים מובילים אנשים עד יבוא תורם/

עד יבוא יומם.

אני רואה את הצעיר שלא הספיק לחיות/

ואת הקשיש שמבקש למות/

והניצוץ שכבה בשניהם.

ומשפחות מגיעות/

ומשפחות לא מגיעות.

אני רוצה לדמיין איך הם היו ומה עשו

בימיהם היפים והשוחקים

והפעם אני לא מצליחה.

לעזאזל אני תמיד מצליחה. הפעם לא.

זה מנער אותי מחיי שזנחתי בחוץ.

עומדת ממושמעת מול תמרור עצור וחשוב.

ואני רוצה לרוץ משם. ורגליי מכות שורשים.

ואני רוצה לצחוק ולשמוח ולשכוח.

ואני רוצה לעשות שטויות והרבה וכמה שיותר.

ולהתפרע. כל עוד אפשר.

ואני רוצה ורוצה ורוצה.

ואני עושה ועושה ועושה.

ומחביאה את השתיקות בתוכי ויודעת שלא יודעת כבר כלום.

המראות נספגים בי ובונים עוד נדבך של שאלות.

ואני מביטה במראה

וניבטות בי עיני העצובות

ונובטות בי תפילות של לא עוד…

של עוד…

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. יעל הגב

    הכישרון לכתוב על נושא כה רגיש
    הכישרון לכתוב על נושא כה רגיש שכולנו בשלב כלשהו עוברים או נעבור בחיים נתון לחגית בלבד.ברגישות אין סופית ובעדינות מתמודדת עם הנושא במילים כואבות ומרגשות היוצאות מהלב.כתבה מטלטלת.

  2. נ הגב

    מקסים
    כל כך יפה את כותבת!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן