מביטים במראה

**

בטקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך אתמול באולם הספורט בבית ספר קשת בכפר ורדים השתתפו רבים מתושבי הקהילה.

תודות לעושים במלאכה: נגנים וזמרות של מרכז המוסיקה, חבורת זמר מעלות כפר ורדים, בנות מגמת המחול באמירים, קריינים וקרייניות בני נוער ומבוגרים מהקהילה. תפאורה( חלק): עודד ברנט ודינה שחר.

תודה גם לראובן מלאך, ורד רושניק, רבקה לוינגר, ודינה שחר. כמובן גם לעובדי המועצה: תושיה סוחריאנו עדנאן, יוסי וסער.

בטקס נשא דברים ראש המועצה, סיון יחיאלי:

טקס יום השואה שלנו עוסק השנה בשואה מנקודת המבט של נפש האדם. בוחן את היכולת האנושית המופלאה למצוא תעצומות נפש ואל מול הרשע לבחור בטוב.

בתחילת הטקס ציטטה נוי את דבריו של פרופסור בן ציון דינור: “כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם”. הדברים נכתבו זמן קצר אחרי השואה בשנת 1956. הכל טרי ומדמם. הניצולים, העדויות הכל חי ומוחשי ומפעל הנצחה כביר יצא אל דרכו. אנחנו כמובן חלק ממנו.

מאחורי גבי תמונות מדהימות אותן צייר סטפן כהן, הידוע כתומס גבע. אלו אינן תמונות אמנות. זהו תיעוד היסטורי מצמרר ומדויק של הרשע. תיעוד תהליכי שעשה ילד בן 15 אשר הבין כי העולם חייב לדעת את שעוללו הנאצים. בתבונתו הכין עשרות ציורים, מפות אמינות של הרשע. אנחנו לומדים ומלמדים אותן.

מקריאים שמות ומזכירים בני משפחה ואין ספור סיפורים אישיים. עדויות של צער וכאב על אנשים שנשרפו חיים, עדויות על רוע אנושי בלי גבולות. עדויות של תעצומות נפש וגבורה. גם אני, על הבמה הזו, סיפרתי קצת על המשפחה שלי – על פילו שנלחם בנאצים ועל אחיו והוריו שנספו.

אני מבקש מכם להצטרף אלי לרגע ולהטיל ספק בזיכרון. היה איש ואיננו עוד, אמר המשורר. למה לזכור. אנחנו לא מזכירים את שמותיהם של נרצחי תרפ”ט. אנחנו לא מזכירים את שמותיהם של נרצחי פרעות קישנייב. מדוע בכלל לטרוח לזכור.

“תכלית ידיעתה לעשותה” אמר הרמב”ם. המטרה של לימוד ההלכה היא עבודת הבורא. מהי תכלית הזיכרון. איזו מטרה יש לנו מלבד הידיעה שכך היה.

לטעמי, יש שתי תכליות לזיכרון. שתי רגלים המאזנות אותו. האחת, פנים יהודית ועניינה הוא הקמתה של מדינת ישראל. הקמת בית לאומי לעם היהודי וכוח מגן שישמור עליו על מנת שנעשה כל שביכולתנו לעמוד בציווי – לעולם לא עוד.

ויש לו, לזיכרון עוד תכלית, תכלית אוניברסלית, ערכית, מוסרית, והיא ההכרה בערכו של האדם. אני לא מדבר על הכרה מופשטת, אני מדבר על מעשה יום יום. על זכויות אדם, על שוויון, על מלחמה בגזענות. על כל אותם ערכי יסוד אשר קיומם הוא תנאי הכרחי למניעה של שואה נוספת.

אם הלקח האוניברסלי לא מופנם בחברה הישראלית, אם לא נשאף להיות אור לגויים, אם גם אצלנו – על רקע סכסוך לאומי – נשרף נער בחיים אז אוי לזיכרון ואוי לזוכר. הסכנה כפולה ומכופלת. זיכרון שכל עניינו הוא הצורך להיות חזק, ואין לצידו ההכרה בחובה ובתביעה הפנימית להיות ערכי וצודק, סופו פאשיזם.