דה ז’ה וו

דממה שררה בקרון. כולם עמדו כדבוקה אחת במעבר הצר – חיילים, נוער, קשישים, חרדים וערבים.

תחנת הרכבת היא סמל משמעותי ב"תחנות חיי".

בתקופה שנאלצתי לבקר ברמב"ם 33 פעמים, בחרתי לנסוע ברכבת, כל שבוע 5 ימים, מנהריה לבת גלים וחזרה עד גמר הספירה לאחור.

כשסיימתי, יצאתי "קורנת" מבפנים ומבחוץ… ניצחתי בזכות האופטימיות וזכיתי בזמן בלתי מוגבל להקדיש לעצמי ולאחרים.

בחודשים האחרונים, המסילה התארכה עד אשדוד, הישר ללב אמי היקרה, גאולה גרינשטיין, כדי להכיל ביחד את האהבה ההדדית. מעדיפה את הנסיעה הארוכה ברכבת, הלוך וחזור לאורך שפלת החוף, מבלי להיקלע לפקקים בכבישי ארצנו. עוצרת בספריית התחנה, אולי אעלה בחכתי ספר מעניין. מתיישבת עם הפנים לכיוון הנסיעה ליד שולחן, עליו מניחה ספר, פנקס ועט. תמיד צצים רעיונות לכתיבה.

בדרך חזרה לכפר ורדים, מחשבותיי וחוויותיי התערבלו בין מציאות לחלומות בהקיץ. בין עבר להווה.

אמש התקיים במרכז אומנויות באשדוד ערב זיכרון מרגש לניצולי השואה, בו השתתפו אימי ואחותה. באותה השעה הוזמנה אמי להשתתף גם ב"זיכרון בסלון" עם בני נוער, מדריכים ורכזת הפרויקט של "רוח יהודית" ולספר על מסע ההישרדות יוצא הדופן של אימה ושמונת ילדיה במשך שנתיים וחצי עד ברגן בלזן ושחרורם במסגרת חילופי שבויים בפורטוגל.

היות ותיעדתי את הסיפור המופלא של המשפחה ואני חיה אותו בשיחותיי עם אימי, התנדבתי לספר במקומה כבת לדור שני לשואה.

בעזרת מפת אירופה בתקופת השואה, יצאתי עם הצעירים למסע אל הבלתי נודע מארץ לארץ בו שזורה אמונתה החזקה של סבתי, השמירה על ילדיה, עד שובם לביתם בריאים ושלמים. הנערים גילו עניין, שאלו שאלות ובסיום הערב, הודו לי ואני הודיתי להם שאפשרו לי לספר.