סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ

 ניר שילה

לסוכת שלום השנה (2026\ תשפ”ז) הגיעו אלפי מבקרים, תושבי הכפר, שכנים מיישובי הסביבה ואורחים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, בהאים ועוד.

לאחר שנים מורכבות החליט המניין המשפחתי מסורתי בכפר ורדים, לתת דגש מיוחד – אירועי סוכת שלום נמשכו חמישה ימים, לאורך כל חול המועד סוכות, כללו טורניר שחמט אזורי, שני פאנלים משמעותיים, אירועי מוסיקה המשלבים ערבים ויהודים וכוללים זמרות בעלות שם בארץ ובעולם – שירה גולן שהופיעה יחד עם ד”ר וסים עודה שליווה אותה בנגינת עוד ומורין נהדר – זמרת יוצרת, פייטנית בינלאומית ומלחינה ישראלית. מורין החייתה את מסת השירה והפיוט היהודי-פרסי, גאלה אותה משכה והפכה אותה לסיפור של עוצמה וזהות. על מפעלה החלוצי זכתה מורין בשורה של פרסים יוקרתיים ונבחרה לאחת מחמישים הנשים המשפיעות בישראל.

סוכת שלום ננעלה  בהקרנה מרגשת של הסרט אנו, המספר את סיפורה של ילדה מהכפר חורפיש והקשר המיוחד שלה עם סבתה, שמאמינה שאנו נכדתה היא אחותה הגלגול קודם. זו הייתה הקרנה מרגשת ומיוחדת, במעמד בימאית הסרט, זוכת פרס במאית השנה של משרד התרבות, מיה חטב חזז, שחלקה עם הקהל הרב שהגיעה, את תהליך היצירה ומחשבותיה.

בהקרנה נכחו נשים דרוזיות מחורפיש, פקיעין וינוח שביקשו שהסרט יוקרן בכפריהן ונענו בחיוב. קרן קולנוע גליל בשיתוף המניין המשפחתי יפעלו להקרנת הסרט בכפרים הדרוזיים בסביבה.

את סוכת שלום בכפר ורדים יזם וייסד הרב צבי ברגר, אנו מאחלים לו החלמה מלאה ומהירה.

כולנו מתפללים ומייחלים לשלום, ומאמינים שהחיים המשותפים כאן בגליל חשובים ותורמים לשלום.

חג הסוכות מבקש מאיתנו לעזוב את בית הקבע ולעבור אל הסוכה, מבנה ארעי, על מנת לזכור עד כמה שברירים הם השגרה והוודאות. ״לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. הסוכה אינה רק זיכרון היסטורי, היא שיעור שנתי בענווה. תזכורת לכך שהחיים אינם מובנים מאליהם הבית השקט והביטחון הנדמים לנו לעיתים יסודות מוצקים, עד שהמציאות מזכירה לנו כמה דק הוא הקיר המפריד בין קבע לארעיות.

מאז אותו בוקר ארור של אוקטובר 2023, הארעיות חדלה להיות רעיון מופשט. בדומה לרוח הנכנסת מבעד לדפנות הסוכה, חדרה לחיינו ההכרה כי המציאות שברירית וכי לצד כל מה שאין בכוחנו לשלוט בו, קיימת האחריות לבחור כיצד נחיה בתוכה.

לצד הסוכה, מעמיד החג סמל מרכזי נוסף: ארבעת המינים. אלו הם ארבעה מינים השונים זה מזה בצורתם, בטעמם ובריחם. המצווה מתקיימת רק כאשר נאגדים הם יחד. במסורת משולים ארבעת המינים לחלקיו השונים של העם, השונים בדרכם, בדעותיהם ובאורח חייהם, אך שייכים כולם לאותה אגודה אחת.

מנהג בקהילות ישראל לקרוא בסוכות את מגילת קהלת : ״הֲבֵל הֲבָלִים… הַכֹּל הָבֶל״. בניגוד למשמעות הדומיננטית בימינו למילה הֲבֵל (חסר ערך), הפירוש המקראי המקובל למילה הֲבֵל הוא אדים או נשימת הפה “הבל פה”, שהוא חם, בלתי נראה כמעט ומתפוגג ברגע, דבר חולף וזמני: ”אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר“ (תהילים) . ״הַכֹּל הָבֶל״ כותב קהלת שהכל חולף, בלתי־ניתן לאחיזה מלאה.

חג הסוכות נקרא ״זמן שמחתנו״, ואילו קהלת לכאורה מפוכח ונוקב. למי שאינו נופל לדכדוך בפרקים הראשונים של מגילת קהלת ימצא את הפסוקים: ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וכן: ״לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ״.

דווקא מתוך הכרה בארעיות מגיעה השמחה העמוקה יותר. קהלת חוזר שוב ושוב לרעיון שיש לשמוח במה שניתן לנו כאן ועכשיו. כשהחיים אינם מובנים מאליהם, השמחה היא הכרת תודה.

הסוכה מלמדת אותנו שאין קירות המעניקים ביטחון מוחלט. קהלת מזכיר שאין הישג שאפשר לאחוז בו לנצח וארבעת המינים מלמדים שבמציאות של ארעיות, דווקא החיבור בינינו הוא מן הדברים היציבים והיקרים ביותר שאנו יכולים לבנות – זו המשמעות של סוכת שלום, “סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ”

סיימנו לקרוא את בתורה, קראנו את פרשת זאת הברכה, משה נפרד מעם ישראל על הר נבו, ואנו מתחילים מבראשית. אולי זאת הברכה שאנו זקוקים לה כעת: שנמצא בתוכנו כוח לתקן, שנדע לשאת את הזיכרון בלי לאבד את התקווה, שנשאיר לבאים אחרינו חברה שיש בה יותר הקשבה, יותר אמון, יותר אהבה, יותר אחריות – שנעשה תיקון עולם.

אחרי החגים שמח, ימים של שלום וביטחון.