יעל קופל, תערוכת פרידה

25 שנה לאחר שהיתה שותפה בהקמתו של מרחב חינוכי אפיק במרכז הרפואי לגליל ולקראת פרישתה לגמלאות, חונכת יעל קופל מכפר ורדים תערוכה חדשה פרי יצירתה בחדר המורים שבמרחב החינוכי, תחת הכותרת “מקום, מיקום, שייכות”.

התערוכה כוללת שלושה מתחמים שונים, המהווים חלק מהשלם: סדרת צילומים בהם תיעדה קופל נשים מכל העולם; סדרת תמונות שלה עם משפחתה, מילדותה ועד היום (עם בעלה, הבנות והנכדים); וסדרה נוספת של תמונות, בהן היא עצמה מצולמת בעבודתה.

בסמוך לסדרת התמונות של הנשים, מוצבים פסלים נשיים, אף הם פרי יצירתה.

“לקראת הפרישה לגמלאות, חשבתי לעצמי איך אני יכולה לסכם 25 שנה כמנהלת המרחב החינוכי, ואיזו חוויה אני יכולה להשאיר כאן כמזכרת”, מספרת קופל, תושבת כפר ורדים, נשואה, אם ל-3 בנות וסבתא ל-4 נכדים.

קופל מגדירה עצמה כ”אשת חינוך, מנהלת, מטפלת, צלמת ויוצרת”, וגם כ”אשת איש, אמא וסבתא”.

“זו הגדרה רחבה ומורכבת מאוד, שלפחות חלק ממנה אני מבקשת להמחיש באמצעות התערוכה”, היא מסבירה. “אני מוצאת המון דמיון בין הרגע הזה בו אני מצלמת אדם מסוים, אותה שנייה בה אני מחליטה לתעד מישהו או מישהי, ובין רגע מסוים שבו צריך להחליט החלטה חינוכית במסגרת עבודתי. בעיניי, אדם שלוחץ על כפתור הצילום צריך להיות מאוד קשוב, וכך גם כאשר מדובר במחנך, מנהל ומטפל, העומד בראש מוסד חינוכי.

“המקום הזה, שיש בו חמלה הן בצילום והן בחיי העבודה של כולנו, מייצר מקום של שייכות, שמקורה באהבה. כמו הרגע הזה של הצילום, כך גם בעבודתנו אנו ‘מצלמים’ רגעים. אנחנו משתמשים ביכולת שלנו להתבונן, לראות ולהיראות”.

אותה חמלה, העוברת כחוט השני בין יצירותיה, מתכתבת גם עם שלוש המילים שהמרכז הרפואי לגליל חרט על דגלו, “אדם לאדם – אדם”, תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית, המלאה בחמלה כלפי המטופל.

אחת הסדרות בתערוכה כוללת צילומים בהם תיעדה נשים במסעותיה בעולם, אם זה באתיופיה, בולגריה, הודו או ישראל: “אני רואה בנשים באשר הן מוטיב משותף. נשים עבורי הן סמל לחוזק, אך גם לחמלה ואמפטיה.

“כבר היו מקרים שממש ‘חיזרתי’ אחר נשים, למשל באתיופיה, ועבדתי קשה עד שיסכימו להצטלם, או עד שתהיה התמונה שרציתי. באחד המקרים עזרתי לאשה בהודו לסחוב אבנים, עד שהסכימה להצטלם, ובמקרה אחר יצרתי קשר ללא מילים עם אישה, אותה קלטתי ותיעדתי מניחה את ידה על ראשה, וזה יצר משהו מאוד מיוחד. בכל אחת מהנשים הללו, אני מוצאת גם את עצמי”.

כל אחת מהתמונות הללו זכתה לכותרת או שם קצר, כמו “תפילה”, “חמלה”, “בדידות” ו”קדושה”.

בסדרת תמונות אחרת, תחת הכותרת “משפחה – חיים שלמים”, רואים את קופל כאובייקט מצולם – בעבר או בהווה; עם אחיה והוריה בילדותה, או עם בעלה ונכדיה בהווה. או כפי שהיא עצמה אומרת: “משפחתי בילדותי, בגרותי וזקנתי”.

גם כאן זוכות התמונות לכותרות, כמו: “שורשים”, “ילדות”, אהבה”, “סבתאות” ו”השתקפות”.

בסדרת התמונות השלישית, “זמנים קטנים”, ניתן לראות את קופל כאשר היא מתועדת ברגעים קטנים בעבודתה היומיומית. פעם משוחחת בטלפון, פעם נפגשת עם אנשים.

לסיכום היא אומרת: “החיים שלי עשירים מאוד, וכך גם מקום עבודתי. מדובר בבית ספר, הנמצא בתוך המרכז הרפואי, שזה לכשעצמו מיוחד ומורכב. אני עומדת בראש מרכז חינוכי העוסק יום-יום בסיוע לימודי לילדים, במסגרת החינוך המיוחד. זו מורכבות בלתי רגילה, וכל זה – ההוויה המקצועית והיומיומית שלי בעבודה – מתמזג גם בחיי האישיים, כאדם, כאשה, כאשת משפחה וכצלמת. אני מרגישה שבורכתי”.

מרחב חינוכי אפיק הוא בית ספר ייחודי הנמצא בתוך בית חולים (המרכז הרפואי לגליל בנהריה), שם הוא מפעיל, באגף הילדים, מערך חינוכי-טיפולי לילדים ובני נוער בגילאי 18-6, בפיקוחו של משרד החינוך ותוך שמירה על הרצף הלימודי.