תושב אחד ביקש שאנסר תחנת ההסעה שהסתירה לו את הנוף, והשני שאצבע את פנס התאורה בשחור

"מנוח… אולי אתה יכול לסדר לי נזילה בגג…
ויש לי גם מנעול שלא נפתח…. ועץ שלא סידרו לו טפטפות…
אתה מכיר מישהו שיכול לסדר לי את הגדר….
ויש לי ממטרה שמסתובבת רק ימינה…"
הרבה קוריוזים ליוו אותי בכפר ורדים בתקופה זו. תושבת שהזעיקה אותי לביתה בראותה נחש בסלון, שהגעתי ראיתיה עומדת על השולחן רועדת מפחד והטלפון האלחוטי בידה.
והיה את משה זעירי ז"ל שנתקע בביתו בשירותים ודניאל המסגר נחלץ לעזרתו. והיה את בנו של משה חביב שהחשמל נפל בבית בעת ששהה עם סבו החשמלאי והזעיק אותי. לשאלת אביו שעבד עם חיה אשתי בהכשרה המקצועית בכרמיאל, מדוע לא פנה לסבא? ענה שמנוח הוא הכתובת לפתרון בעיות בכפר. והיו עוד עשרות מקרים ואירועים שקצרה היריעה מלספר.
אחת הדמויות הססגוניות בכפר הינה ברברה, תושבת השכונה הותיקה שלימדה את השפה האנגלית במשכ"ל. מתוך אלבום הפרידה עם סיום תפקידי, שקיבלתי מעובדי המועצה "בשם תושבי הכפר באהבה" אני מצטט דברים של ברברה: "מנוח… אולי אתה יכול לסדר לי נזילה בגג… ויש לי גם מנעול שלא נפתח…. ועץ שלא סידרו לו טפטפות… אתה מכיר מישהו שיכול לסדר לי את הגדר…. ויש לי ממטרה שמסתובבת רק ימינה…".
אכן כן. לאחר שלמדתי להכירה "סידרתי" לה את אהרון לוי חברי ומיודענו תושב הכפר, שניחן בסובלנות א ד י ר ה !!! ו"בא לציון גואל".
וברחוב חרמון שני תושבים שונים, אחד ביקש שאנסר חלק מתחנת ההסעה שהסתירה לו את הנוף, והשני שאצבע את פנס התאורה ברחוב בשחור, את החלק הפונה אל ביתו, היות והאור נכנס לו ישר לחדר השינה ואינו יכול להירדם.
כמו כן הופנו אלי עשרות רבות של בקשות של תושבים בעיקר המבוגרים והגמלאים לסיוע בעבודות אחזקה של הבית והגינה. הפניתי אליהם נותני שירותים, תוך מעקב שלא ירמו אותם, ובמקרה של עבודה מורכבת הפניתי מספר נותני שירותים להצעות מחיר, תוך מעקב ודאגה להמלצותיי, חלק מהאינפורמציה לסיוע לתושבים הוותיקים הגיעו אלי מעובדי האחזקה ובדגש על סאלח.
עגלת הטרקטור עמדה לרשות התושבים החדשים שהעתיקו את מגורם לכפר, לפינוי הקרטונים. תושב רחוב חרוב ניצל את "טוב ליבה" של המועצה וביקש את העגלה, העמיס עודפי חפירה ופסולת בניין, ביקש שנית, וכשלא קיבל גידף והשמיץ את עובדי האחזקה, ובאחד הימים שפגשתיו ניבל את פיו בצורה מחפירה ובוטה שהדף אינו סובל.
אחד משיאי השיאים בעבודה היו חגי ישראל ובעיקר ימי העצמאות וימי הזיכרון לחללי צה"ל – שדרשו ריכוז מאמץ ועבודה של שעות נוספות לתוך הלילה עם מחלקת האחזקה. עבדנו בצמוד עם רכזת התרבות זהבה כהן וגם עם קצינת הביטחון תושייה סוחריאנו ודרישותיהן. לימים, שזהבה סיימה את תפקידה, קבלה תושייה לידיה מטלות נוספות של פעילות התרבות בכפר ועמדה בהם בכבוד. כמו כן היו אירועים שונים במהלך השנה שגם דרשו ריכוז מאמץ, ועמדנו בהם בכבוד ולתפארת כפר ורדים.
היו גם ימים עצובים עם פטירתם של תושבים צעירים עקב מחלות ותאונות וגם מכרים מבוגרים. מחלקת האחזקה הייתה אחראית על סידורי הקבורה וההלוויות בכפר ורדים, בכל לוויה הרגישויות וההכנות המיוחדות.
בתקופות מסוימות היו ידיו של שלמה דה הרטוך האחראי על בית העלמין עמוסות בעבודה.
באחד הימים, ערב ליל הסדר, פנתה אלי זהבה כהן רכזת התרבות, זאת בעקבות פנייתו של שוקי לוינגר מנהל הכפר "כישורית" לאנשים עם צרכים מיוחדים. בפיהם בקשה לבדוק אפשרות "לאמץ" את אחד החוסים, היות ולזהבה יש בנות צעירות (וכאילו לי לא היה) פחדה להכניס הביתה "גבר" זר וביקשה את עזרתי בפתרון הבעיה. בהתייעצות אחת עם חיה יצרנו את הקשר עם אותו חוסה, והיינו לו למשפחה למספר שנים, עד היום אנחנו נפגשים מדי פעם אבל באופן רופף.

במהלך קיץ 2005 נסענו עם אימא של חיה, פרידה שטיינברג, לטיול שורשים בפולין. הצטרפוחיה, אורטל יפעת ודולב. קובי נשאר בארץ לקראת הולדתו של ליעד.
שלב ההכנות החל בארץ עם בניית המסלול, הדפסת חולצות עם כיתוב שמות המשפחה בגב החולצה, (אולי מי מהפולנים יזהה) ,SHMALTZ; Hornung; Steinbergerויצור קשר טלפוני.
טילנו עם נהג ומלווה צמוד בשם יורק, שאותו שכרנו וליווה אותנו בנאמנות, במשך כ-10 ימים לכל מקום בנקודת המסע שכללה את:ורשה, לובלין וחלם ,אושוויץ ובירקנאו, קרקוב, ובעוד כפרים וערים נוספות.
בדרכנו גילנו רשת מסעדות כפריות, דמויות ספינה שאמצנו לכל אורך המסלול, ושם טעמנו ואכלנו ממטעמי המטבח הפולני המסורתי, כולל שמאלץ (שומן אווזים מובחר). בעיר חלם, מקום הולדתה של אמי, נראה שהזמן עמד מלכת. התרגשותי הלכה וגברה, ובחלק מהזמן גרוני ניכר ודמעות זלגו מעיני. ערכנו חיפוש אחר מקורות המשפחה ברנשטיין, משפחתה של אמי. הצטיידתי בארץ טרם טיסתנו, בפרטים שהיו ידועים לאחותי זהבה, כך שהיינו ברח' פוטשטובה (רחוב הדואר), מקום מגורי הורי ליד בית הדואר. בקרנו בבית, תחקרנו את הדיירים בסיועה של חיה הדוברת פולנית: מי מהם שמע או הכיר את משפחתנו?
המבוגרת הזקנה בבנין הגיעה בשנת 1955, ולכן לא יכלה לסייע בידינו. הורי עזבו את חלם, נדדו ועלו ארצה בשנת 1949. נכנסו לתוך הדירות ע"מ להתרשם איך חיו אבי, אמי ומשפחותיהם. מאחורי המבנה הייתה שורה של מחסנים שהיוו עד לאחרונה אורוות סוסים. לפי הערכתנו, אבי ומשפחתו שעסקו בחייטות, השתמשו במחסנים אלו כמקום לסדנאות עבודתם, שלימים שמשו כאמור אורוות סוסים.
בבית עלמין ההרוס והמוזנח מול מפעל המשקאות, תרנו וגילינו מספר מצבות עם הכיתוב "שמאלץ" עם לוח אזכור והקדשה ממשפחות הנספים והנפטרים מקנדה (יש לי משפחה בקנדה), אך ללא זכר למשפחתנו.
השארת תגובה




















