אני זוכרת

החזון של סטף, חלוציות, הר דפנה והוואדי הקסום, טרמפים, שכונה הצעירה, הכלבים, הילדים והשכנים, גינה קהילתית ועתיד מבטיח.

(הוקרא באירוע המרכזי לציון 32 שנה לכפר ורדים)

הגעתי לכפר ורדים כשהייתי ילדה בת 10, בכתה ה'. כמעט בגיל של הבת שלי עדן.

ילדה קטנה עם ערימה של תלתלים בצבע דבש.

הגענו לכפר מחיפה מנווה שאנן, יזראעליה ליתר דיוק. כבישים סואנים, בלוק שגרות בו 82 משפחות והמון ילדים בגילאים שלי ששיחקנו מתחת לבלוק מחבואים, תופסת גובה, תופסת צבעים וגוגואים.

ההורים שלי הלכו בעקבות החלום של סטף והשם של סטף ריחף בבית כמו חלום של הבטחה למשהו חדש, בתולי, שונה, נועז, ראשוני, חלוצי.

זה היה מרגש.

אפילו למתנת בת מצווה קבלתי במתנה זוג עגילי זהב ותליון שרשרת עם הסמל של להבי ישקר.

כשעברנו לכפר הרגשתי כמו לורה מבית קטן בערבה.

היינו המשפחה מספר 32 ונכנסנו ב 10/5/85 מגרש 510 למי שזוכר את חלוקת המגרשים.

בכתה ה' היינו 9 ילדים בכל השכבה.

אני זוכרת ג'ונגל של אורנים, זוכרת גבעה חשופה שלימים נקראה גבעת האנטנה כי אז אפילו אנטנה לא היתה, תנים בלילה מתחת לחלון הבית ורחובות חשוכים ללא תאורה ולילות זרועי כוכבים.

אני זוכרת פיאט 127 לבנה עם תקרה מתפוררת שהעברנו בה בנגלות את הציוד מהבית במעלות כי כשבנינו את הבית גרנו ברחוב זלמן שזר במעלות ובכל ערב הייתי יושבת מול חלון הסלון שפונה מערבה ומודה לאלוהים על השקיעות הכי יפות בעולם.

אני זוכרת את עצמי מטיילת שעות עם הכלבה השחורה והאהובה שלי ברחבי הגבעה, כשאני מריחה כל פרח, מלטפת כלניות, עוקבת אחרי עונות השנה המתחלפות.

בחורף כפור מכסה את דשא הקוקויה שהיה מסביב לבית, בקיץ הקוצים של הברקן והחרחבינות.

דרכי כורכר שבקיץ היתה מיכלית עם מים מים המלח מתיזה על הכורכר כדי למנוע את ענני האבק ושמחה גדולה על כל משפחה שהצטרפה לכפר לחזון הזה.

הכרתי כל שביל בהר דפנה, בכל יום הייתי הולכת לבקר את הגת שהיתה שם והיא עדיין שם מתחת לסבך.

אני זוכרת שעבדתי בחברה לפיתוח שאז משרדיה היו ברחוב דולב איפה שהיה המינימרקט של ורדה ויוסי אלגמיל והייתי כל כך חדורת מוטיבציה שאנשים שבאו להתרשם מהכפר פשוט התלהבו מהדרך בה שיווקתי אותו והייתי אולי בת 13, אבל האמנתי גם אני בחלום הזה, הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, חלק מרעיון עם מטרה גדולה.

אני זוכרת את דור המייסדים, דור הנפילים, שהלכו באומץ למקום לא נודע, בלי לדעת לאן היישוב הזה יתפתח ומה שחיזק את רוחם היה חזונו של סטף ודבקותם בחלום שלו עד שקרם עור וגידים לנגד עיני ממש.

את כתה ז' התחלתי ללמוד באורט מעלות.

האמת, פחדתי מהגודל של בית הספר למרות שאז הוא היה ממש קטן יחסית למה שהוא היום, פחדתי לא להתמצא במרחב, פחדתי מהמצב החדש.

6 שנים חלפו ביעף, בגרויות, תיכון מסתיים והנה צבא.

בכל פעם ששאלו אותי בצבא מאיפה אני ואמרתי שאני מכפר ורדים היו בטוחים שהגעתי לבסיס עם המסוק הפרטי של אבא שלי ומהמנחת בלימוזינה לבסיס.

לכו תסבירו להם שזה לא נכון, שאני לא בת של טייקונים, אז ניסיתי להסביר וניסיתי לשכנע ובשלב כלשהו זה נמאס לי, שיחשבו מה שרוצים.

הצבא הסתיים לו, השתחררתי וחשבתי לעצמי מה אני רוצה ללמוד ובמקביל "ערקתי" לקריית מוצקין, לגור עם משה שאותו הכרתי בצבא, לדירת 3 חדרים שכורה על דרך עכו, בבלוק על עמודים, בלי גינה, בלי טבע ועם געגועים לצליל של הרי הגליל.

תוך כדי זה לימודים באוניברסיטה ומחשבה איפה לקנות בית.

היה לנו תקציב למשכנתא של 170,000$

התחלנו לברר ועלו מספר אופציות: או דירת 4 חדרים בקריות בבלוק עם המון משפחות, או ללכת על פרויקט שנקרא השכונה הצעירה בכפר ורדים.

בתים של קבלן, בשכונה רוויה, בתים שנועדו לזוגות צעירים בגלל שיש אפשרות למעטפת לא בנויה.

התלבטנו.

אבל בלילה בלילה כשהייתי שומעת את הסירנות של המשטרה, מד"א, שפע התחבורה בעורק הראשי של דרך עכו, נושמת אויר רווי חומרים מזהמים ממפרץ חיפה ולא מצליחה להירדם, או כשהייתי עושה ספונג'ה ברגליים יחפות ואין גינה לגרוף אליה את המים, שמעתי את הקריאה החרישית של הר דפנה, של גבעת האנטנה, של הכלניות ושכבת הכפור בחורף מעל הדשא, שכבה שמתפצפצת תחת נעלי… והתקבלה ההחלטה.

הלכתי עם הלב.

את שנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה בילינו בטרמפים לאוניברסיטת חיפה וממנה לכפר.

תחבורה ציבורית מעולם לא היתה הצד החזק של הכפר ואת כל נסיעותיי לכפר וממנו ביססתי על טרמפים. לשיעורי נהיגה, לבילוי עם חברות בנהריה, לצבא, לעבודה אחרי הצבא, ללימודים, טרמפים שחלקם מזדמנים, חלקם קבועים, אך תמיד תמיד מרתקים.

מדהים מה קורה כשמקשיבים לנהג או לנהגת, איך צפונות הלב נפתחים, איך גשרים נוצרים, איך נרקמים קשרים גם אם הם רק לנסיעה של 20 דקות.

פיתחתי מומחיות בטרמפים. עם מי לעלות, עם מי לא, איך לזמן באמצעות יצירת כוונה טרמפ שיביא אותי למחוז חפצי (גם אם זה נסיעה לתל אביב והטרמפ הביא אותי ישירות לשם), ניסים קטנים הזדמנו כל יום.

למשפחתנו הקטנה הצטרף כלב פינצ'ר קטן מעורב שכמעט דרסנו בלילה מושלג אחד בכפר, ממש כמעט התאבד מתחת לגלגלים של המכונית ולא יכולתי להשאיר אותו בוכה ורועד מקור ומפחד.

ואז נולד טל, שובב גדול מאוד, הבית הקטן התחיל להתמלא, מועדון הגיל הרך, שכנות בשכונה הצעירה שגם להן היו תינוקות, פעוטוני החורש, אופניים עם גלגלי עזר בשכונה.

ולטל הצטרפו עוד 2 יפהפיות מדהימות, מעיין ועדן ואיתן נוספו עוד המון ילדים בשכונה.

שכונה שהיא כמו קיבוץ, אם חסר סוכר מבקשים, מזמינים את השכנים לעל האש, מדורת ל"ג בעומר, ילדים שמשחקים בחוץ, בייביסיטר שהיא הילדה של השכנים, הילד של השכנים מטפל בכלבים.

ואני אוהבת את השכונה ואת השכנות שלי: ענת, אתי, יפעת, שירלי, נעמה, שושי, לימור ועוד נשים רבות ומופלאות שהיו שותפות לחלום הזה.

הר דפנה התחלף בוואדי הקסום, בכל גשם אני נועלת מגפי גומי, מעיל, מטרייה ענקית ויורדת עם הילדים והכלבים הנוספים שלנו לראות את הזרימה של המים בוואדי, מתבוננת בכלניות, עוקבת בדאגה אחר החצבים שנשתלו לפני 3 שנים, קוטפת מפירות הבוסתן בקיץ ועשבי מאכל ותבלין בחורף.

עדיין ילדה קטנה בת 10 אבל עם 3 ילדים משל עצמה.

איך אני רואה את כפר ורדים?

יש פה אנשים מדהימים, באמת מדהימים, יש לי שיחות מרתקות עם אנשים ואני נפעמת מההון האנושי שיש כאן.

אני רואה את המקום הזה ככר נפלא להזדמנויות, לפרויקטים קהילתיים.

אני רואה את המיזמים שיש כאן והם רבים וטובים, יד שנייה, קח תן, פארק כלבים, קתדרה, מועדון הזהב ואת הבייבי שלי הגינה הקהילתית שכבר ממזמן היא הרבה יותר מגינה, היא הזדמנות למפגשים בין אנשים, היא חברויות, מסיבות ומי שיסתכל טוב טוב יראה שכאשר יש אירוע חברתי בגינה אני עם דמעות בעיניים משמחה, מהתרגשות.

ויש עוד מלא פרויקטים שלא הזכרתי ואני מתנצלת על כך.

כל עץ שנשתל בכפר זה חלום שמתגשם, כל ילד שנולד כאן, כל משפחה חדשה שנכנסת.

והלב נצבט כשמשפחה עוזבת.

ומותר גם לריב, ולא להסכים ומותר גם להשלים וללחוץ ידיים.

בחזון שלי אני רואה כאן קהילה משגשגת וחזקה, שאנשים קונים אחד מהשני, שנעזרים בשירותים מקצועיים של השכנים שלהם, שמחליפים ציוד כשצריך.

שפותחים את הלב ואת הבית לשכנים שלהם, שרואים את הטוב גם מבעד לדברים המעצבנים.