מאת: ד”ר נורית רונן
בהשתתפות מאירה אמיתי ויגאל הולצר
(*מפורסם לבקשתה של מאירה אמיתי, תושבת כפר ורדים)
שיבה אל מחוזות העבר
ביוני 2026, במסגרת תוכנית הביקורים העירונית של לייפציג, המציינת למעלה משלושה עשורים של פעילות, שבנו אחותי מאירה אמיתי, אחי יגאל הולצר ואנוכי אל העיר שממנה נמלטו הורינו, מרדכי הולצר ושרה הולצר (לבית לנדסברג) ז”ל.
עבורנו, ילדי הדור השני, המפגש המחודש עם העיר אינו רק מסע גאוגרפי, אלא מהלך של התחקות היסטורית, שימור זיכרון והתמודדות עם הפער הבלתי נתפס שבין שורשי התרבות היהודית הענפה שפרחה בסקסוניה לבין החורבן הטוטאלי שהמיטה עליה גרמניה הנאצית.
במהלך קבלת הפנים החגיגית שנערכה בבית העירייה הישן (Altes Rathaus) במעמד סגנית ראש העיר, ד”ר מרטינה מינך, ובמעמד עשרות צאצאי הקהילה היהודית מרחבי תבל, התכנסנו לרגע של חתימה בספר האורחים העירוני. אולם דווקא בתוך המסגרת הרשמית והטקסית הזו, נרקם מפגש אישי בלתי צפוי, אשר הפך לסמל מובהק של כוחו של הזיכרון החי.
המפגש עם סילביה האופטמן Slivia Hauptmann: עדות מצולמת ממרחק שלושה עשורים
בעיצומו של האירוע פנתה אלינו אישה מקומית, צלמת ואמנית בשם סילביה. בשאלה פשוטה ומהוססת חרצה את דממת ההפתעה שלנו: “האם אתם ילדיה של שרה הולצר ז”ל?”.
עבור שלושתנו היה זה רגע מטלטל. התברר כי בשנת 1997, כאשר התלווינו להורינו במסגרת אותו שבוע ביקורים בלייפציג, סילביה הייתה צלמת צעירה בראשית דרכה האמנותית אשר הקדישה את עבודתה לתיעוד החיים היהודיים בסקסוניה. כפי שכתבה לי סילביה במכתב מרגש שנשלח לאחרונה, המפגש שלה עם אמנו הותיר בה חותם בל יימחה:
“הכרתי את שרה הולצר במהלך ביקורה בשנת 1997. הייתה לי הזדמנות לשוחח איתה ולצלם אותה – חוויה שהייתה מרגשת ומסעירה במיוחד עבורי, שכן מעולם קודם לכן לא פגשתי יהודייה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, ויתרה מזאת: שהגיבה אליי בחום, בפתיחות וברוחב לב שכזה. השואה וזוועות השלטון הנאצי הן בעיניי ה’חטא הקדמון’ של המאה ה-20 – פצע תרבותי ואנושי בלתי נתפס שאת תוצאותיו והאובדן העצום שחולל לתרבות האירופית אנו חשים עד היום.”
עם מכתבה שלחה סילביה שלושה תצלומי דיוקן היסטוריים של אמנו משנת 1997.
מבעד לעדשת המצלמה ניבטות עיניה הטובות של אמא, ארשת פניה המביעה אצילות שקטה, חיוכה האנושי ונוכחותה הכובשת – עדות חיה לרוח האדם שגברה על התופת. היכולת של צלמת גרמנייה צעירה לזהות את האנושיות הצרופה הזו, לשמר את הדיוקן במשך כמעט שלושים שנה, ולזהות אותנו מתוך עשרות משתתפים – מהווה עדות לערכו של קשר אנושי כן ואותנטי, המעניק פנים וקול להיסטוריה האישית והקולקטיבית.
“בוני הגשרים”: חינוך, תיקון ואחריות היסטורית
המפגש עם סילביה לא היה יוזמת הזיכרון היחידה שהמחישה את עוצמת החיבור הבין-דורי בלייפציג הנוכחית. במהלך הביקור נחשפנו לשתי יוזמות מקומיות ראויות לציון המעידות על תהליכי עומק בחברה הגרמנית:
- חקר היסטורי מתוך אמפתיה: תלמידי גימנסיית ברוקהאוס
במוזיאון בית הספר של לייפציג נפגשנו עם תלמידי כיתה י’ מגימנסיית ברוקהאוס (Brockhaus-Gymnasium). התלמידים, בהובלת מורתם להיסטוריה נאדיה בראון, חקרו את תולדות חייו ויצירתו של החזן הראשי והמלחין סמואל למפל הי”ד, שפעל בבית הכנסת הגדול ברחוב גוטשד ונרצח באושוויץ בשנת 1942.
התלמידים, אשר בית ספרם סמוך לרחוב הנושא את שמו של למפל, בחרו להעניק לתערוכתם את הכותרת “בונה הגשרים” – מתוך הערכה לפועלו החלוצי של למפל לקירוב לבבות ולהפחתת דעות קדומות באמצעות מוזיקה ומפגש אישי. הפרויקט, שזיכה את התלמידים בפרס הצטיינות ארצי בתחרות ע”ש ליאו טרפ, התעלה מעבר למחקר אקדמי גרידא כאשר השמיעו התלמידים את השיר “Die Gedanken sind frei” (“המחשבות הן חופשיות”) – שיר שהיה חקוק בזיכרון ילדותנו מפי אמנו. החיבוק החם והספונטני שחבקה אחותי מאירה את הנערים בני ה-16 ביטא את ההכרה בהפיכתם לשגרירים של אמפתיה ואחריות אזרחית.
- קפה “המקום” – דיאלוג מתוך הכרה בעבר
סמן בולט נוסף לשיח התיקון והפיוס בלייפציג הוא פעילותו של קפה “המקום” (HaMakom). המרכז מופעל על ידי נוצרים פרו-ישראלים, שחלקם נמנים עם צאצאי אנשי ס”ס ומבצעי הפשעים במשטר הנאצי. פעילותם מושתתת על לקיחת אחריות מוסרית עמוקה, הכרה חד-משמעית בעוולות העבר, ורצון אקטיבי ליצור מרחב של אירוח, לימוד משותף ובניית גשרים של שלום ותמיכה בעם היהודי ובמדינת ישראל.
מחובת הזיכרון לאחריות העתיד
המסע ללייפציג ביוני 2026 חידד עבורנו את התובנה כי שימור זיכרון השואה איננו יכול להישאר בגדר טקסיות ממלכתית בלבד. כוחו האמיתי של הזיכרון נבחן ביכולתו לעורר שיח ערכי, להניע מחקר חינוכי מעמיק בקרב הדור הצעיר, וליצור מפגשים אנושיים בלתי אמצעיים.
דמויות כמו סילביה הצלמת, התלמידים מגימנסיית ברוקהאוס ופעילי קפה “המקום” מדגימים כיצד התמודדות אמיצה, כנה ובלתי מתפשרת עם צללי העבר יכולה להצמיח מתוכה מחויבות עמוקה להומניזם, סובלנות ואחווה בין-לאומית.
עבורנו, צאצאיה של שרה הולצר ז”ל, הייתה זו סגירת מעגל מרגשת וצוואה חיה להמשך העברת הלפיד – לזכור, להזכיר, ולא לחדול מלבנות גשרים של הבנה ואנושיות.
השארת תגובה
