נפרדים מיהודה כהן ז”ל

השבוע, בגיל 88, הלך לעולמו יהודה כהן ז”ל, מראשוני כפר ורדים והאבא של “שבט  עופר”, על שם בנו שנהרג לפני 28 שנים בתאונת אופנוע

הספד לאבא / יוסי כהן

פרשת חיי שרה

ערב שבת כ”ד חשוון שעה 20:00

משלחת מלאכי השמיים מלווה אותך בדרכך האחרונה, כדרכם של צדיקים שהולכים לעולמם בערב שבת.

דקות ספורות קודם עמדנו כל המשפחה ליד מיטתך וקידשנו את השבת האחרונה.

הרטבתי את שפתייך ביין הקידוש כתינוק ביום מילתו.

אבא יקר !

תם פרק מפואר בחייו של אדם שהקדיש את כולו לחינוך בארץ ובתפוצות.

נולדת בטוניס הבירה בשנת 1930 ליוסף ומזל איילה כהן. צאצא של משפחת הכוהנים שהוגלו מארץ הקודש על ידי הרומאים לאחר חורבן בית המקדש השני והתיישבו באי גרבה ודרום טוניס, שם הקימו בית כנסת מפואר.

כנער במלחמת העולם השנייה עזרת לאביך להתפרנס ולהשיג מזון ולהתחמק מעבודות כפייה שכפו הגרמנים. ברחתם דרך גגות הבתים ונפצעת ברגל מרסיס של פצצה שהוטלה ממטוס. לאחר המלחמה הצטרפת לתנועת צעירי ציון כחניך ומדריך למדת עברית על בורייה, שירים ומחולות. היית נער ציוני נלהב.

נטשתם את ההורים בגיל 18 ונשלחתם להכשרה חקלאית באחוזה בדרום צרפת לא לפני שסיכמתם עם ראשי הסוכנות שאתם בוחרים את קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן שהיה במצב קשה. ירדתם מהאנייה בחיפה בחליפות והסיעו אתכם במשאית שמובילה בקר. הגעתם מאובקים לקיבוץ. התנאים היו קשים, אך לא נפלה רוחכם. עזרתם לשקם את הקיבוץ. הדרכת את הנוער והחלטת ללמוד חינוך במכללת אורנים ובית הספר הגבוה לחינוך בירושלים.

רוב חבריך בגרעין נישאו ואתה ביקשת את ידה של אימא, שהיית המדריך שלה בתנועה. נישאתם ב-1952 בירושלים. הצלם אפשר 2 פוזות כי לא היו מספיק סרטי צילום… פעם אימא עמדה ואתה ישבת ולהיפך.

משימת החינוך הראשונה היתה ברמת הדסה שם היית מורה מדריך לנערים בני 11-16 שעלו לארץ ממרוקו וצפון אפריקה ללא הוריהם. ומחנך וגם הורה. חלקת איתם את קשיי השפה וההסתגלות לשפה ולארץ שמרת אתם על קשר אמיץ שנמשך לאורך שנים. אחד מהנערים היה שלמה בוחבוט.

קבלת משימת הוראה בעכו בבית ספר על שם המשורר חיים נחמן ביאליק, לשם הגיעו בשנות העלייה משפחות קשות יום. ראית משימה לאומית ללמד אותם ולהחדיר להם אהבת הארץ והשפה. לימדת עברית, גאוגרפיה וזמרה. הקמת מקהלה לתפארת, כל זאת ללא משאבים ועם הרבה חוש הומור ויוזמה. השגת תקציבים יש מאין והתלמידים נסעו לטיולים ברחבי הארץ ולתאטרון חיפה כשנפתח… זכית לכבוד מצד ההורים והערצה מהתלמידים. כילד הייתי מזדהה בגאווה כבן של המורה יודה!! נבחרת להקים בית ספר חדש בעכו ובחרת לקרוא על שמו של נשיא מדינת ישראל השני יצחק בן צבי!!! קיבלת החלטה מצוינת !!!

קיבלת תלמידים ממשפחות קשות יום, עניות מרודות ותלמידים טעוני טיפוח. לא זנחת אף אחד. להיפך, כל הצוות החינוכי עמד לצדך מלאה יד ימינך בכל. עד אחרונת המורות והמורים. מפעל ההזנה היה בחיתוליו ואתה בדקת שאף תלמיד לא יחזור הביתה רעב !!! גם אם שלמת מכיסך…

לא שכחת אף פעם את הזמנים במלחמת העולם שאימא שלחה אותך להביא לחם מהמאפיה לאחיך בבית. כילד צנום דחפו אותך לסוף התור והאופה אמר לך באיטלקית NO CHE pane bambini. נגמר הלחם.

כמנהל צעיר זכית לתמיכה גדולה מיד בן צבי ואשתו רחל ינאית בן צבי. הקמת ספריה לתפארת. קבלת מאות ספרים אותם חלקת לבתי ספר עניים יותר. בנית אולם ספורט חדיש, מעבדה לטבע ואפילו מרפאת שינים כל זה בחינם לרווחת התלמידים. עשית זאת בצנעה ודרכי נועם. היית מנהל לדוגמה אהוב ואוהב את צוות המורים והתלמידים. בלי גינונים מיותרים. כדי להשלים לילדים חוויות של אהבת הארץ הפכת לראש השבט של צופי שבט ארגמן בעכו. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. כל זאת בהתנדבות .

לאחר מלחמת ששת הימים יצאת בראש משלחת של עיריית עכו לחתום על ברית ערים תאומות עם העיר הנמל לה רושל בצרפת, משם יצאו מסעות הצלב והגיעו לעכו. זכיתם לכבוד מלכים. הרי תרגמת את כתבי נפוליאון מצרפתית לעברית לד”ר דיכטר, מהנדס העיר עכו, העיר היחידה שלא הצליח לכבוש…

פרשת בשיא ויצאת למשימה לאומית כשליח של הסוכנות וכמנהל בית הספר על שם הברון רוטשילד בפריז. חינכת מאות תלמידים עברית ואהבת הארץ. שכרתם דירה ברובע האומנים חייתם כזוג צעירים מאושרים.

לכפר ורדים הגעתם בין המשפחות הראשונות. החזון הציוני מצא חן בעינכם. למרות הקשיים השתלבתם למופת בקהילה. אימא הצטרפה למקהלה וזכתה להופיע ברחבי הארץ. גולת הכותרת בערב יום העצמאות בירושלים.

ואתה בצנעה ובשקט פנית לטובת העולים מאתיופיה שלמדו ונקלטו בקריית החינוך במעלות, עזרת להם בקשיי הקליטה, למדת אותם ובנית את הספרייה…

אסון פקד את משפחתנו ב-1990 כשבנך \ אחי עופר נהרג בתאונת דרכים. מאז השתבשו לך החיים. הנצחת אותו בקריאת שבט הצופים הנהדר “שבט עופר”!! ראית בזה מפעל חיים!!! הקפדת להזמין את המדריכים הבוגרים הביתה להראות תמונות ולספר להם על בנך האהוב.

מידי תחילת שנה בשבט, למרות הקשיים בגילך המופלג, לא ותרת גם אם היית חולה הגעת לברך בקולך את החניכים והמדריכים קבלת תשואות רמות שמלאו את לבך שמחה. היית גא שהשבט מצליח. ויעידו ראשי המועצה כמה פעמים בקשת תמיכה לשבט. גם הנכדים הצטרפו לשבט בגאווה.

לפני 8 שנים אימא נפטרה מאז לא מצאת מזור לנפשך. הבדידות כלתה אותך. ניסינו להקל עליך ככל שניתן, ללא הועיל. אט אט דעכת.

אבא יקר שלי קשה לסכם את חייו של אדם ולהכביר מילים. היית ונשארת בלב כולם המורה יודה…

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים אמן!!!

**

יעל רביב

אבא יקר ואהוב, בשלושת הימים האחרונים היה כבר ברור שזמנך קצוב. שקעת אל תוך עולמך מבלי יכולת לתקשר או להגיב אלינו, ואני כמנהגי בקודש הגעתי אליך ללטף את ראשך, לשים מי קולון שכה אהבת, ללחוש לך באזן שאני אוהבת אותך ולשאול איפה כואב לך… ולקוות לטוב…

קשה היה לי לעמוד מנגד ולהבין שזהו, שימיך ספורים. עמדתי ליד מיטתך בערב שבת האחרון, ממתינה לרגע הנוראי מיאנתי להותירך בדד… לבך שפעם בחוזקה, האט את קיצבו ונדם בדיוק בשעה 20:00 בעודך שוכב במיטתך, ואני לא ידעתי את נפשי מצער ומכאב עמוק.

חצי שעה לפני כן נתכנסנו כולנו בחדרך, הדלקנו נרות, קטפתי לך מהגינה פרח ציפור גן העדן, עשינו קידוש בפעם האחרונה, ונפרדנו.. אומרים שאנשים מיוחדים נפטרים ביום שישי. כל כך נכון… גם אתה וגם אמא שניכם נפטרתם בערב שבת בהפרש של 5 שעות ו-7 שנים – מות צדיקים. אימא נפטרה ב-11.2 ואתה ב-2.11 – כמה רוחני.

כשעפריקו נהרג היית בן 60, ועתה במותך אני בת 60. השבוע נפטר גם דוקטור יוסף ברטה, שגם הוא ממייסדי הכפר, כמוך, וזה מקבל משמעות נוספת. אבא, תשמע מה כתבו עליך בפייסבוק – איש חינוך נדיר, המנהל האגדי והמיתולוגי, אדם שסלל לנו דרך לחיים, השריש וטבע את חותמו, אדם משכמו ומעלה,איש אשכולות, מורי ורבי, אדם אציל, צנוע ומיוחד, חם וחכם, איש יקר, צדיק, הטמיע בנו את אהבת הארץ בשירי ארץ ישראל, אישיות יקרה שנזכור תמיד, שכן נפלא בהרצוג 9 עכו, אדם מופלא, מורה נדיר בביאליק ומנהל מדהים בבן צבי, שיהא מליץ יושר על ישראל מלפני כיסא הכבוד, האחד שלא יישכח לעולם כמנהל, אוהב אדם ואוהב את מולדתו, ועוד ועוד…

חולקים לך כבוד אחרון ואתה ראוי לו. אבא, היית מדריך, מורה, מחנך דגול, מנהל בית ספר, ראש שבט הצופים שבט “ארגמן” בעכו, אב שבט הצופים שבט “עפר” בכפר ורדים, ראש משלחת מטעם הסוכנות היהודית בפריז, תמיד רהוט בדיבורך, בכתיבתך, בסיפוריך ובזיכרונך המצוין. לבוש בקפידה ובאלגנטיות, חובש כובעים ולעיתים נעזר במקל הליכה. אדם חם ורגשן, אדם מאמין, איש הספר, ליברל ונוח לבריות.

ניהלת ביד רמה את בית הספר היסודי “בן צבי” בעכו, בחרת את שמו על שם נשיא המדינה השני, אותו הערצת. בנית אותו לתפארת ובאמצעות קסמך האישי הצלחת להשיג תקציבים ולהקים במתחמו – מרפאת שיניים, חדר אוכל, אולם ספורט. תמכת והיית אוזן קשבת למשפחות קשות יום וברוכות ילדים ולעולים חדשים מצפון אפריקה. מאז ומעולם אהבת ילדים ונוער והאמנת בהם. לימדת זימרה והקמת מקהלה וניצחת עליה, תמיד עם חן, הומור ומקצועיות. הורים רבים פנו אליך לעזרה ותמיד נענו עם חיוך. טוב לבך, נדיבותך, פתחו צוהר לרבים ממאות תלמידיך. השם יהודה כהן היה שם דבר, ואין אדם אחד שלא הוקיר וזכר אותך ואת מעשיך הטובים. העריצו אותך תמיד ועוד בחייך זכית לכבוד מלכים..

יצאת לשליחות בפריז מטעם הסוכנות היהודית עם אימא, וניהלת שם את בית הספר היהודי “מוריה” ברובע היהודי. לה מארה- יצרת קשרים עם הקהילה היהודית, עם מפכ”ל משטרת פריז ועם עוד רבים וטובים. פרחת שם… היה זה תור הזהב שלך. ימים רבים עוד אחרי התרפקת על פרק מוצלח זה בחייך. אהבת האסתטיקה והיופי היו נר לרגליך. הגינה הייתה עיסוקך העיקרי בשנות הפרישה. טיפחת אותה, נטעת זרעת וגידלת בה עצים ופרחים והקפדת להראותה לכולם, התגאית בה ואף זכית פעמיים בתחרות הגינה היפה בכפר ורדים.

נהגת לנסוע פעם בשבוע לסטודיו לציור במושב בן עמי לחברך הטוב, כל הבית מלא בציוריך הצבעוניים. לקחת חלק פעיל בטקסים בכפר, התמדת להגיע כל שנה ליום השבט ולברך את החניכים המדריכים ואת מי שעומד בראשם ולבך התמלא בשמחה. בחגיגת עשור לכפר ורדים השתתפת עם אימא ז”ל, כשרון המשחק והשירה פרצו החוצה במלוא הדרם.

דמותה של אימא הייתה תמיד לנגד עיניך, הבדידות שנכפתה עליך פתאום עם מותה צמצמה אותך בשנים האחרונות. מאדם פעיל עם עשייה קהילתית וחינוכית נתכנסת פנימה. כבר לא רצית כל כך להשתתף ולצאת למועדון 50 פלוס, לראות הצגות, לפגוש ולחוות. מיהרת הביתה, לבית הריק, וביכית את מר גורלך. אנחנו ניסינו בכל כוחתינו להושיעך אך לא תמיד זה עלה בידינו.

אבא, היית בעל אוהב, איש משפחה מסור אבא וסבא גאה. יוסי בכורך, זכה להיוולד לך ולאימא כשהייתם צעירים, הרוויח אתכם בשנותיכם הטובות. “בתי היקרה”, ככה הצגת אותי תמיד בגאווה גדולה. “בובה שלי”, ככה כינית אותי. אהבת אותי וגוננת עליי בלי סוף. נכדיך היו בבת עיניך, התפארת בהם ונהנית במחיצתם. אהבתך אל דפנה נכדתך המיוחדת, לא תסולא בפז. בינקותה ובילדותה נהגת לשחק ולשיר איתה היית אומר לה- “יא נומרו”, את טובה, את יפה, סבא יהודה אוהב אותך”.

עיניך היו תמיד נשואות במבטי הערצה אל מאיה בתי המוכשרת, אל נגינתה המופלאה, ורצית עוד ועוד לשמוע. התעניינת במסלולה הצבאי לאורך כל הדרך והיית מאושר וגאה. באופיר התגאית על היכולות הטכניות שלו, אהבת את תבונתו ודאגת לעתידו. במיכלי היפה מצאת מכנה משותף בכישרון הציור שלה וברגישותה כלפיך. עם יסמינט, נכדתך האחרונה והמקסימה, נהנית מיחסה הדואג והמחבק כלפיך. נועם הליכותיך בא לידי ביטוי אפילו בזמנים הקשים ביותר. חוש ההומור ששמר עליך, החיוך שהיה נסוך על שפתותיך, ההודיה, השמחה הפנימית והאופטימיות היו חלק ממאפייניך העיקריים. תיעדת את סיפור חייך כל יום באדיקות בעברית וגם בשפה הצרפתית.

אהבתך לטבע, לספורט, כדורגל, כדורסל, שחיה, טניס, משחקי המונדיאל, טור דה פראנס – לא פסחת על אף אחד מהם. היית מתקשר אליי על מנת שאפתח את הטלוויזיה לצפות. זיקתך לתרבות צרפת באה לידי ביטוי ב-14.7- המצעד הצבאי בשדרות השאנס אליזה. התלהבת והדבקת אותי בהתלהבותך. גם לתוניס, ארץ מוצאך התגעגעת ועניינת אותי כל הזמן. שמחה שזכיתי לנסוע לשם איתך ועם אימא לטיול שורשים. האסון שפקד אותנו כשעפריקו, אחי, בנך הצעיר והאהוב נהרג שינה את תפיסת עולמך לחלוטין. מאדם אופטימי הפכת לאדם אחר. גם כשדעכת המשכת להיות

**

מאיה רביב

דמיינתי לעצמי לא מעט את הרגע בו ניאלץ להיפרד ממך, אמנם הפרידה וההשלמה עם העובדה שאתה כבר איננו הגיעה לצערי עוד לפני המוות שלך. לפני יומיים בערב שבת שכבת במיטתך בחדר, נראית כמבוגר ישן שמונשם עם מכונה שרק מזכירה בית חולים. איזה מזל שזכית למות במיטתך ולא מחובר למכונות כמו סבתא.

בעודך שוכב ומונשם עשינו לידך קידוש שבשביל הילדים הקטנים (שכבר לא כלכך קטנים) היה מאוד קשה להכיל. כל כך אהבת לשמור על אווירת המסורת, כמו זו שקיימנו מולך ממש שעה לפני שהלכת לעולמך. אני ואימא היינו נוכחות בנשימותיך האחרונות עד שממש כבר הפסקת. התקשינו להוריד ממך את מכונת החמצן למרות שכבר הפסת לנשום. אף פעם לא חשבתי שאראה דבר כזה קורה בעצמי. המשפט הקבוע של המנחמים שאומר “לפחות עכשיו הוא כבר לא סובל” באמת נכון לגביך סבא. כי לקראת הסוף באמת היה לך כבר קשה. אז לפחות עכשיו הוקל לך.

הכל התחיל מינואר האחרון, ומאז החיים שגם ככה כבר מורכבים מספיק השתנו עוד קצת. בינואר נחבלת בעת טיפול בגינתך בחצר האחורית, בגינה שכל כך אהבת, ולאחר ששוחררת מטיפול לא מוצלח בכלל בבית החולים שבת לביתך אך המצב כבר היה אחר. מסבא מבוגר שחי בכוחות עצמו נהיית טיפולי, ולמרות הכל – היו רגעים שהיית צלול. הם לא היו רבים אבל מזל שהיו בכל זאת.

באחת הפעמים שהגעתי אליך שכבת בכורסתך והסתכלת עליי, בשלב שהמוח כבר לא עבד לגמרי לקח לך כמה שניות להבין מי אני, ואחרי שאימא סימנה לך ככה עם שתי אצבעות על הכתף ודמעות בעיניים “היא בצבא אבא, היא בצבא” ישר קלטת ותכף דאגת גם להוסיף “בצבא עדיין?? כמה זמן נשאר לך בצבא??” בקולך הרועד. שם ישר ידעתי שמשהו אצלך במוח עדיין עובד וזוכר הכל. כמה רצית שאשתחרר כבר רק בגלל כל הדאגה הזאת. באותו היום גם הראינו לך תמונות מהפלאפון והשמענו לך קצת מוזיקה בצרפתית.

כשהייתי יותר קטנה הייתי נוהגת לבקר אותך ולצפות אתך ביחד במשחקים בטלוויזיה. כמה שאהבת ספורט – טניס, כדורגל, הכל. תמיד דאגת שאחרי כל אלה לא אחזור בחושך הביתה, על אף שהוא נמצא במרחק של דקות הליכה ספורות. דאגת יותר מידי סבא. אולי זה מה שהקשה על הלב שלך. זה, הפרידה מסבתא שהייתה טראומתית לכולם, ועפריקו, שלא משנה כמה שנים עברו הכאב לא חלף וגם לא יחלוף.

כאיש חינוך גידלת דורות על גבי דורות של אנשים, כשהייתי לוקחת אותך לקניות בסופר לא היה אחד שנתקל בך ולא אמר “הוא היה המורה שלי”, “הוא היה המנהל שלי” ורק אז הבנתי כמה אנשים עברו תחתיך. אהבת לצאת מהבית בימים שעוד יכולת. היית אדם משכמך ומעלה, ולא כקלות הביטוי – באמת, בן אדם שחי חיים רווים בעשייה ובעבודה מבורכת.

בשירותי הצבאי הדבר שהכי משך אותי היה הפיקוד והעיסוק באנשים, בחיילות ובפקודים, ועכשיו אני מבינה שאולי העניין באנשים זה משהו שעובר במשפחה- שכן גם אימא עסקה רבות בעבודה סוציאלית, ואתה, שחינכת כל כך הרבה אנשים בחייך. אנחנו כמשפחה זכינו לשמוע לא מעט את סיפורי חייך, שלימים גם דאגת לכתוב ולתעד בכתב ידך. ממש לפני הגיוס שלי הסרטתי אותך ויצרתי סרט שאחר כך גם ערכתי, בו אתה מקריא את חלק מכתביך. מאוד נהנית מהצילום, אהבת תמיד לספר, לשתף, רצית להעביר הלאה את הדברים ובצדק.

תודה על התמיכה והאהבה האין סופית שתמיד הבעת כלפיי וכלפי הוריי ואחותי שחווים את החיים מהצד המורכב ביותר שיכול להיות ולמרות כל אלה עדיין נשארים חזקים. גאה להגיד שאני הנכדה שלך ואם יש משהו קטן שקצת מעודד אותי עכשיו זו העובדה שהפסקת לסבול. זקנה זה דבר מכוער איך שלא נסתכל על זה, ולמרות זאת אתה תמיד הקפדת, כשיכולת, להישאר מטופח, אלגנטי ככה עם הכובעים שלך והחליפות. היית באמת מיוחד. נכנסת לליבם של כל כך הרבה אנשים ובייחוד לאלו שבאו לחלוק את כבודתך האחרון היום. לפחות עכשיו אתה זוכה לשלוות עולמים.

**

אופיר כהן

סבא יקר, לא מעכל שהלכת, אני עוד חושב על שישי הבא לבוא לעשות איתך קידוש ולברך אותך שתהיה בריא חזק ותאריך ימים. אך כנראה שכל זה לא חזק מספיק מפני גורלו של אלוהים.

אני חושב שהגיע לך הכבוד לעזוב אותנו ביום קודש, איך אומרים צדיקים נפטרים ביום שישי. היית איש צדיק לימדת אותי על ערכי התורה וערכים בכלל. היית בן אדם משכיל, איש חינוך. אני רוצה שתדע שהיית דוגמא למופת והמודל לחיקוי שלי. אתגעגע אלייך, תמיד תהיה בלב שלי ,שמור עלינו מלמעלה אוהב אותך.