מחאת כרמיאל, כברי, נהריה, חורפיש, בית העמק ולוחמי הגטאות

בנהריה נשאה דברים ד”ר פאינה מילמן-סיון, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה:

ערב טוב נהריה. אני גדלתי לא רחוק, בקרית ים, ויש לי משפחה כאן, תודה שהזמנתם אותי, ותודה שאתם כאן כל שבת, מפגינים, לא מתיישרים, לא מתייאשים, לא שותקים, אתם התשובה, התקווה. אני רוצה לדבר על הקשר בין שני מאבקים: המאבק לעצור את ההפיכה המשטרית והמאבק להחזיר את החטופים, את כולם, ללא סלקציה, ולהפסיק את המלחמה, עכשיו!

מה הקשר בין שני המאבקים? הקשר הוא הדוק. במילה אחת: כוח! בשתי מילים: ריכוז הכוח. במשפט: ריכוז הכוח למען שימור השלטון. אסביר. נתחיל מהחטופים. השערורייה הבלתי נתפסת היא שהממשלה כבר שנה וחצי נמנעת מלחתום על עסקה שתחזיר את כולם למרות שכל הסקרים מראים שרוב הציבור (היום קראתי שלושה מתוך ארבעה ישראלים) תומכים בהחזרת כל החטופים וסיום המלחמה. אגב, אין לי ספק שחלק מחברי הממשלה היו מעדיפים גם הם לסיים את המלחמה. אבל חשוב מכך: יש פער בלתי נתפס בין רוב הציבור, לבין החלטות הממשלה ששוב ושוב נמנעות להחזיר את כולם יחד בעסקה. איך זה יכול להיות – פער כל כך מהותי בנושא כל כך אקוטי? הרי הממשלה אמורה לייצג את הציבור, לממש את רצונו, לפעול למען האינטרס הציבורי. איך אפשר להסביר את הפער הזה?

ההסבר הוא פשוט: כוח. כל מי שמגיעים לעמדת כוח מתקשה מאוד לוותר עליה. זה לא קשור לביבי, אגב: כל שלטון, תמיד, מעוניין להמשיך ולשלוט. זה טבע האדם. לכן, העקרון הדמוקרטי, הרעיון של מדינה ליברלית – שמבוסס על העקרון שהשלטון כל הזמן מתחלף – פעם ימין, פעם שמאל – לפי מה שהציבור מחליט ורוצה – מבוסס על מגבלות על השלטון, כדי שלא ינצל את הכוח הזה לטובת שימורו.

המפתח הוא – הפרדת רשויות. 3 רשויות עצמאיות. הרשות החזקה ביותר היא הממשלה, שנקראת גם הרשות ששולטת על החרב. הממשלה היא זו ששולטת ישירות על הצבא, המשטרה, השב”כ. מה מונע ממנה פשוט לאסוף עוד ועוד כוח, לייצר מיליציות שנאמנות לשליט ולא למדינה, נאמנת פרסונלית?

התשובה פשוטה: ביזור הכוח. פשוט. בדיוק ההיפך מההפיכה המשטרית והרצון כעת להכפיף את הועדה לבחירת שופטים לקואליציה. חובה לשמור על מערכת משפט עצמאית. שופטים שנבחרים במרכז הליכוד או בשיחות במטבח הפרטי של גנץ, או יאיר גולן לא יזכו לעולם לאמון הציבור. אסור שהקואליציה תשלוט על הוועדה לבחירת שופטים, פשוט כי יש לבזר את הכוח. וזו ההצעה שעומדת לעבור בקרוב  – שליטה מלאה של חברי קואליציה, עם עלה תאנה כזה או אחר, על קידום ומינוי שופטות ושופטים. וזה יהיה הקש שישבור את מערכת המשפט.

אני רוצה עכשיו לדבר למצביעי הקואליציה, ובייחוד למשפחתי האהובה שרובם מצביעי ליכוד (וחלקם תומכי רפורמה). אסור שראש הממשלה תבחר את השופטים גם אם זאת ראשת הממשלה שאני הצבעתי עבורה. שיטה כזו תאפשר לכל מפלגה לרוץ בבחירות מראש עם רשימות של שופטים ושופטות אותה יבטיחו למנות. זוהי שיטה פסולה מעיקרה. שופטות בבית הדין לעבודה, או השלום, למשל, שיודעות שהקידום שלהם תלוי בממשלה, וזכרו – זוהי הועדה למינוי וקידום שופטים – לא יוכלו לפסוק כנגד השלטון. הן לא תוכלנה לעזור לאזרחית שנעשה לה עוול במכרז העיריה.

כמה אמון יהיה לנו בשופטת שלפי תאריך מינויה אפשר לחשב את עמדותיה הפוליטיות? האם הם יוכלו לעמוד כנגד השלטון בכל דבר שהוא? בעתירה שהוגשה כעת על ידי משפחות חטופים כנגד ניתוק החשמל לעזה, למשל? זהו שח-מט למערכת המשפט. ובלי מערכת משפט אין דמוקרטיה. ובלי דמוקרטיה, אין כלכלה או בטחון של עולם ראשון.

הממשלה הנוכחית עושה כל מה שאפשר כדי לשמר את השלטון בידיה, והפסקת המלחמה מסכנת כרגע את השלטון. החזרת כל החטופים בהסכם באופן שכרגע מסיים את המלחמה, מסכן את יציבות הקואליציה. מה יעמוד בפניה? הרשות המחוקקת שלנו לא תצליח – היא חלשה מאוד מאוד. אולי זו הבעיה המרכזית שלנו. אין לי ספק שרוב חברות וחברי הכנסת, הרשות המחוקקת שלנו היו מצביעים בעד עסקה אם ההצבעה היתה חשאית. אבל בעשרים שנים האחרונות, הכנסת נחלשה מאוד מאוד, המשמעת הקואלציונית התחזקה, היכולת להצביע אי אמון נחלשה והיום כדי להפיל ממשלה צריך להציע מראש ממשלה אלטרנטיבית וראש ממשלה מוסכם. מה שנקראה הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית וזה כמעט ולא אפשרי. מערכת המשפט נותרה לבדה אל מול הרשות המבצעת, ולכן ההתקפות עליה הולכות ומתגברות. הפיכת בחירת הנציב לתלונות על שופטים למשרה פוליטית, חוק שעבר לא מזמן – היא צעד ראשון. הניסיון לפטר את גלי בהרב מיארה, היא עוד צעד בכוון.

אבל החדשות אינן כולן רעות ויש הרבה פתח לתקווה. ביזור הכוח, הגבלות על השלטון – מגיעות לא רק מהפרדת רשויות. בדמוקרטיה מתפקדת, בנוסף לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות, יש גם מוקדי כוח אזרחיים ועצמאיים שגם הם מגבלה על הממשלה. חמישה מוקדי כוח שחייבים לשמר, מחומש הזהב, אם אם תרצו כוללת 1. תקשורת עצמאית וחופשית 2. ארגוני החברה האזרחית 3. אקדמיה עצמאית וחופשית 4. ארגוני עובדים עצמאיים 5. וחינוך עצמאי לדמוקרטיה, לאזרחות פעילה, חינוך לחופש, לשוויון. כדי שהציבור ישלוט באמת הוא צריך לדעת מה קורה מהתקשורת ומהאקדמיה. והציבור צריך לחזק את שרירי הדמוקטריה שלנו. כל הפגנה, גם הפגנה על שכר המורים והמורות, למשל, מחזקת את שרירי הדמוקרטיה שלנו.

רק כקבוצה נשיג צדק. זהו הבסיס לסולידריות, לאחווה, לצדק. בלי אלו – רעיונות מופשטים, אבל חזקים מאוד, אין דמוקרטיה. וכל הגורמים הללו עובדים יחד, נאבקים, למען החטופים. אין קונצנזוס רחב מזה בחברה הישראלית היום, חייבים להחזיר את כל החטופים, יחד, עכשיו. בלי סלקציה, בלי טריקים ובלי שטיקים.

נכון שכל אחד ואחד ואחד מקודקודי “מחומש הזהב של הדמוקרטיה” נמצא כעת תחת מתקפה שמתנהלת בתקציב ובעשרות הצעות חוק. אבל  אנחנו רואים את כלל הגורמים הללו ואת מערכת המשפט וחלק מהשלטון המקומי אפילו – נאבקים, מאורגנים, נלחמים כמו אריות, כמו לביאות, למען ישראל הליברלית, החופשית. וההישגים משמעותיים: בשנת 23 עצרנו את המהפכה המשטרית, בהפגנה שנרשמה בדפי ההיסטוריה העולמית כהפגנה הממושכת והנרחבת ביותר בעולם הדמוקטרי. המהלכים שנגמרו בבליץ מוצלח בהונגריה, בפולין ובמדינות אחרות, עוכבו כאן ולא צלחו. לולא הלחץ של ההפגנות למען החטופים, לא היו נחתמות גם העסקאות שראינו, כולל גיוס טראמפ ומרים אדלסון.

ההשתוללות של החקיקה כעת לא תצלח. אנחנו המגן והתקווה, אנחנו הציבור. אנחנו ראינו את זה כאן בצפון – למרות שהממשלה ניסתה להריץ מועמד כנגד עורך הדין אביחי שטרן מהליכוד, ראש העיר המכהן מקרית שמונה, למרות ביבי ומירי רגב שהגיעו בפעם הראשונה לקרית שמונה כדי לנסות ולהריץ מועמד שיפעל קודם כל למעו השליט ורק אחר כך לטובת הציבור, הציבור בחר באביחי שטרן, עורך דין בוגר הפקולטה שהיה סטודנט שלי, וזו הזדמנות לשלוח לו מכאן ברכות ובהצלחה. וזה עוד מאפיין שקושר את ההפיכה המשטרית לחטופים – זה לא עניין של ימין ושמאל.

שני המועמדים בבחירות לקרית שמונה היו חברי ליכוד. ההבדל הוא בין נאמן לשליט, לבין נאמן לציבור. יש כמעט קונצנזוס על החזרת החטופים, וגם רוב כנגד ההפיכה המשטרית. וכשיש רוב – זה ודאי שננצח. לגנדי, שניצח את האימפריה הבריטית בהפגנות לא אלימות מיוחסת האימרה: בתחילה התעלמו מאיתנו, לאחר מכן לעגו לנו, ואז נלחמו בנו ובסוף – ניצחנו. לא צריך הפגנות של מיליונים. ההיסטוריה מראה שהפגנות לא אלימות, של קבוצה מספיק גדולה, של כמה עשרות אלפים, במרכז השלטון, עובדות. אז מה עושים? שכנעו את חברי האופוזיציה להתנגד לכל מהלך של הפיכה משטרית, לפיטורי היועמשית, לשינוי הועדת למינוי שופטים.

ובואו ב 24 למרץ לירושלים. האמת היא שאם הציבור מתקומם, אף אחד לא יכול עליו, עלינו. צריך רק מספיק אנשים שמשוכנעים באמת, שישבו מספיק זמן במקום אחד מרכזי, בירושלים, ולא להתפנות. אף אחד לא הולך הביתה לפני שהחטופים מגיעים הביתה. בואו לירושלים ב 24 במרץ, אנחנו מאורגנים, ואנחנו לא יכולים להתחיל להשתקם לפני כל החטופים בבית. אתם, אנחנו, התקווה, ביחד ננצח! כולם הביתה, עכשיו.

בצומת כברי:

בחורפיש אלקוש:

בלוחמי הגטאות: