לזכר מירקלה הקטנה

צפינו בבית כנסת שהפך למוזיאון, מחוסר שימוש, מכיוון שיהודים – לא נשארו שם.

כשהגענו ליער לופוחובה, נגלה לפנינו נוף יפהפה בו עצים גבוהים ודקיקים, דקיקים כל כך שגזעיהם מתנופפים עם הרוח בקצבה.

הלכנו שם, בגשם, לאורך המסלול בו הלכו 2,500 יהודי קהילת טיקוציין למוות.

התרגלנו כל כך לשמוע מספרי ענק כמו שישה מיליון, אבל מה מספר כזה בכלל אומר לנו?

האם אנו בכלל מסוגלים לספור במיליונים?

אני בהחלט לא.

כמה זה 2,500 יהודי קהילת טיקוציין?

אלו 84 כיתות, אלו 500 משפחות.

כשהגענו למקום בו היו בורות הירי ביער, שמענו סיפור על אמא ובת, רבקה ומירק’לה, שהובלו בכח באותו הלילה הנורא לבורות.

רבקה צפתה בכל בני משפחתה נרצחים בבורות לופוחובה, וכשהגיע תורה היא חיבקה בחוזקה את מירקלה, ילדתה הקטנה.

החייל הנאצי שראה אותן שאל את רבקה בחיוך במי היא רוצה שירה קודם, בה או בילדתה.

הוא אמנם לא חיכה לתשובה וירה בשתיהן, אבל השאלה הנוראה הזו העבירה צמרמורות בגופי.

מירקלה הקטנה מתה במקום מהירייה בעוד אמה שרדה.

ואני, עומדת במקום הארור הזה, מתבוננת בעצים היפים והדקיקים ושואלת איך אפשר?

איך במקום היפהפה הזה קרה כזה דבר?

וכשכולנו שותקים במחשבה על 2,500 קורבנות, עומדים לדקה דומיה, אני שותקת ועומדת בשביל רבקה,

ובעיקר, לזכר מירקלה הקטנה.

זהר ארז