להיות עם חופשי בארצנו?

עכשיו לא סופרים את ההורים השכולים. מי אלה, הנודניקים, שכל שנה רוצים טקס וגם עכשיו – באמצע הקורונה? * גיא נלחם כדי שהמדינה שלו תהיה מדינה של כל אנשיה בני חורין… ומה נהיה מהמדינה שלנו…

זה היה כשקראתי ששרת התרבות דורשת אישור מיוחד למופע זיקוקים והשר לביטחון פנים צפוי לאשר – אז – קפצו לי הפיוזים.

תחשבו שבתקופה של משבר אחד הקשים שידענו – משבר מגיפת הקורונה – רק דבר אחד מעסיק עכשיו את ממשלת ישראל 2020 – הפעלת מופע זיקוקין דינור! אה, וגם פתיחת סניף איקאה לציבור. וגם הטלת קנסות לאנשים שהלכו לים או יצאו 200 מ’ מהבית. תראו, לכולם היה קופץ הפיוז אם היה מדובר בימים רגילים. אך אלו ימים שבהם כל אזרחי ישראל ספונים בביתם, מפחד הידבקות בנגיף COVID19- והיינו מצפים, שאחרי מופעי האימים בכל ערב שבהם ראש הממשלה ושר הבריאות ומנכ”ל משרד הבריאות והרופאה המומחית בבריאות הציבור – מדברים בקול נכאים נמוך וחוזים תחזית קודרת – על מצב הנפגעים במגיפה, המתים, הנדבקים החדשים, הגרף שהולך ועולה והקטסטרופה שממשיכה כי האזרחים לא ממושמעים –  לא שוטפים ידיים מספיק, יוצאים מהבית ומתיזים לכל עבר את רסיסי הרוק מלאים בנגיף הקורונה, לא לובשים מסיכות ולא כפפות, לא שומרים על מרחק 2 מ’ ומתכנסים בקבוצות גדולות וצפופות – הכל בגללנו המצב הופך גרוע יותר.

אז כדי לחנך את העם – הידקו את הסגר בפסח – הפרידו משפחות והושיבו אנשים בודדים, כל אחד בביתו – עם המשפטים הפלקטים “אוהבים מרחוק” “נשארים בבית – נשארים בחיים” ” אוהבים את סבא וסבתא ולא באים לבקר אותם” ועוד כל מיני הברקות מבית היוצר של ממשלת ישראל. אז ישבו בני ישראל בביתם, ואכלו את סעודת הסגר – מי בחברת משפחתו הגרעינית ומי בחברת המשפחה המורחבת ב-ZOOM.

למחרת – התנוססו תמונותיהם של נתניהו ובנו, שאינו גר עמו והובא במיוחד הביתה בלפורה – והמה סועדים יחד בלב שמח. ואחר כך נודע שגם הנשיא הזמין את בתו, והשר גלנט וליברמן – כולם ייבאו קרובי משפחה שאינם גרים עימם – לליל הסגר. ואנחנו – לבד בבית. מרתיח, לא? ואיך שהסתיים חג הפסח – שמענו וקראנו על אנשים מבוגרים שבכו שאין להם אוכל בליל הסדר, והם לבד, ועל אשה מבוגרת שנפטרה בבית, לבד, ואיש לא ידע… ואם בכך היה דיינו – אז דיינו, אבל הפרות הסגר הפכו בוטות יותר ויותר – כשציבורים שלמים של מתנגדי הסגר ומסכני הציבור – התגודדו, היכו את שומרי החוק והתמרדו – אמה-מה? קיבלו יחס אוהד ומתחשב, כל כך מתחשב, שגם הקלו את הסגר כדי שהם יצטיידו במזון המתאים להם, שיצאו מעירם להצטייד במצרכים או לעזוב את עירם מוכת הקורונה.

מתחילה להתבהר התמונה העגומה – יש במדינה אנשים – שעבורם אין חוק, ויש כאלה שחוטפים דו”חות – כי עברו את חוק ה-100 מ’, או ה-500 מ’ – והם נאזקים באלימות על ידי שוטרים, ומובלים כאחד הפושעים לבית הסוהר, מול עיניהם המבועתות של ילדיהם או של אזרחים. ויש כאלה שמותר להם להתאסף, כי הם שייכים לצלחת הנכונה, ויש את כל השאר – שנדרשים ומצווים להישאר בבית, כי הם פשוטי העם, חסרי האחריות ונזקקי החינוך מחדש.

לאחרונה שומעים על אבסורדים כמו מחדל איקאה, מחדל איסופם של עשרות חיילים באותו אולם, מבלי לשמור על מרחק בטוח ואמצעי היגיינה, מחדל הגנת צוותי הרפואה זועק לשמיים, מחדל הציוד שלא הוזמן בזמן, מחדל העיכוב בהזמנת המטושים, מחדל הבדיקות שלא נעשות בזמן, שלא נעשות למי שמבקש, שהולכות לאיבוד, שלוקח זמן עד שמגיעות התוצאות, ומחדל בתי האבות – שעומד להיקבר בתהום הנשייה, כי כמה כבר אפשר להתעסק עם זה… זקנים, וזה… לא ממש חשוב…

ועכשיו, לזה רציתי להגיע – דקה לפני דומיית יום הזיכרון – הסיפור המקומם של “איום בסגר ביום הזיכרון” באמתלה של “שומרים על הציבור מהדבקה”. משפחות שכולות לא תוכלנה לעלות לקברי יקיריהם, ייאלצו להסתפק בטקסים בזום וכזה… אין יוצא ואין בא, בטח ביום העצמאות. אפשר להבין. אבל גם לא – כי התכנסויות לתפילה של אנשים דתיים – כן, אבל לתפילת “יזכור” בבתי עלמין – לא? מה ההבדל בין התפילות??? 10 אנשים שיעמדו מול קיברו של הילד היקר שלהם שנהרג על קידוש המדינה – וישמרו לעמוד במרחק בטוח ועם מסיכות ולזמן קצר – זה לא, אבל קניות בשוק מחניודה, או קניות באיקאה, והסתובבות ברחובות – עבור ציבורים מסוימים – זה כן?

ולא דיברתי על מחדלי הפיצויים לכל אותם שאיבדו פרנסתם, את העסק שלהם, את עבודתם – בגלל “הקורונה”‘ – וכעת מחפשים איך לשבור את הרעב… איך להביא פרנסה הביתה – והמאבק רק מתחיל ורחוק מלהסתיים, ומנגד, סאגת הבזבוזים וניקור העיניים של ממשלת ישראל – כשהשרה לתרבות רוצה לרוקן את קופת המדינה, כמו שעשתה בחגיגות ה-70 למדינה, ועכשיו דורשת קיומם של מופעי זיקוקין די-נור בכל עיר, בעלות של מאות אלפי שקלים, כשלאנשים אין כסף ואין אוכל – ולא יראו שקל מממשלת ישראל? מופע שישמח את לב האומה, כמו ה-500 ₪ דמי סתימת פיות להדיוטות…

ואז יש אנחת רווחה “אוף, היה כייף, היה מדהים…” ואחרי 5 דקות – כאילו לא היה כלום… “מופעי מרשמלו וצמר גפן מתוק”. אני רק שואלת – בזכות מי – מתאפשר לכל עם ישראל לצפות בזיקוקים, לחגוג עצמאות ולשאוף לחירות במדינת שפע כמו ישראל? בזכות אותם ילדים יקרים, שלא חשבו פעמיים, הסתערו על גבול הדרום בחירוף נפש, כי כך ציוו אותם, כך שטפו להם את המוח – שהמדינה בסכנה – והם, חדורי אידאלים – יצאו לקרב ו-76 ממנו לא שבו, ואחד מהם הוא הילד שלי, גיא, נפל חלל על אדמת אויב, נקרע ליבו מרסיס פצמ”ר ששלחו מחבלים ארורים על הטנק שלו, פצעו את חבריו והצליחו להרוג אותו – והוא בכלל רצה רק להגן על המדינה ולחזור הביתה. לאיזה בית בדיוק היה חוזר???? לבית שלא יודע לכבד אותו כבוד מינימלי – ולאפשר להוריו וחבריו ומוקיריו לבוא ולהתייחד עם זכרו ולהתאסף כבכל שנה בחצר – לזכרונות וחיבוקים – כי קורונה!!!???

יש סגר וחובה על כולם? מה עם החובה של ממשלת ישראל לאזרחיה? זה עתה היתה צפירה, סרטים ושירים עצובים ו”כל זה” – להנציח את זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו בידי הנאצים, הממשלה כולה בסרט עצוב, ב”עיניים מלאות דמעות ולב כואב ונאומים קורעי מסך” – אבל אופס, לא שמעו על ניצולי שואה שמתים בדירותיהם מרעב או בדידות או חוסר בתרופות, כי מעניין אותם –  לא יודעת מה מעניין אותם, וזה לא מעניין אותי. השערות שלי סומרות.

עכשיו לא סופרים את ההורים השכולים. מי אלה, הנודניקים, שכל שנה רוצים טקס וגם עכשיו – באמצע הקורונה? מה הם לא מבינים? מרוב שכולם ירצו להגיע לטקסים, תהיה הדבקה חוזרת והקטסטרופה תימשך. סגר יפתור את הבעיה. מי בכלל שאל מה מרגישים הורים, ביום הזה, כשייאסר עליהם לקיים את הטקס? תראו, זה לא שאנחנו צריכים את הטקס הזה – אני זוכרת כל יום, כל רגע – לבי וגופי זוכרים את הילד שלי.

יש מעגלים של אנשים שעבורם זה יום שמוקדש לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה – מצד המדינה. יום עצוב רשמי שראוי לעצור את החיים ליום אחד, ולהיות עם העצב והגעגועים והמשפחות השכולות. עבורם – היום הזה. ביטולו, באופן גורף, מבלי לאפשר פתרונות אחרים, מקלים ומתחשבים – מעיד עד כמה אלה שנבחרו לייצג את הציבור – רחוקים מרחק שנות אור מרחשי לב הציבור. אז אל תספרו לי שהתקהלויות מסכנות חיים ומאיצות הדבקה ומרימות עקומות… מצאנו בישוב שלנו פתרונות מאד יפים ומכבדים ושומרי חוקים ובריאות – אבל הפחד מזרועות החוק ומאיומי הממשלה… הפחד הזה שזרעו בנפשותינו – מעוור עיניים ואוטם לבבות. גיא נלחם כדי שהמדינה שלו תהיה מדינה של כל אנשיה בני חורין, בעבור זה הוא הקריב את ליבו – בתום ליבו, באמונתו השלמה בשליחותו – ומה, מה נהיה מהמדינה שלנו… אני צריכה להניח, כנראה שלדברים יש ההיגיון שלהם, בדיוק כמו לבחירת הגורל שלו, של גיא.

גליה לוי

אדם רנוב מסכם את המרוץ