כבוד לסמ”ר ט’ ולרב”ט דריה גונן

לרגל יום העצמאות ה-77 קיבלו 120 חיילות וחיילים את אות “מצטייני הנשיא”. שתיים מהן מכפר ורדים:

מי אני? סמ”ר ט’, משרתת בחיל האוויר.

מאיפה אני? כפר ורדים.

הסיפור שלי: במהלך משמרת מבצעית, נדרשתי לתפעל את האירוע במהירות בזמן אמת. האירוע הזה גרם לי להבין את חשיבות תפקידי בהגנה על המדינה בכלל ועל משפחתי בפרט.

מה המקום האהוב עליי בארץ?  הבית שלי.

מה החלום הכי גדול שלי? למצוא תרופה לסרטן.

מה המסר שלי לעם ישראל? תחייכו לעולם והעולם יחייך אליכם בחזרה.

למי סיפרתי ראשון על ההצטיינות? למשפחה וחבר שלי.

מה השיר הישראלי האהוב עלייי?  “כמו כל יום”.

מי אני? רב”ט דריה גונן, משרתת בעוצבת בני אור (460).

מדריכת שריון בת 19. כבר שנה בתפקיד ומאוד מאוד מרוצה ממנו.

מאיפה אני? כפר ורדים.

הסיפור שלי: אחותי, רומי גונן, נחטפה ב-07.10 וחזרה אלינו אחרי 471 ימים בשבי. לאורך כל התקופה עשינו כמשפחה כל מה שאפשר לעשות כדי להחזיר אותה ואת כל החטופים. אחרי כמה חודשים במאבק להשבתה ולמרות הקושי הגדול, החלטתי להתגייס ולתרום את חלקי לצבא ולמדינה.

מה המקום האהוב עליי בארץ? אני אוהבת את חופי הים בישראל. תמיד אפשר למצוא איזה פינה קטנה שהיא רק שלך גם בימים של עומס רציני. הים זה מקום שנותן שקט, שלווה ומקום שמנקה את הראש כשצריך ניתוק מהכל. כל מקום שיש בו חוף ים זה – המקום המושלם בשבילי.

מה החלום הכי גדול שלי? החלום שלי זה שכל החטופים ישובו – החיים יחזרו הביתה למשפחות שלהם והחטופים החללים ישובו לקבורה ראויה. שהפצועים יחלימו במהרה ושכל החיילים יוכלו לחזור הביתה להיות עם המשפחות שלהם כמו שמגיע להם. שהמלחמה תגמר ויהיה יותר טוב כאן.

מה המסר שלי לעם ישראל? יש לנו 59 אחים ואחיות שעדיין מוחזקים בשבי החמאס בעזה. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה. רק אז אחותי, המשפחה שלי וכל עם ישראל נצליח להשתקם.

למי סיפרתי ראשון על ההצטיינות? למשפחה שלי, התקשרתי אליהם ישר בשיחת וידאו משפחתית.

מה השיר הישראלי האהוב עליי? “כל יום כמו נס”.

צילומים: דו”צ

מתוך הפייסבוק של מירב לשם גונן:

את מגדלת ילדה 18 שנה

ופתאום אחותה נחטפת.

אחות שגידלת 23 שנה.

והאחות של האחות שנחטפה, שגידלת 31 שנה

יוצאת למסע להחזיר את אחותה (ועוד רבים שנחטפו)

מסע שבו היא נאלצת להתמוד עם מציאות מאתגרת, שבחיים לא היינו מדמינים אותה.

לילדה הזו, בת ה 18, יש עוד שני אחים.

אחד, שגידלת 28 שנה, שמכוון בעבודתו להחזיר את אחותו

ואחד בן 16, שמתמודד לא רק עם אחות חטופה,

אלא עם אמא “שנחטפה” מביתו וביתה ולא חזרה אליו

ועם לימודים, שלא נעצרים ושיגרה מוזרה יומיומית שלא קשורה בכלום

לעובדה שאחותו נחטפה

והכשרות נוספות שהילד המקסים הזה לקח על עצמו,

כי הוא לא תאר לעצמו שזה מה שהעתיד צופן לו

ואם נחזור לילדה בת ה 18, היא אמורה להתגייס.

אבל להתגייס כשאחותה לא פה זו החלטה קשוחה.

לא בגלל הגיוס עצמו,

כי הילדה הזו מאמינה שיש לה אחריות לתרום לעם שלה,

לשרת אותו כפי יכולתה,

לתת את מה ששלושת אחיה הגדולים (ואוטוטו הצעיר)

נתנו,

כי ככה היא גדלה. גם בבית וגם בקהילה,

לתת לטובת הכלל, הקהילה, העם

אבל להתגייס זו החלטה קשוחה,

בגלל שהיא רצתה לחכות לאחותה, כי ככה זה אצלנו. ארועים הם עבור כולם וביחד

כי ככה זה משפחה.

והיא כל כך רצתה שאחותה תהיה איתה.

אבל הזמן עבר ועבר.

החיים זרמו

והילדה כבר כמעט בת 19

ואחותה עדיין לא חזרה.

והילדה מחליטה להתגייס, כי זה כל כך חשוב לה.

והיא מתגייסת לאחד הקורסים היותר קשוחים לבנות,

והיא מתמודדת. בהתחלה בלי לספר לאף אחד מה היא עוברת.

ואחר כך זה מתפרץ, ואחרי נקודת השבירה והקושי,

היא בהתמודדות אמיתית עם זה

ומביאה את החיים של הבית לחיי הצבא.

מדברת על החשיבות,

ובמקביל עושה את תפקידה כמיטב יכולתה.

ויש מיטב.

היא עובדת קשה, מביאה מעצמה, והכל בעדינות ורגישות

ובחיוך (רוב הזמן)

והתגייסות עבור אחרות

ובנתינה ויחד עם זה התעקשות על האיכות

ואז אחותה מוחזרת לארץ. והיא כבר בת 24.5.

והחיילת כבר בת 19.5.

ויש התרגשות וחיבור משפחתי,

והתמודדות חדשה

וצריך לחזור לעשייה, לתפקיד

ולהתרחק שוב מהמשפחה,

לסמוך על האחים וההורים.

ואז יום אחד שיחה משפחתית

והבשורה המרגשת: “נבחרתי להיות מצטיינת נשיא”

ואנחנו כולנו מאמינים. מאמינים כל כך, כי אנחנו מכירים את האיכות ואת הילדה.

ומגיע גם יום הטקס,

והפעם? כולנו נמצאים.

אבא, אמא, וכל האחים. גם האחות שאוטוטו בת 25.

וההתרגשות ענקית,

כי כמו שאמר הרמטכ”ל:

“מצטיין הוא זה שמוכן להרים את חברו לפני שהוא מרים את עצמו. שרואה את האחר לפני שרואה את טובתו. הצטיינות היא מעשה של שליחות – לא עבור פרסים או תשבוחות, אלא כי האדם מאמין שמה שהוא עושה חשוב, שיש לו השפעה, שיש לו אחריות, לא רק לעצמו, אלא לצוות, ליחידה, למדינה.”

ואני מוסיפה, הוא כזה שמרגיש שיש לו אחריות על העם.

כי העם זה משפחה,

ולא משאירים אף אחד מאחור.

עושים ביחד.

מחזירים את כולם, עד האחרון.

והילדה שלי? המצטיינת?

לתפארת עם ישראל.