אתמול (שלישי 5/3/24) נחנך בכפר ורדים, סמוך לגני הילדים ולצריף הירוק, מיצב “זו ארצי”, המתייחס ל”מצב” האישי והלאומי מאז השבת השחורה של ה-7/10.
נשאו דברים: רינה דובל (אמנית ודודתו של שוטר יס”מ רן גואילי ז”ל שנרצח וגופתו נחטפה), איתן גונן (אביה של החטופה רומי גונן), ראש המועצה אייל שמואלי ויו”ר ועד האמנים דקלה גרציאני.
במיצב משתתפים האמנים: צפריר אכד, רות באומר, עמית ביטאו, אורלי בן בסט, משה ברק, חנה בר-ניר ניב, יהודית גיל, ליה דהן, רינה דובל, רותי וסף, תיקי כהן, מירי כספי, מעיינה לוין, ריטה לוינה, בן עמי מוסק, ירדן פרידמן, אורית שגב, אריה שטרן, לייה שניידר לוי ומרגלית שפטלוביץ.
כן מספר תלמידי בית ספר קשת: אילאי, איתי ב’, איתי ס’, דיוויד, הלל, יוסף, ליאם ורונאל.
במייצב האמנים ניתן למצוא התייחסות לכאב והצער העמוק שפקדו את ארצנו בשבת 7/10, לצד יצירות המבטאות את האמונה ביכולתנו לקום מההריסות ולהילחם על עתידנו כאן.
חנה בר ניר ניב כתבה את הרציונל למייצב בתוספת שירי הארץ המוכרים לנו.
בסמיכות למייצב ברחוב אשכר (מתחת לצריף הירוק לכיוון ביה”ס קשת), ניתן לקרוא מבחר טקסטים שפורסמו ברשתות החברתיות.
את הטקסטים אספה תושיה סוחריאנו.
איתן גונן סיפר בטקס הקצר, שהשבוע ביקר בעוטף עזה ושמע ממקור ראשון את סיפור גבורתו של שוטר היס”מ רן גואילי בקרב באזור מסיבת הטבע ברעים ובהמשך בעלומים, שם נפל.
להלן הדברים שהקריאה רינה דובל:
מיצב “זו ארצי”.
עולה השאלה בימים מורכבים אלו,
מה היא ארצי?
מי הם השותפים שלנו לדרך?
כל איש ואישה החיים במדינה דמוקרטית ליברלית כשלנו.
מרכיבים את המשקפיים המתאימים לדעותיהם הפוליטיות.
במיצב זה ניתן לראות ולחוש את הרב גוניות הפלורליזם הקיים בתוכנו.
תאריך: בוקר שמחה תורה שנת תשפ”ד, אותו נזכור כ-7/10/23.
עת בה מתחילים בעם ישראל את קריאת התורה מהתחלה מזה 2,000 שנים ויותר.
את תאריך זה בחרו אויבנו כבוקר מתאים לשפד את העם היושב בציון.
התעוררנו לחזית שחורה אשר הגיע אלינו מדרום מערב,
23 ישובים נבזזו וחלק מתושביהם נרצחו או נישבו.
אנחנו במלחמה על הבית, הבית שהוא ארץ ישראל לעם היושב בציון, חיילנו ומיטב בנינו מגויסים למלאכה. מקריבים את חייהם, למגר את אויבנו. איש אינו יודע מה מידת השער שיפתח עלינו מצפון.
מיצב זה בו לקחו חלק אומני כפר ורדים ותלמידי בית הספר, חנה ניב אספה שירים אותם שיבצנו בין העבודות.
מיצב זה מאפשר לנו לחוות את גודל הכאב לצד התקווה.
של עם ישראל היושב בארצו. היא ארץ ישראל.
כן ארצנו מדממת !!!
לא נעצור ולא נשקוט עד חזרת אחרון החטופים לביתו או לנחלתו.
‘ושבו בנים לגבולם’. שלמים בריאים בגופם ובנפשם יחד עם רומי שלנו.
‘איש תחת גפנו ותחת תאנתו’.
תודות : לכל האומנים שלקחו חלק במייצב.
תודות :לתלמידים.
תודות : לאריה שטרן איש הברזל שהיה שם בשבילנו בידע הרחב בנושא מתכת
תודות : לעמית ביטאו.
תודות : לחנה ניב, אשת השיר והמילה העברית. שרקמה את המיצב בשירת הארץ שלנו.
תודות: לחברי ועובדי המועצה ברשות אייל שמואלי.
תודות: למתנ”ס.
תודות :לעוסקים במלאכה מאחורי הקלעים חברי ועד האומנים: מוישל’ה, אסתי, רות, חנה, בראשות דקלה.
מרשה לעצמי להעלות את זכרו של אחייני רן גואילי שוטר יס”מ שנפל בצהרי 7 באוקטובר לאחר קרב יחיד מול מרצחים רבים בשערי קיבוץ עלומים, עד אחרון הכדורים שהיה ברשותו. במותו ציווה לנו את החיים. השם יקום דמו.
צילום: בן עמי מוסק
תגובה אחת
השארת תגובה
שתי הערות:
1) מצער מאד, שבאף אחת מהמפות שנראות בתמונות אין זכר ל”קו הירוק”, המסמן את הגבולות החוקיים של מדינת ישראל. כל השטחים שמעבר לקו הירוק הם, לפי המשפט הבינלאומי, שטחים כבושים, שעתידם טרם נקבע.
2) המשפט הראשון כולל את האמירה, ש”הבית שהוא ארץ ישראל לעם היושב בציון”. הרשו לי להזכיר, שבציון יושבים כמה עמים: 20% מאזרחי המדינה אינם יהודים, אלא ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים וצ’רקסים. שלא לדבר על תושבים שאינם אזרחים. והבית אינו “ארץ ישראל” אלא “מדינת ישראל”. עיוות האמת, ההתעלמות מאזרחי ישראל שאינם יהודים – שרבים מהם נספו ונחטפו אף הם ב-7 באוקטובר ובמלחמה המתחוללת מאז. הלאומנות פולשת כאן לכל חלקה טובה – גם לכזו עם הכוונות הטובות ביותר בעולם.