דמעות של מלאכים


 לא רוצה להיות גיבור, ‘למות בעד’, לרוץ אחר רווחים, לקנות בית, להתחתן, להוליד ילדים…

 

כפרניק 20181126-300x200 דמעות של מלאכים
צילום תום ברקאי

 

טליה בת אור

 

משפחתי היקרה החליטה לחגוג בצניעות את סיום לימודיי ויציאתי לחיים בוגרים ועצמאיים.

דודי ודודתי הוזמנו וחברתי הצעירה הגיעה.

האווירה הייתה שמחה ברוגע של אחר-צהריים של שבת, סביב קפה ומטעמיה של אימי.

“נו, תאמר משהו”, דחקה בי דודתי.

דומה שמצפים שאודה על שנים של טיפוח ואהבה, אביע התרגשותי למול החיים החדשים העומדים בפתח.

“נו טוב”, אמרתי. “הייתי הילד הטוב, המחייך והמסכים. בכל השלבים והחוקים, פעוטון, גן הילדים (אנחנו לא מרביצים, אנחנו נותנים צעצועים לחבר). ‘שלום כיתה א””. שקדתי על שיעוריי, לא פיספסתי חוגים, תיכון מגמות, ציוני היו טובים. עשיתי בחירות קטנות פה ושם. הצעתי חברות לנערה היפה מכיתה י’.”

חברתי מסמיקה במבוכה, הפנים של כולם מתוחות – לאן כל זה מוביל?

 

“הדרכתי בצופים, קטפתי פרסים פה ושם, פשוט מותק של ילד.

שקט רגוע, רוקד מנגן ושר במסיבות.

ועכשיו אני אומר לא! די!

למשחק הזה של הגדולים! אני את הדייסה הזו לא אוכל.

לאן אלך?… לחפש עצמי באשרם רוחני של מטיילים זרוקים בהודו? ללימודי תואר דוקטורטים?

להיות אלוף בצה”ל? מדען? איש עסקים?

ולעוד דרכים מקובלות לי ולשכמותי?”

 

הורי והדודים נראים מופתעים ולחוצים, חברתי על סף בכי.

“לא רוצה להיות גיבור, ‘למות בעד’, לרוץ אחר רווחים, לקנות בית, להתחתן, להוליד ילדים…

סיימתי להיות מי שאתם רוצים! אני לא רובוט ולא פיון במשחק! אתם מבינים?”

אבי מגמגם בהתרגשות כשהוא פונה אלי ברוך: “אז מה תעשה בן?”

“זה מה שאני שואל, אלוהים מה אעשה?”

נדמה שעכשיו כולם מחווירים.

“אני לא אמרתי ‘חוזר בתשובה’ אמרתי רק – אלוהים מה אעשה!”

נדמה שנשמעת אנחת רווחה חרישית.

חברתי הצעירה נראית מבולבלת, חצאית המיני שלה אינה מצליחה להסתיר משולש תחתונים פרחוני.

מנסה ללכוד את מבטי ללא הצלחה.

עדיין מקווה שיש כאן סוג של מתיחה והומור.

“אני יוצא לטייל מעט לבד להירגע – ביי.”

אני יוצא וסוגר את הדלת אחרי ברכות. שומע אותם מאחור מנסים להתעודד, “מי רוצה קפה ועוגה?”

 

קולה של אימי רועד ויציב עולה להצלת המצב. אני הולך בשביל מבודד להרחיק מהמטיילים האחרים.

משפחות עם ילדיהם וכלבלב המקפץ לידם. מוצא ספסל מוצנע בין שיחים וצונח עליו ולהפתעתי ממרר בבכי.

גופי מיטלטל בכאב העולה מתוכי ומתמוסס בדמעות חמות הזורמות ללא הפוגה.

חש בדידות חונקת ושומע עצמי אומר: “אלוהים יקר, אנא עזור לי”

קול רך וחומל נשמע, אינני יכול לזהות מאין הוא בא, מהשיחים? מהחורשה?

הקול נשי וגברי כאחת: “בני אהובי, בני, אינך לבד אני איתך”.

“מי אתה?” אני שואל. “אני הבורא שלך”. אני חש חמימות רכה עוטפת אותי.

מוזר, אני חושב לעצמי, תמיד אמרו לי שאין דבר כזה אלוהים ואנשים מאמינים המציאו אותו.

 

הקול חוזר ואומר: “קראת לי ובאתי. אל תפחד בני,

באת לעולם האפשריות וההתנסויות להיפעם ויום אחד תשוב אלי.

אינך אבוד, רק עצרת בפרשת דרכים של המשחק ששמו חיים. אשר חלום הוא וגם אמת.

אתה תמצא בו יופי וגם צער, בכל אשר תבחר ותלך, למד לאהבו, לחמול אותו ולהיפעם ממנו.

נהג בטוב וביושרה, בעדינות וכבוד לכל. סלח לכל ולעצמך. באת ללמוד על יופי אהבה צניעות ונתינה.

שחק בני, אני צופה בך, צוחק ובוכה איתך, אנחנו אחד.

גופך המופלא, נפשך, קנאתך, ייצרך וגאוותך, כולם בני חלוף הם. רוחך נצחית, אנא זכור זאת.

אני מניח בליבך פנס קטן שיאיר בך יופי”.

חשתי במגע קסם בליבי שהתרחב לאור אוהב של שמחה.

 

“תודה אלוהים” לחשתי דומע עתה באושר. שבתי קל לבית הוריי, ניצבתי בדלת זורח כולי,

כולם הביטו בי בשמחה ובפליאה-

פרשתי זרועותיי אל הנערה אותה נשקתי לראשונה בחיי: “בואי, בואו כולכם ונתחבק כולנו”.

כך עמדנו משפחה קטנה של אור, פנסי הקטן האיר לליבותיהם.

דמעותינו נתערבבו זו בזו.

 

דפיקה חלשה נשמעה בדלת, שכנים חברים ובני כיתה החלו לזרום פנימה בידיהם מטעמים, באנו לברך… זרם הנכנסים לא רפה, נדמה שקירות ביתנו התגמשו ורחבו.

לקחתי גיטרה והתחלתי לנגן ולשיר: “מי האיש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב”…

לאט לאט הצטרפו הכול בשירה ובזמזום…

שולחנות הבית כוסו במפות והכול הוזמנו להתכבד.

האור בביתנו הלך וגבר.

נדמה שבתי הכפר הוארו וחגגו עמנו.

לאט לאט התגנבה לתודעתי ההבנה כי זה היום היפה והמאושר בחיי…

 

 

 

 

 

תגובות פייסבוק


תגובה אחת

  1. אורית פיינגולד הגב

    טליה יקרה: סיפור נפלא לחנוכה. מלא בקסם אור ואהבה. המשיכי למלא ליבנו שמחה בפשטות צניעות נתינה ויופי. חג אורים שמח! אוהבת אורית.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן