עודד שלומות
גם הערב (מוצאי שבת 18/5/24) יצאו המוני פטריוטים ישראלים, שוחרי דמוקרטיה וחפצי חיים, לרחובות בכל רחבי ישראל החופשית: בקריאה להחלפת ממשלת המחדל והחידלון, ההפקרה וההפקרות, הביזה והביזיון. ובדרישה להחזרת החטופים.
בגליל המערבי נערכו הפגנות ובמחאות בכרמיאל, נהריה, חורפיש/ צומת אלקוש ובית העמק. (תמונות בהמשך).
בכרמיאל נשאו דברים ח”כ טטיאנה מזורסקי (יש עתיד), שולטי רגב (מפעילי המחאה), רובי פולדה (נציג יהדות ארה”ב) ושמשון ליבמן (מצפה הילה, פעיל במטה החטופים בעבר).
הנחה: נפתול לוין.
להלן דבריו הנחרצים של ליבמן:
תודה לכם חברות וחברים על הרגע הזה.
תודה להזמנה לעוד ערב של “בכיתי לך ארצי”.
עוד מוצאי שבת, עוד יום של אובדן דרך,
עוד יום של אובדן ערך
עוד מילים שנשמעות מירושלים והן ככברה, מחוררות וריקות על “הלחץ הצבאי” ושאר סיסמאות חסרות אחריות מפי שרים חסרי אחריות….
ועל החובה המוסרית המסתתרת מאחורי “מיטוט מוחלט” ו”ביחד ננצח”.
עוד יום של התפוגגות האמון, של החוזה בין האזרח למדינה שהופר!!!!
ועוד יום של השבת גופות…
ותודה קטנה לביידן שבזכותו במשא ומתן השבנו כמאה.
חברות וחברים: אין אלטרנטיבה אלא עסקה או מוות.
עסקה גם במחיר הפסקת המלחמה.
הבה נאמר את האמת באומץ. לא כחולשה אלא ככוח.
כוח מוסרי. כוח החיים במדינה שהתקבצו אליה פליטי “כצאן לטבח”
או כמו שחקוק על מצבת אמי: ” פה דמי לא יהיה הפקר”.
בערב חג העצמאות הייתי בשוני.
אייל אשל אביה של רוני התצפיתנית ז”ל כיבה את משואת היוהרה.
עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף הדליקה את משואת התקווה.
ןלוסי האריש בכתה עם כולנו בהישמע הזעקה עכשיו. עכשיו. עכשיו.
ואני שואל האם ביחד ננצח? האם ביחד? האם ננצח?
היכן תבונת הכוח באחריות, במנהיגות, ובנרטיב האוחז בערך הרעות ואי ההפקרה.
ביום שהתכנס המטה לראשונה, זעקתי אל מול פרנסי הציבור,
שעלינו להרכין ראש אל מול החטופים ומשפחותיהם, לבקש מחילה,
לדבר עם השטן, להציע עסקה לפני כל תמרון, מיטוט ושאר סיסמאות קרב ונקמה …
שבעתיים נכון עתה משאנו עומדים לפני ההבנה שביחד נפסיד.
“כל רגע שמאחר לפדות השבויים …. הוי כאילו שופך דמים”.
עסקה או מוות.
אי העדפת השבת החטופים פורמת את הנימים הדקות שעוד מפרידות בין בסיס הקיום שלנו, בבחינת: “ישראל ערבים זה לזה”, לבין הפיכת הנימים הללו ל”קורי עכביש” שעליהם דיבר נסראללה, בהתייחסותו הצינית לחוסן של החברה הישראלית.
כפי שאמר עמוס גלעד – השבת החטופים היא הביטחון הלאומי שלנו.
כפי שאמר נחום ברנע: קודם חטופים אחר כך דגלים.
אל מול כל אלה, מתחדדת הדילמה, לנוכח היעדר מנהיגות מעוררת השראה ומונחית ערכים מובילים הראויים למדינת היהודים.
אצטט מדבריו של דויד בן גוריון: “מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים”.
חובתנו לתת עדיפות עליונה להצלתם של החטופים המצויים בסכנה מיידית. או כפי שאמר ר’ יוסף קארו בשולחן ערוך: ” כל המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על “לא תאמץ את לבבך” ועל ” לא תקפוץ את ידך” ועל “לא תעמוד על דם רעך”…..
הננו אוחזים בכף הרחמים ובקת הנשק ביחד.
וכאן אני מבקש להאשים את מדינת ישראל בהריגה ברשלנות ב 7.10 והיום לצערי בהריגה בכוונה תחילה!!!
עסקה או מוות.
אסיים בבית מתוך שיר שכתבתי לפני שנים:
בכיתי לך ארצי באודם אבנייך
השמים מביטים ושואלים,
איפה היא מידת הרחמים?
ואת מהלכת לך בשדות המבוכה,
משאירה את בניך תוהים
עמוסים סימני שאלה.
כמו מבקשים ממך לטיפות של חמלה,
יחפה, אמיתית, פשוטה
אל תפקירי אותנו, כך בודדים ומוכים.
עסקה או מוות.
בדרכי הנה קיבלתי הודעה מיובל אור = סבא לשלושה חטופים ששבו, כלתו1אם שניים מהם נרצחה ובנו/אביהם נחטף והודעה על הירצחו נמסרה לפני מים אחדים: “היי יקר, רק לספר לך שגל הירש מנסה למסור לי מכתב תנחומים מרוה”מ ואני מסרב לקבל, בטענה שביבי צריך להיות עסוק עכשיו רק בהחזרת החטופים וסיום המלחמה ולא ביחסי ציבור. בחרתי לשתף אתכם.
תודה.
דרוזים ויהודים בהפגנה משותפת בחורפיש (צומת אלקוש):
צומת בית העמק. קריאה להחזרת החטופים:
**
בנהריה:
השארת תגובה
