סיפורים

0 תגובות

1. הצביעו והשפיעו הגב 30/11/-0001 בשעה 00:00

   סיפור מספר 1
   יום הזיכרון שלי / נירית אושר

   הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת ש… בלי חשבון.

   במשך כל שנות ילדותי הנגיעה היחידה שלי ליום הזיכרון היתה ניסיון להימנע מצחקוקים במהלך הצפירה וניסיון לשוות לעצמי ארשת עצובה בהקראת שמות הנופלים, אותם לא הכרתי. יום שכולו בסימן עצב ושכול על הגיבורים שנפלו בעת שהגנו על מדינתנו הקטנטונת והמוקפת אויבים. השנים גרמו להתפקחות שלי לגבי אתוס היום מחד, ולצערי הגדול גם לחיבור אישי ורגשי עם רשימת הנפולים מאידך.
   זה היה בשישי בבוקר, ערב יום הכיפורים. הייתי בת עשרים וחצי וחזרתי מתל אביב לבית הוריי בקריות. אחרי בילוי בלילה הקודם, שכלל בין היתר שתיית אלכוהול, התעוררתי מוקדם מדי בבוקר לכל צווחות בכי של אמא שלי. כבר יצא לי לשמוע את אמא שלי בוכה וצורחת, אבל לא ככה. גם אבא נשמע כמי שמנסה להרגיע ולא לתקוף. פרצתי את דלת החדר, סתורת שיער ובגדים ירדתי למטה להבין מה פשר הבכי. אבא אמר משהו על כך שרני נפצע. מאותו רגע וכמו על אוטומט, עליתי לחדר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ומיהרתי לרכב המשפחתי. אבא נהג, אמא ישבה לצידו ומיררה בבכי ומאחורה איילת ואני כל אחת בפינה אחרת של הרכב. ניסיתי לעשות סדר במחשבות, ברגשות, בתוך בליל הבכיות. אבא אומר שרני פצוע, והנה אנחנו לא בדרך לרמב”ם, אלא לבית של צביה, דודה שלי ואמא של רני.

   לאחותי הגדולה שגרה ברמת גן אמר להגיע לבית של צביה ולא לבית החולים. משהו לא הסתדר לי. תחושת הבטן היתה קשה מהמידע שקיבלתי, הרגשתי שאני בתוך סרט אימה ומנסים להסתיר ממני מידע. “הוא מת? רני מת? תגיד את האמת. אם הוא רק נפצע למה אנחנו נוסעים לבית שלו?” ההגיון צעק את מה שהיה ברור לכולם, הלב לא רצה להאמין. לא יכול להיות. רני, בן דודי, צעיר ממני רק בשנה, נפטר במסגרת מסע אלונקות במהלך שירותו הצבאי. המפגש בבית של רני עם הוריו ואחיו היה כל כך כואב, שהדחקתי את רובו. כך גם את הלוויה. רק תמונה אחת איני מצליחה להוציא מהראש, של צביה, נאחזת בארון של רני, שניה לפני שמורידים אותו אל תוך האדמה. בערב, יצאתי להתאוור עם שניים מחבריי הטובים, סביב הכיכר בקרית מוצקין. זו מסורת ארוכת שנים לבלות את ערב יום הכיפורים בשיטוט מעגלי סביב הכיכר המרכזית. לא ממש הצלחתי להירגע, למצוא את מקומי. בכיתי, סערתי, ולפרקים צחקתי. צחוק שמיד התלווה אליו רגש אשמה, שהנה רק היום רני נקבר ואני כבר יכולה להעלות עווית של חיוך על שפתיי. הכי היה ברור לי שיום הכיפורים בשבילי מת ביחד עם רני. אין טעם לצום ולהתענות, כאשר אסון כזה פוקד את משפחתי. כל היום הזה נראה לי זניח, מול השכול הפרטי שלי.
   בין התחושות שעלו מאז אותו יום מחריד, חוויתי כעס על אבא שלו שהיה חייל בשירות קבע והאדיר כל כך את הצבא. עניין שתרם לבחירה של רני ושל אחיו הבכור אלדר לשמר את מורשת הקרב ולבחור בחיל קרבי. כעסתי על צה”ל, שבהתנהלותו לא מנע את האסון. כעסתי על רני שרצה להוכיח שהוא הכי גיבור שיש, ושילם על כך את המחיר הגדול ביותר. כעסתי על אבא שלי שבמקום להגיד את האמת, מרח אותנו בסיפור שרני בכלל נפצע והמשיך לא להישיר מבט ולשקר כל הדרך עד לבית של דודה שלי. אבל הכי כעסתי על עצמי, שבדיעבד ובעוד רני נאבק על חייו, אני הרשיתי לעצמי לבלות, לעשות סקס, ליהנות מהחיים ולהתעסק במה שנראה לי בדיעבד כמו הבל החן ושקר היופי. הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת שמזדיינת בלי חשבון.
   כל החיים שטפו לי את המוח, שאם משהו לא מסתדר, לא התאמצתי מספיק, לא עשיתי את הדבר הנכון, נרדמתי בשמירה. והנה קורה בחיים שלי כזה אסון מחריד. רני, בחור צעיר, יפה, מוכשר ותאב חיים מת בגיל 19. ככה, בלי הכנה. בלי יכולת לתקן, בלי שיש לי שליטה על כך. לא ידעתי איך להכיל את עוצמת הכאב, לא ידעתי איך לקבל כזה כאב מבלי לחפש אשמים, מבלי להפנות אצבעות לכל עבר וגם לעצמי. תקופה ארוכה הרגשתי אשמה לחייך, לצחוק, לבלות, לאהוב. כי רני כבר לא יכול לעשות את הדברים האלה. הרגשתי שאני בוגדת בו בזה שאני ממשיכה לחיות, מנסה בלי הרף למצוא מזור לכאב, למצוא אושר ושמחה.
   השנים שחלפו עזרו לי לסדר את המחשבות והרגשות. תמיד נשאר חדר בלב עבור רני, חדר שמחזיק את המפתח לקופסת הזכרונות שיושבת במעמקי ראשי. זכרונות ילדות שמחים, זכרונות ילדות מעצבנים, זכרונות פרועים, שלא מתעסקים בעתיד, במחר, אלא רק בכאן ובעכשיו. החדר הזה לא מחכה ליום ה זיכרון כדי להיחשף, נרות נשמה לא מעוררים זכרונות, כמו שצפירה ודקת דומיה לא מחברת אותי לכאב.

2. הצביעו והשפיעו הגב 30/11/-0001 בשעה 00:00

   סיפור מספר 2
   יום הזיכרון שלי / נירית אושר

   הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת ש… בלי חשבון.

   במשך כל שנות ילדותי הנגיעה היחידה שלי ליום הזיכרון היתה ניסיון להימנע מצחקוקים במהלך הצפירה וניסיון לשוות לעצמי ארשת עצובה בהקראת שמות הנופלים, אותם לא הכרתי. יום שכולו בסימן עצב ושכול על הגיבורים שנפלו בעת שהגנו על מדינתנו הקטנטונת והמוקפת אויבים. השנים גרמו להתפקחות שלי לגבי אתוס היום מחד, ולצערי הגדול גם לחיבור אישי ורגשי עם רשימת הנפולים מאידך.
   זה היה בשישי בבוקר, ערב יום הכיפורים. הייתי בת עשרים וחצי וחזרתי מתל אביב לבית הוריי בקריות. אחרי בילוי בלילה הקודם, שכלל בין היתר שתיית אלכוהול, התעוררתי מוקדם מדי בבוקר לכל צווחות בכי של אמא שלי. כבר יצא לי לשמוע את אמא שלי בוכה וצורחת, אבל לא ככה. גם אבא נשמע כמי שמנסה להרגיע ולא לתקוף. פרצתי את דלת החדר, סתורת שיער ובגדים ירדתי למטה להבין מה פשר הבכי. אבא אמר משהו על כך שרני נפצע. מאותו רגע וכמו על אוטומט, עליתי לחדר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ומיהרתי לרכב המשפחתי. אבא נהג, אמא ישבה לצידו ומיררה בבכי ומאחורה איילת ואני כל אחת בפינה אחרת של הרכב. ניסיתי לעשות סדר במחשבות, ברגשות, בתוך בליל הבכיות. אבא אומר שרני פצוע, והנה אנחנו לא בדרך לרמב”ם, אלא לבית של צביה, דודה שלי ואמא של רני.

   לאחותי הגדולה שגרה ברמת גן אמר להגיע לבית של צביה ולא לבית החולים. משהו לא הסתדר לי. תחושת הבטן היתה קשה מהמידע שקיבלתי, הרגשתי שאני בתוך סרט אימה ומנסים להסתיר ממני מידע. “הוא מת? רני מת? תגיד את האמת. אם הוא רק נפצע למה אנחנו נוסעים לבית שלו?” ההגיון צעק את מה שהיה ברור לכולם, הלב לא רצה להאמין. לא יכול להיות. רני, בן דודי, צעיר ממני רק בשנה, נפטר במסגרת מסע אלונקות במהלך שירותו הצבאי. המפגש בבית של רני עם הוריו ואחיו היה כל כך כואב, שהדחקתי את רובו. כך גם את הלוויה. רק תמונה אחת איני מצליחה להוציא מהראש, של צביה, נאחזת בארון של רני, שניה לפני שמורידים אותו אל תוך האדמה. בערב, יצאתי להתאוור עם שניים מחבריי הטובים, סביב הכיכר בקרית מוצקין. זו מסורת ארוכת שנים לבלות את ערב יום הכיפורים בשיטוט מעגלי סביב הכיכר המרכזית. לא ממש הצלחתי להירגע, למצוא את מקומי. בכיתי, סערתי, ולפרקים צחקתי. צחוק שמיד התלווה אליו רגש אשמה, שהנה רק היום רני נקבר ואני כבר יכולה להעלות עווית של חיוך על שפתיי. הכי היה ברור לי שיום הכיפורים בשבילי מת ביחד עם רני. אין טעם לצום ולהתענות, כאשר אסון כזה פוקד את משפחתי. כל היום הזה נראה לי זניח, מול השכול הפרטי שלי.
   בין התחושות שעלו מאז אותו יום מחריד, חוויתי כעס על אבא שלו שהיה חייל בשירות קבע והאדיר כל כך את הצבא. עניין שתרם לבחירה של רני ושל אחיו הבכור אלדר לשמר את מורשת הקרב ולבחור בחיל קרבי. כעסתי על צה”ל, שבהתנהלותו לא מנע את האסון. כעסתי על רני שרצה להוכיח שהוא הכי גיבור שיש, ושילם על כך את המחיר הגדול ביותר. כעסתי על אבא שלי שבמקום להגיד את האמת, מרח אותנו בסיפור שרני בכלל נפצע והמשיך לא להישיר מבט ולשקר כל הדרך עד לבית של דודה שלי. אבל הכי כעסתי על עצמי, שבדיעבד ובעוד רני נאבק על חייו, אני הרשיתי לעצמי לבלות, לעשות סקס, ליהנות מהחיים ולהתעסק במה שנראה לי בדיעבד כמו הבל החן ושקר היופי. הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת שמזדיינת בלי חשבון.
   כל החיים שטפו לי את המוח, שאם משהו לא מסתדר, לא התאמצתי מספיק, לא עשיתי את הדבר הנכון, נרדמתי בשמירה. והנה קורה בחיים שלי כזה אסון מחריד. רני, בחור צעיר, יפה, מוכשר ותאב חיים מת בגיל 19. ככה, בלי הכנה. בלי יכולת לתקן, בלי שיש לי שליטה על כך. לא ידעתי איך להכיל את עוצמת הכאב, לא ידעתי איך לקבל כזה כאב מבלי לחפש אשמים, מבלי להפנות אצבעות לכל עבר וגם לעצמי. תקופה ארוכה הרגשתי אשמה לחייך, לצחוק, לבלות, לאהוב. כי רני כבר לא יכול לעשות את הדברים האלה. הרגשתי שאני בוגדת בו בזה שאני ממשיכה לחיות, מנסה בלי הרף למצוא מזור לכאב, למצוא אושר ושמחה.
   השנים שחלפו עזרו לי לסדר את המחשבות והרגשות. תמיד נשאר חדר בלב עבור רני, חדר שמחזיק את המפתח לקופסת הזכרונות שיושבת במעמקי ראשי. זכרונות ילדות שמחים, זכרונות ילדות מעצבנים, זכרונות פרועים, שלא מתעסקים בעתיד, במחר, אלא רק בכאן ובעכשיו. החדר הזה לא מחכה ליום ה זיכרון כדי להיחשף, נרות נשמה לא מעוררים זכרונות, כמו שצפירה ודקת דומיה לא מחברת אותי לכאב.

השארת תגובה ל-הצביעו והשפיעו

ביטול