מפגש עם העבר

אני מכיר את סבתא שלך מהמושב, כשהייתי מתגנב לקטוף את הרימונים הכי טובים בעולם… היתה תופסת אותי ומושכת באוזן הימנית.

דווקא הכניסה לא רמזה ולו במעט על הנעשה מעבר לגינה הגדולה. שהגינה מלאת חיים הייתה ואילו שוכני הבית סיפרו כבר את עיקר סיפור חייהם ובילו את שאריתם במנוחה: משחקי קלפים, שיחה עקרה או קריאת ספר, וכיוצא בזה עיסוקים של מי שכבר עברו את גיל הגבורה.

 שני תאילנדים או אולי פיליפינים עבדו במרץ כשהם מפנים גזם. פועל שלישי ניגן באותו מפוח המפנה עלי שלכת שרוח הסתיו שכחה ועל כולם מנצח אברהם הגנן.

אברהם מגנן כבר שלושים וחמש שנה, עצי הזית סביב, הברושים וגם עצי הפקאן הענקיים, הם כולם פרי עמלו כשעוד היה גנן זוטר. הוא שיילד אותם, הוא שהניק אותם במים והאכיל אותם בדשן, ריפא פצעיהם ואף לתספורת דאג.

 איש אדמה היה אברהם, גבה קומה, כפוף מעט וכולו כעץ זקן שקליפתו יבשה אך תוכו מלא חיים ונמרץ. אינך יכול להיכנס לכאן מבלי שאברהם יברך אותך לשלום ויחקור מעט לחפצך.

 לאן פניך איש צעיר ?

 "אני, אני לשם", אמר אסף כשהוא מצביע לעבר השער המפהק כזקן שנרדם באמצע שיחה.

"נו, ברור שאתה לשם, שאחרת היו פניך לכיוון ההפוך", גיחך אברהם. "ובכל זאת, לאיזה מחלקה, למי, ביקור קרובים, או שמא חלילה ביקור של מישהו שיעזוב כאן, רחמנא ליצלן, לאחר שסיים את שקצבו לו?"

 אסף התבלבל מעט. משום מה לא ציפה לפרץ חיוניות שכזה בבית האבות בו נמצאת סבתו, סבתא שחצתה מזה כבר את התשעים, סבתא שבעברה התנהגה כסוסת מרוץ גזעית…

"כן יש לי כאן סבתא מלמל במבוכה, האמת שמאז הגיעה לכאן רק דיברתי אתה בטלפון, אף פעם לא הייתי כאן. ולאחר הרהור קל הוסיף : דווקא הגינה נראית נחמד, מטופחת היטב וגם כל העצים מטופלים כראוי".

"לך לשם ותגזום את המטפסים", צעק אברהם לתאילנדי או לפיליפיני, "ותפסיק להתבטל !" התעלם אברהם מהמחמאה, למרות שפניו הכהים הסמיקו מעט. "ומה שמה של סבתא זאת שלא ראית כל כך הרבה זמן אם יורשה לי לשאול ?"

"סבתא שרה, היא כזאת נמוכה עם מצח גבוה, מושבניקית עם קמטים וידיים של מושבניקית, עם הרבה חכמה של זקנים ותמיד התנהגה כמו נערה בת שש עשרה."

"אה, השרה הזאת", הבין אברהם והרי יש כאן לפחות עוד חמש שרות אבל שרה כזאת יש אכן רק אחת. "באמת הייתה כמו מכונית מרוץ של ממש, רק לפני כחודש נראה כאילו הוציאו לה את המנוע", אמר אברהם בעצב, "איך התעייפה, כאילו מילאו לה בנזין עם אוקטן נמוך…"

אסף לא ידע אם לצחוק או להיעלב. "תגיד אדון אברהם, אתה באמת מכיר אותה או שאתה עושה צחוק ?"

ואברהם, בסבר פנים רציני אמר לו, "תשמע איש צעיר, את שרה אני מכיר עוד לפני שהגיעה לכאן, עוד לפניך אני מכיר אותה, עוד מהמושב שלה, היכן שהייתי מתגנב לקטוף את הרימונים הכי טובים בעולם, או את הגויבות האדומות המיוחדות שלה. והיא תמיד, אבל תמיד, תפסה אותי, נתנה לי בראש שככה לא עושים וצריך רק לבקש ואז, תמיד, אבל תמיד משכה לי באוזן הימנית ! ואז, תמיד, אבל תמיד לקחה שקית ניילון, מילאה אותה בפרי העונה ונתנה לי את השקית, תוך שהיא מצווה עלי לתת לאמי וגם 'תגיד לאמא מי נתן לך את הפרי, אתה שומע שיגץ !' בטח, וככה אמי ידעה שהלכתי לסחוב פרי מסבתא שרה וגם שתפסה אותי. חכמה הייתה סבתא שלך, אתה לא חושב ?"