כפר ורדים: היום בו נפגשנו, ללא אחרית דבר.


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
אברום רותם

 

עיר-ורדים? זה שם של סנובים! בחיים לא הייתי מתקרב למקום כזה…

כפרניק  רותם_1 כפר ורדים: היום בו נפגשנו, ללא אחרית דבר.

סיפור לכבוד חג ה-30:

 

עיר-ורדים? זה שם של סנובים! בחיים לא הייתי מתקרב למקום כזה… 

 

כל האוטופיה עם הוורדים לא הייתה אלא מצבור של אורנים, חרולים, שפנים, שועלים, חזירי בר ועיזים מכונמות רעות מראה ודקות בשר.

 

 

**

 

אני מודה שלא חלמתי מעולם על בית עם שפנים בִּמְקוֹם גינה, וודאי לא בגליל, שזכור לא לטובה מהצבא ומטיולי התנועה, והיה מוּעד לתקלות ולאי נעימויות, הרבה יותר מרגעי אושר משמעותיים.

המכונית של גָבִּי רטנה מספר רב של פעמים בווא-ווא ארוך וצווחני, בשל היחס הבלתי מתחשב  להביאה למקומות שאינם יאים לצמיגיה התל-אביביים הענוגים. נסענו בכבישים פתלתלים, כשזאבים ודובים חדי שן וציפורן מציצים מכל סלע. יש להודות שבחלקם לא היה צריך לנסוע כלל כדי להגיע,  אך ההתעקשות של יודע כל עסקן צמרת גבי, הייתה בעוכרנו, כשהתבלבל בין עילבון, בקעת בית הכרם וכביש הצפון שהופיע פתאום, החצוף הזה, מבלי שקראו לו. הרכב מיטלטל, ואני מייבב בתוכי, "אוי, למה הייתי צריך את זה".

ממש לפני שבועיים מנסיעת הסיוט הזו, מצאה אשתי בעיתון מודעה על הקמת ישוב חדש בגליל.  "עיר-ורדים? זה שם של סנובים! בחיים לא הייתי מתקרב למקום כזה," המהמתי ממרום הקומה החמישית בגבעתיים, קן תקוותי ומעוז חיי. ימים אחדים לאחר מכן נפגשנו עם גבי וחבורתו. גבי הפליג אודות עיר-ורדים – עיר פלאית, שנגרילה בגליל, שאנשיה ורכביה ייסעו בה על קרני אור ורדרד משהו, החשמל יזרום בדרך אל-טבעית, ולא חלילה בחוטים, והבתים, הצפים באוויר, עשויים מטנטל-היברידי שמקורו מהירח. האנשים – מוארים כולם, ואלה שאינם לא יעברו דרך השער, שרק נבחרים יעברו בו, באישור וועדה מיוחדת של מומחי אישיות משבדיה.

גבי הצהיר שהוא רוכש בעיר הוורדים מגרש הסמוך לנחלות המסומנות לנשיאי המדינה לדורותיהם בעבר ובעתיד, ראש רפובליקה אסייתית כלשהי, לצד בכירי ממשל ישראלים של אז ומחר. בעוד אני נאבק עם בורקס נשכני, סיכמה אשתי עם תרצה אשתו של גבי, המנוע שמניע את הקטר גבי יודע כל, שאנו נוסעים איתם, ואמרה "לא לדאוג, גבי יסדר לכם", בעוד אני מבקש נפשי למות. 

עמדנו במבנה ארעי שהיה מרכז העצבים של הוורדים שלא היו, ואני מגרד בבלורית מאיפה בדיוק נשלם על המתנות שהורעפו עלינו בתיווכו של גבי, רק כדי שנרכוש מגרש שלא היה אלא חורש סבוך ודוקר. הייתה זו שעת צהריים, ועדר עיזים העיף בנו מבט חומל ושואל, כי הרי רק אידיוט יחשוב שליהוגים ופאתוס אודות חברה חדשה ופורצת דרך, כולל הבטחה למדרכות מצופות אבנים מיוחדות מאטליה, אכן ירקמו עיר ורדים, לא פחות. קול הדממה הדקה הופרה כשסירה קוצנית לטפה את רגלי העירוניות והלא בשלות למקום, והעיזים והרועה קרצו לזה לזה והתאפקו לא לצחוק. 

למחרת כל הצוות בעבודה שלי כבר ידע, וכאיש אחד שאלו, בעצם קבעו: "אה, אז אתה של סטף". כדי לא לאכזבם ולהלעיטם במידע שגוי, מיהרתי וצלצלתי מודאג לגָבִּי יודע כל, שמיהר וענה: "הבדיקות של ההתאמה הגנטית למשפחה יגיעו מהעיר גוגנהיים רק עוד חודש", ושבינתיים נשלם.

אני עוד יכול לשחזר די במדויק, איך גבי כמעט נשנק וטבע לנגד עיני, כשתרצה תולה בו מבט הערצה דמוע, בעודו מפליג יחד עם חולים רבים בקדחת-הוורָדים, באוקיאנוס הדמיונות והתאוריות החינוכיות והחברתיות של עולם חדש אמיץ שלא התגשמו מעולם בשום מקום אחר, ואיך כל האוטופיה עם הוורדים הזו, תתרקם על הגבעה מרוחקת שנות אור מגבעתיים מכורתי, שלא הייתה אלא מצבור של אורנים, חרולים, שפנים, שועלים, חזירי בר ועיזים מכונמות רעות מראה ודקות בשר. לרגעים היינו חייבים למשוך את גבי חזרה לארץ, פן יעלם בין העננים כשהוא מרחף, שכן שכח שמדובר בבני אנוש ולא בבני רשף, שידרשו גם חיבור לקו ביוב רחמנה ליצלן, סוּפֶּר לקנות לחם וחלב, ואף סניף דאר ובנק. "ומה אתך?" דוחקת בי תרצה אשתו, מתי תתחיל להיות מעורב?"  ואני שואל נפשי למות. למה הייתי צריך את זה? 

בעודי מחפש מוצָא בין הסלעים להיעלם משם לעד, בישר לי גבי בקול רועם, שהוא כבר דיבר, וסדרו שאהיה בוועד שמנהל את העניינים בדמוקרטית וורדים ייחודית, בה הרוב הוא מיעוט דומם.

לא חלמתי שיגיע הרגע, וגם אז שאלתי עצמי למה הייתי צריך את זה, כשקאסם מכפר-יסיף (שעוד לא גידל זקן וטרם היה לחאג'), זרק מטבע של עשר אגורות לבור (צ'טער, זה מה שנשאר לי בכיס אחרי ששילמתי על המגרש ולקאסם) כטכס סמלי של הנחת אבן הפינה של הבית, וקבר אותו לעד תחת בטון מזוין בבטן אדמת הגבעה הסלעית הלבנה, שדעתה לא הייתה נוחה ממה שעושים בה. 

 

ומה עם גבי ותרצה אתם שואלים? בעצם נעלמו כבר בהתחלה, ועברו לתכנית הגנה של פליטים שנטשו את הציונות בגליל. עמם  נעלמו כל הידוענים לדורותיהם שנרשמו לישוב, כשהם לוקחים עמם גם את הוורדים. כך אולצתי לרכוש שתילים בכסף מלא מהמשתלה הסמוכה ולזכות מנחת הקוצים שלהם בעצמי.   

לימים, כששרקו הקטיושות, נקלענו שלא בטובתנו לגלוּת בגבעתיים. בעודי עומד בקומה חמישית במגדל בגבעתיים המכיל כ-500 דיירים, צופה מלמעלה על הקניון המפלצתי, אמרתי לאשתי, ילל'ה, נוסעים הביתה, צריך להשקות את הוורדים.

 

 

 

 


0 תגובות

  1. אנונימי הגב

    מקסים!
    הסוף ריגש אותי.

  2. יעל הגב

    חביב מאד ואמיתי נקווה לשנה
    חביב מאד ואמיתי נקווה לשנה טובה ושקטה וגם לפריחה

  3. יוסף הגב

    משעשע
    אכן חביב
    יכול היה להיות מעניין, באתר זה ובכלל לשמוע עוד מאלו שהגיעו לכאן במייפלוואר… אין כמו סיפורי ראשונים.

  4. עודד (עודי) ברנדט הגב

    ההיית או חלמתי חלום…
    נהניתי לקרוא את הקטע בשפתו המיוחדת והציורית של אברום. נזכרתי בפגישה שלנו עם הכפר, כמה שנים מאוחר יותר – נסיעה מהקיבוץ בדרך הגלילית המרהיבה, עצי זית עתיקים ומרשימים מכל עבר, פה ושם ביתי אבן יפים של בני דודינו, המשתלבים בנוף המיוחד… ולבסוף בתי הכפר הנגלים בין חורשות האורנים ועצי החורש… נוף ציורי פסטורלי ובהרמוניה משתלבים בו אנשים ושכנים מכל האזור המחייכים, מסבירי פנים ודלתות פתוחות… היום, בנסיעה על אותו הכביש בדיוק, כמעט ולא נראים עצי הזית גם לא חורשות האורנים והחורש הטבעי, בתי האבן מסתתרים מאחרי מפלצות בטון שצצות מכל עבר. החיוכים נדירים יותר, הפתיחות ודרכי הנועם פינו מקום לחשדנות, איפוק, כעסים, טרדות היום יום, המירוץ המטורף אחרי… ועד הקללות והחרמות… (ההיית או חלמתי חלום…?) כנראה חלומות זמנם קצוב והחכמה והגדלות, ביכולות שלנו לשמר כמה שיותר ממראות ורגעי החלום….

השארת תגובה ל-יעל

ביטול

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן