עודד שלומות
אני אישית מציירת לי את ירושלים כגברת מתבגרת
אני אישית מציירת לי את ירושלים כגברת מתבגרת
כשמגיע יום ירושלים אני מרגישה איך הזכרונות אט אט מפלסים להם דרך לנייר הלבן ואני תמיד מרגישה צורך לספר את ירושלים שלי …
גיליתי לאחרונה שבכפר שלנו יש די הרבה אנשים שיש להם שורשים בירושלים אבל מניחה שלכל אחד ואחד יש ציור של ירושלים שלו, צלילי זכרונות וצבעים שונים, עם עוצמת חוויות אחרת.
אני אישית מציירת לי את ירושלים כגברת מתבגרת, אישה גדולת מימדים עם שמלה ארוכה המסתירה מתחת לקפליה רגליים עייפות אך מוצקות, גווה זקוף, עיניה יוקדות אך מבטה נבון ורך. היא נושאת בזרועותיה סל נצרים גדול שבתוכו הפתעות רבות בשלל צבעי הקשת. אני מתבוננת בזו הגברת ושולה בכל הזדמנות חגיגית משהו אחר מסלה.
אני דולה בשמחה ובוחרת מה לזכור ועל כל הטוב שיש באמתחתה איני מוותרת, כמו היה זה מושא געגועי הנכסף. (בתחתית הסל אולי יש הפתעות פחות נעימות, כמו פירות באושים ומעשי קלוקלת, אבל מהם אני מאד נזהרת…)
בעיני שלי אני בוחרת לראות את יופיה, הדרה, פאר עברה.
בעיני שלי אני בוחרת לראות את נשמתה, עומקה, קדושתה.
בעיני ירושלים מיוחדת. גבוהה. שפתה מתנגנת. הוויתה מסתורית ומעט מסוגרת ואכן היא אחרת.
יש לי זכרונות ילדות נפלאים מבית סבתא בו נתכנסנו בימות החגים ובימי החופש הגדול.
בתי כנסת לכל העדות היו פזורים לרוב בכל שכונה ושכונה, מהם בקעו סלסולי זמירות שונים.
היתה תחושה של כבוד לאחר ובשכונות נתערבבו המנהגים, המאכלים, השפה, אלה עם אלה ויצרו את ה"להיות ירושלמי" שהגדתי לעצמי. איש באמונתו חי. לא זכורות לי מריבות בין חילונים לדתיים באותם ימים. לא חרדנו מהתחרדות של אנשים. שום מקווה לא היווה מקור להתכתשות ויציאה להגנה על תפישות עולם שונות. אני תוהה אם הייתי צעירה מדי בכדי לקלוט את האוירה הזו שבחרתי לראות.
סבי שהיה שומר מצוות, מעולם לא תבע מילדיו ללכת בדרכיו ואכן אף אחד מששת ילדיו לא הלך בדרך התורה, אולי כי חינוך ודרך ארץ קדמו לה?
ערכנו טיולים רגליים בשדות פרחי הבר, בין הכלניות והרקפות, בין שיחי זעתר וביערות שמסביב.
טיילנו בכל האתרים וגמענו בצמא סיפורים של ההורים על ימים של מצור ומלחמה, על ימי צנע,
על ימים של בנייה ותקומה.
בבגרותי העפלתי שוב לירושלים, נמשכתי אליה כלמגנט… ואותה גברת מתבגרת עם סל הנצרים הנפיקה לי אהבה מתחדשת לעיר שחברה לה יחדיו… והפעם זו אני שהתהלכתי עם סל נצרים גם בעיר העתיקה וגם בשוק מחנה יהודה… מקשיבה לניב הירושלמי בחיוך אוהד, מלווה בזמירות החזנים, בדינדוני פעמונים ממגדלי הכנסיות, בקולות המואזין.
רווה נחת ממראות הזריחה והשקיעה המציפות את העיר באור נגוהות, ומסניפה את ריחות היסמין שנמהלים עם ריחות התבלינים בשווקים. חגיגת החושים לא פוסחת על ההנאה מהחומוס וה"פסוליה" אצל רחמו, ממעורב ירושלמי בסטקיית חצות, מסרטים בקולנוע "סמדר" האגדי ובסינמטק הישן בבית אגרון, סרטי יום שישי בצהריים בתאטרון ירושלים (ליד הקופה ישב אדם מבוגר על הרצפה עם ערימת פיתות לחוח תימני. כל מי שרכש כרטיס כמובן שלא עמד בפיתוי המחורר והבצקי). זוכרת גם את התור לפלאפל של וושאדי ברחוב בצלאל, את דליי הפרחים בימי שישי ברחוב עזה, את הבייגל הריחני עם השומשום בכוך הקטן לא רחוק משער שכם, את ניחוח הכביסה שהתנפנפה לה בימי ראשון בין שני הצדדים של רבים מהרחובות… סימטאות העיר… המדרגות… החלונות המסורגים… האבן הירושלמית המספרת הוד קדומים… ועוד כל כך הרבה תמונות אהובות אני מאפסנת בניבכי זיכרוני.
ירושלים שלי
זאת ירושלים של זהב של פעם ושל ילדותה של חגית.לצערי היום היא לא ירושלים שלי.אורחות החיים השתנו והפכו לחוסר סבלנות וסובלנות ורק בתיה וסמטאותיה היפות מבליחים מהחשיכה.ודרך אגב יישר כח למאייר המוכשר יאיר רוט!
מדהימה
בכל כתבה שלך את מצליחה לגעת בנשמה , בשבילי ירושליים מדהימה ומקסימה ואת פשוט הצלחת לתאר אותה מדהים ולגרום לי לרצות שוב לטייל בה ולהנות מהריחות הצבעים והקולות
את כותבת נפלא ואת נפלאה בעצמך
ירושלים
ירושלים,שכינה,א-לוהים בה שוכן:בית השם!
דוד המלך כתב:שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ד’ נלך
עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם:ירושלם הבנויה כעיר שחברה-לה יחדיו:ששם עלו שבטים שבטי-יה עדות לישראל להדות לשם הד’:כי שמה, ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד:שאלו שלום ירושלם,ישליו אהביך:יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך:למען אחי ורעי אדברה-נא שלום בך:למען בית הד’ אלהינו אבקשה טוב לך:(פרק קכב תהילים).המלך דוד שאהב את ירושלים הורישה לבנו שלמה שבנה בה את בית המקדש…מאז ועד היום נחרבה ונבנתה ירושלים האהובה והמיוחדת…חגית הטיבה לתאר את זכרונותיה עת היתה נערה צעירה בסימטאותיה ושכונותיה של ירושלים בשנות השישים של מדינת ישראל.
לכולנו יש ודאי זכרונות כאלה ואחרים מירושלים….נתפלל שירושלים תהיה כדבריו של דוד המלך עיר שחוברה לה יחדיו לעולמי עד ולנצח נצחים…אמן כן יהי רצון.
ירושלים
חגית מצליחה מעת לעת לזרוק אותי למחוזות חלומותי ולהציג באותו חלום משהו מיופייה של עיר שכל רואיה כה נפעמו עד שחלק אפילו לקה בסינדרום ירושלים.
למגינת ליבי התעוררתי עד מהרה מאותו חלום נפלא
והתעוררתי למציאות של שנאה קוטביות ועוני לא רק חומרי כלכלי אלא עוני תרבותי למרות הפוטנציאל הענק שיש לעיר דוד להציע. הקוטביות גורמת להגירה שלילית מהעיר להזדקנותה ולהתחרדותה
ומרות זאת אשרי מי שבארצו שוכנת עיר כמו ירושלים ויופי לנו שישנה הציירת חגית שמטיבה למשוך במכחולה ולצייר לנו ציור מקסים ונפלא של העיר ירושלים
ירושלים שלי
חגית
אכן ירושלים שלי ושל כולם
ביום חגנו בואי ונראה אותה בשיא פריחתה ואת הגברת הזקנה נניח לה לימים אחרים
כמה יפה וכמה מרגשת היא עם כל כניסה שלי לבירה
“זרקת “אותי לבית סבא אבא עם ניחוח השבת של החמין וריח העשתנור
וכמובן הסובלנות והכיבוד והקבלה של השונה
שלצערי לא קיימים היום .
הקוטביות הולכת וגוברת אך הזכרונות מרגשים מחדש
ואת חגית בכשרונך המקסים מצליחה לגעת בדברים היפים והמגשים
המשיכי ענג אותנו במילותייך החמות
שלום
חגית הכשרונית
תמשיכי לשתף אותנו בכתיבתך הרגישה והכשרונית
לי יש ירושלים אחרת
את ירושלים שהכרתי, הכרתי למרחוק. שם מבאר שבע, כבן כיתה ו’ יחד עם יהודית רביץ שכל הפסקה בקע קולה הערב עם צלילי אויר הרים …צח כיין. ככה יחד עם שקית של שוקו “תנובה ” ולחמניה טרייה התחברתי בדרכי לירושליים … ימים שבו לא היה רכב ליד ביתו של כל אזרח בטח לא שניים….גרמו לי לגדול ולגדול …ולימים להיות מורה ומחנך …. בישראל.
את ירושלים הקסומה הכרתי לראשונה כאשר ליוויתי את תלמידי לטיול לילי ומופע אור קולי על קירותיה הזקופים של העיר העתיקה.
כאילו ביום רעם בהיר …… הזדקנתי …. בהבינותי כי תלמידי ילידי 68 נולדו רק אחרי…מיותר לומר כי התאהבתי ממבט ראשון..
מאז ועד היום ביקרתי בירושלים עשרות פעמים …. כבחור נמוך למשקל שלו עברתי בשקיקה דרך מסעדת אמא, דרך מסעדת דרנא “יעני הבית שלי” ודרך כל המסעדות “איך קוראים לבישול על גזיית נפט ?” בשוק המופלא.הוסיפו לכם את מימוש אהבת הראשונה בעיר הקסומה והנה לכם …ירושלים שלי …… אחרת ושונה….כך או כך… מטעמי שלי…. מטעמכם שלכם… ירושלים היא אכן אחת ויחידה….
תודה חגית שהצפת בתוכי … טעמים, ריחות ותחושות אלו…….
אני
שוקי.