הביקור הראשון


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
נירית אושר

הדרך היחידה שלו לתקשר איתי היא באמצעות כסף… לשמח אותי ולקנות את אהבתי.

כפרניק  אושר_1 הביקור הראשון

         

 

הדרך היחידה שלו לתקשר איתי היא באמצעות כסף. מנסה שוב בדרך לא מוצלחת לרצות אותי, לשמח אותי ולקנות את אהבתי.

 

הזמנתי את ההורים שלי אליי לבילוי של אחר הצהרים באחד מימי השבוע. כבר ממועד ההזמנה, הלחץ התחיל לתת בי את אותותיו. ניסיתי למצוא את האיזון בין הרצון שיהיה מספיק נקי, מסודר ומושלם לבין ההעדפות האישיות שלי למנוחה, בילוי ורווחה.

המחשבה שאבא מיד יבחין בקיר לא צבוע, עשבים שוטים שעדיין לא נעקרו מהדשא, לכלוך כזה או אחר פוגעת מאוד בשלוותי. היה לי חשוב לא להיכנע לעשייה מטורפת רק כדי שחלילה וחס ההורים שלי לא יהיו מרוצים מהאופן שבו אני חיה את חיי ומתנהלת בביתי.

מהבחינה הזו הרבה יותר קל היה לי לבקר אותם. באופן אבסורדי או לא, יש לי יותר חופש פעולה שם. אני פחות צריכה לעמוד תחת ביקורת ומבחנים, אני פחות חשופה ויש לי את השליטה המוחלטת מתי מיציתי והגיעה השעה לשוב הביתה.

כל חיי עברו עליי בתחושה שהפרטיות שלי לא חשובה וכי אין גבול ברור בו הוריי מסתיימים ואני מתחילה. ערבוביה של אנשים שנכנסים אחד לתוך חייו של האחר כאילו זה הדבר הכי טבעי ונעים שיש.

ככל שהתבגרתי הפרטיות שלי הפכה יותר ויותר חשובה. הבית שלי הוא לפני הכל המבצר שלי, מקום המבטחים שלי, של בעלי וילדיי. זו גם הסיבה שאיני מרבה לארח. את הצורך המסוים שיש לי בחברה אני מקבלת בעיקר במסגרת עבודתי עם אנשים, כמנחת סדנאות ומאמנת אישית. עם החברות שלי אני יכולה לנהל מערכת יחסים אינטימית ורגשית גם בטלפון ובמפגשים בתדירות נמוכה מחוץ לבית. הבית הוא המקום שבו אני יכולה לשחרר את כל המגננות ולהתמסר באופן מוחלט לעצמי.

לכן, כאשר אני מארחת כולי נכנסת למצב תודעתי לחוץ ומתוח. כל עצב בגופי מתחדד וכל שערה סומרת לקראת המאורע. כמובן שביקור של המשפחה שלי הוא ההתמודדות הקשה מכולן. לא מדובר כאן על כפתור שנלחץ במקרה על ידי מישהו עם רטרוספקטיבה לעבר, אלא על יוצרי הכפתורים מלכתחילה, שעלולים במשפט ואפילו בעווית של הפה או מצמוץ עיניים להפעיל שוב את הכפתור.

למרות כל מה שעברתי, הכאב שהרשיתי לעצמי לראשונה להודות בקיומו ולשחרר החוצה, עדיין קיים החשש שאם יופעל שוב הכפתור אני לא אשלוט בעצמי. לא אוכל להכיל את עוצמת הכאב, שוב אתפרץ ואתנתק.

 

 

כפרניק  אושר_2 הביקור הראשון

 

 

 

ההחלטה לאפשר להורים שלי לבקר אצלי בבית נושאת את כל כובד המשקל הרגשי הזה. כל ניסיון לייפות את המציאות יהיה חטא שלי לאמת הרגשית שלי. אני עדיין כואבת ועדיין מופעלת מאותם הכפתורים. עכשיו אני מרגישה קצת יותר חזקה ולפיכך מוכנה לשים את עצמי במבחן מול הקשוחים שבשופטים, מוכנה לנסות לעמוד מולם כמו שאני עירום ועריה רגשית.

הביקור היה שיאו של יומיים לחוצים ביותר, חלקו ביליתי בבריחה למטבח, שם טרחתי על פיצות מעשה ידיי לארוחת ערב. את שאר המפגש ביליתי בניסיון לנצח את עצמי באוטומט של הריצוי, של ההרגל לייצר עבורם מציאות אחרת, קלילה יותר שלי ושל חיי.

כך, כשערכתי לאחותי ולאמי סיור בגינה, מיד מיהרתי לציין שהעשבים השוטים שהן רואות עכשיו ייעלמו תוך חודש. הבטחה שלא בהכרח קשורה למציאות ובודאי שלי אין שליטה עליה, כיוון שמי שמטפל בגינה שלנו הוא בעלי.

כך גם ספגתי פגיעה שהתעלמתי ממנה עד למחרת היום.  בעודי מסדרת את פינת הישיבה בחצר לקראת ארוחת הערב, מסביבי שובל ריח הפיצות שזה אך יצאו מהתנור, אבא שלי שואל אם אני רוצה להזמין אגרולים. שאלות כאלה מותירות אותי בקפאון מוחלט, הגוף נכנס למצב אוטומט ואני פועלת כמו רובוט. את כל הכאב שהדחקתי מהשאלה הלכאורה סתמית, אספתי לכדור שהטחתי באבא בצורת "לא" החלטי. "הכנתי פיצות", הוספתי בחצי לחישה.

השאלה שכאילו אין בה כלום, מקבלת אצלי פרשנות כואבת ופוגעת לאור כפתור עליה היא לוחצת מבית היוצר של אבא.

אבא ששמע בחצי פה מאמא מידע שרק שיתפתי אותה לפני מספר ימים ששחר מאוד אוהב אגרולים ושמדי פעם אני מזמינה לו. אבא שהדרך היחידה שלו לתקשר איתי היא באמצעות כסף, מנסה שוב בדרך לא מוצלחת לרצות אותי, לשמח אותי ולקנות את אהבתי. הוא בטוח שמה שמניע אותו – כסף, מניע את כולם וגם אותי. הוא גם בטוח שהוא יהיה האביר על הסוס הלבן שיציל אותי מחיי מצוקה ודלות ויפרגן לכולנו ארוחה על חשבון הברון.

הוא כמובן לא יודע ולא טורח לברר שבמקרה רק השבוע פינקתי את ילדיי באגרולים. הוא לא טורח לברר האם סמל הסטטוס של אוכל מוכן אכן מדבר אליי. אולי אני מעדיפה את הבישולים המופלאים והבריאים שלי על פני אוכל מוכן ומתועש. הוא מניח שהאושר בחיי מותנה על ידי כסף, אבל לא מוכן ללכת עם ההנחה המוטעית הזו עד הסוף.

כי אם באמת היה טורח לברר מה הצרכים הכספיים שלי היה מקבל תשובה שהייתי מאוד שמחה לפרגן לי ולבעלי חופשה של יומיים בבית מלון, הייתי גם ממש מאושרת לא לשלם יותר משכנתא ולדעת שהבית שלי שאני כל כך אוהבת וכל כך חשוב לי יהיה שלי באופן מוחלט ולא גם של הבנק. אבל אם הוא יקבל את התשובות האמיתיות הוא יצטרך להתמודד עם הדילמה האם הוא יכול ורוצה להשקיע מאות אלפי שקלים כדי לסגור לי את המשכנתא, דילמה שהוא מעדיף להרחיק מעצמו ולהסתפק בלקנות לי אגרולים. לי כמובן אין כל ציפיה שהוא אכן יעשה משהו מהדברים האלה, אני את החובות שלי לבנק בהחלט מתכוונת להחזיר בכוחות עצמי ובכלל להתמודד כלכלית עם מה שצריך בהתאם לבחירות שבחרתי ואני ממשיכה לבחור.

אחרי שחזרתי לנשום ויצאתי ממצב הרובוט, אחרי שרבתי איתו בחלום בלילה ואחרי ששוחחתי עם בעלי ואפשרתי לרגשות שלי בהקשר לאירוע לעלות, הבנתי שאין לי יכולת או רצון להשפיע על אבא שלי לפעול אחרת. ברור לי שהוא אינו מודע לפרשנות שלי לאירוע. ברור לי שגם אם יהיה מודע, סביר שלא יוכל לפעול אחרת.

 

 

גם אם איני יכולה לשתף אותו בתחושות שלי כרגע, אני בהחלט יכולה לתת להן מקום. אני יכולה להודות בפני עצמי, כמו שאני עושה ברגעים אלו ממש, שנפגעתי. שזה כאב לי שאני משתפת את משפחתי במאכלים שאני הכנתי, משתפת אותם בחיים שלי ואבא שלי בעוורונו, מזלזל בזה. ההכרה ברגשות שלי מאפשרת לי לעבור הלאה מבלי שיהיה לי צורך לברוח ולהתרחק. לפחות לעת עתה, נראה שאני יכולה לצמוח מההתנסויות האלה והן לא מביסות אותי. ומה יהיה הלאה? אין לי מושג, אבל כך או אחרת אתמודד.

לתגובות באישי: Nirit.osher@gmail.com

 

 


0 תגובות

  1. רומן פולנסקי הגב

    אוי פולין פולין

    בני ישראל אולי יצאו מפולין, אבל פולין מסרבת לצאת מבני ישראל.

    לרצות לרצות את ההורים – פולני לחלוטין.
    לחשוב שאכילת אוכל מוכן זה סמל סטטוס זה סתם אבחנה משונה. מה פתאום?

    צריך לקרוא מה אנשים כותבים לפעמים בשביל להיווכח עד כמה אנחנו פגיעים. שאפו לכותבת על הכנות.

  2. תת הגב

    חשיפה
    איזה אומץ

  3. אורח/ת הגב

    יש כביסה שצריכה להיות מכובסת בתוך פנימיותו של האדם
    ברגע שמוציאים אותה החוצה ומכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ,
    זה מראה שהאדם מחפש חיזוקים חיצוניים שהדרך שלו נכונה, אחרת הוא לא היה מכבס בחוץ ומחפש אישורים.
    יש תהליכים פנימיים שרצוי לעשותם בפנים ולא להוציאם לאור היום.

    כך לגבי חשיפה מוגזמת לקהל קוראים שחלקו ארסי, שמח לאיד ולא רואה בטובתך.
    עניינים רגישים ביותר רצוי לכבס בליבך נירית ולא בכפרניק.

  4. קוצ'ארית הגב

    הקשר להורים
    נירית אם תנסי להבין מהיכן נובעת התנהלות אביך, מה מניע אותו, תהיי פחות כעוסה עליו, תוכלי להכיל אותו, ולהתנתק מהצורך לאישור ממנו על דרך חייך. או אז תוכלי לחוש הנאה וגאווה על הצלחותיך , ללא פזילה על מה יאמרו הוריך ואחרים. תהיי חופשיה לחיות את חייך ללא התנצלות בפני אף אחד, אבל קודם לכן עליך סלוח לאביך. קשה להיות יועצת, קוצ’ארית לאחרים לפני שעברת התהליכים האמורים. אחרי הסליחה לאביך תוכלי אפילו לקבלו, להכילו וללמוד ממנו, דבר שאת חוסמת היום בפניך.

  5. משה הגב

    נירית
    טרחנית לא קטנה

  6. כפרניקית הגב

    לא נעים לקרוא
    למה כל ההתערטלות הזו? אולי תלכי לטיפול משפחתי במקום להשמיץ את אביך בפומבי בכל אמצעי התקשורת בכפר? לא מכובד….

השארת תגובה ל-רומן פולנסקי

ביטול

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן