עודד שלומות
כפר ורדים , כפרניק
על הלובר הם שמעו, וגם רו דה ריבולי. תודה לאל על “צופן דה-וינצי”.
דורית קלנר ***
*** דורית קלנר היא סמנכ"ל פיתוח בחברת מכשור רפואי
בחדר הישיבות הקטן שורר תדיר ריח של טחב, מעורב בניחוח עוגיות עבשות וכוסות אינספור של קפה דלוח, אבל היום מרחף מעל כל אלה רחש התרגשות, מתובל בברק עיניים נוצצות. הנוכחים, מהנדסים צעירים וחברי צוות הפיתוח, מתעתדים לנסוע לתערוכה בינלאומית.
כרגיל בכנסים שכאלה, התוכנית האקדמית עמוסה וגדושה. גם כל הפגישות המקצועיות עם ספקים ולקוחות ויועצים כבר נקבעו.
ואז פותח הוותיק ביותר, מציץ אלי במבט זהיר ואומר בהיסוס
" כמו שאת רואה, יש לנו ערב חופשי. ואולי יהיה לך זמן, זו כבר מסורת, תערכי לנו סיור בעיר…". וקולו הולך ודועך וסימן השאלה נשאר תלוי באוויר, ואני נאנחת ואומרת שאני לא מבטיחה כלום, לוח הפגישות שלי ממש מלא, אין לי זמן להיות גם מדריכת תיירים, אתם יודעים.
והם מהנהנים בהסכמה. כן, כן, הם יודעים.
שאני לא אחמיץ את ההזדמנות.
כבוגרת הטכניון היה לי ברור מאליו, בבואי לגייס את צוותי המהנדסים הראשונים שלי, שאצטרך להעפיל אל ראש הכרמל, אך עם חלוף הזמן התגלו כישרונות מבריקים גם באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, בתל-אביב, ובשנים האחרונות אף העזתי ויגעתי ומצאתי אוצרות בקרב בוגרי המכללות להנדסה, רחמנא לצלן…
ובניגוד לכל המאמרים המלומדים המתפרסמים חדשות לבקרים, ובהם טענות על הדור ההולך ופוחת ועל רמתם המתדרדרת של הסטודנטים, אני מתרשמת שהמהנדסים והמהנדסות הצעירים של שנת אלפיים ועשר חריפים, מוכשרים ומתוחכמים יותר מאלו של העשורים האחרונים של המאה הקודמת.
ראשית, הם שולטים היטב באנגלית. מהנדסי הדורות הקודמים נזקקו לעורכים מקצועיים בבואם לכתוב מסמכים מקצועיים בשפת לועז, ואף על מכתבים רשמיים קצרים נהגתי להטיל צנזורה מחמירה בשל חשש לתקריות בין-לאומיות ובושת פנים. אולי בשל האינטרנט או החשיפה המרובה לאנגלית בטלוויזיה, המהנדסים של היום כותבים ומדברים באנגלית מקצועית ללא קושי.
הכשרתם המקצועית רחבה ואינטר-דסיפלינרית, וכוללת ידע בתוכנות תכנון שונות, במכונות ובחומרים. היא מאפשרת להם להתמחות ולהיענות למגוון רחב של דרישות בתעשייה. מניסיוני, הם עצמאיים ובעלי יכולות לימוד עצמי העולות בהרבה על קודמיהם. בעוד רוב המהנדסים בעשורים הקודמים נטו לדבוק בנוסחאות ידועות וללכת "על בטוח", (כמובן, כולנו מכירים את היוצאים מן הכלל), הדור הצעיר גדל על ברכי סיפורי ההצלחה של סטרט-אפים ישראלים, והם נוטים להעז וליזום רעיונות חדשים, לנסות ולהציע פתרונות חדשניים ומקוריים.
וכך, גאה ביכולותיו של המהנדס הישראלי, נסעתי, לפני מספר שנים, לתערוכה בפריז. ובאמת, הם היו נהדרים, המהנדסים הצעירים שלנו, מרשימים בפגישות המקצועיות, מבריקים בעומק היידע ובהשלכותיו היישומיות. ערב אחד, כשהכול הסתיים, התישבנו בקרון המטרו, עייפים ומרוצים בחליפותינו המעונבות, עלינו מן המחשכים אל קרן הרחוב על מול הנוטר-דאם, ופתאום חשכו עיני.
פשוט, התחלנו לדבר, ולא על העבודה. על מה שסובב אותנו.
– "נוטר-דאם, אה, כן, היה סרט כזה, מצויר, על הגיבן".
– "ויקטור הוגו?" אני שואלת, "אולי עלובי החיים?"
– "עלובי החיים, ההורים שלי ראו מחזמר כזה, נדמה לי"
על הלובר הם שמעו, וגם רו דה ריבולי. תודה לאל על "צופן דה-וינצי". לפחות משהו בפריז מוכר להם.
מול בית האופרה מתברר שאף אחד מהם לא ראה אי פעם אחת שכזאת. "קונצרט?" אני מנסה.
"לא יצא" הם משיבים.
בשלב הזה, מוכת אמוק, אני יורה שמות, פיסארו, גוגן, בלזאק, מה, לא למדתם אבא גוריו, פיסול, אולי, רודן?, בוחנת את הגבולות.
אופקיה של הבורות נושקים לאינסוף.
אכן, חדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות על הפקולטות הריקות למדעי הרוח. ומי אנחנו כי נלין, גם אותנו משכו המדעים, הטכנולוגיה, בהבטחתם לארגן את העולם על פי חוקים קבועים, לתת בידינו כוח משכר של שליטה בחומר, במכונות ובעתיד.
אבל במעבדה הותקנו שני רמקולים גדולים, ובכל יום במשך שנים עבדנו, בחלוקים לבנים, רוקחים תרכובות ומזקקים, לצלילי לידרים בגרמנית, שהפרופסור ליווה אותם בשירתו הצורמנית.
האם זה מה שגרם לנו להכיר ולאהוב מוסיקה? אולי להפך. במשך כמה שנים לאחר שסיימתי את לימודי כל מה שרציתי היה רק שקט.
כותבת איכפתניקית או יהירה?
נו, אז הכותבת הוכיחה לנו שהיא מכירה כמה שמות בתחום האומנות וההיסטוריה. ולמה היא חושבת שעליה “לחנך” את המהנדסים הצעירים העומדים לפקודתה? האם הם ביקשו זאת? ואולי הם מעונינים בתרבות אחרת?
אכן ניכרת דלות רוח
אבל זה לא רק אצל העוסקים בהייטק.
בימינו כולם עסוקים יותר מבעבר (אבי עבד 9-10 שעות ביממה ואני עובד 11-12 שעות. אימי לא עבדה מחוץ לבית, רעייתי עובדת)
בימינו הרבה מאד אנשים מתפתים לתפלות של צפייה בטלוויזיה, שעשועונים, משחקי ריאליטי וכיוצא בזה.
אך כל זה לא תרוץ. האדם המודע חייב להשתכלל כל הזמן מבחינה רוחנית. מי שמוותר על זה מוותר על נפשו שלו. מי שלא עושה כמיטב יכולתו לגרום לילדיו להתעניין, להרחיב אופקים, ולעסוק ברוח ולא רק בחומר חוטא כלפיהם.
שמוליק ג
לצערנו היום ה”ברורות” כמו שאני קורא לזה מתחילה מגיל מאוד צעיר,החל מהבית הקרוב(משפחה),דרך לימודים בכל המסלולים -גנים , בתי ספר, תיכון ועד בכלל.
למעט אחוז קטן של סקרנים(שנולדים כאלה) מהיכרות שלי עם הרבה נוער ילדים וטף , הרוב מסתפקים בתחום מאוד מצומצם של ידע שזה,ראשי שהוא חובה,ומשני שהוא בתחום העיניין שלהם.מעבר לזה כלום!.
ואל לנו לשכוח את המורה ששאלו אותה על בן גוריון ענתה שזה רחוב בעיר שלה….
כל דור חושב את זה על הדורות שאחריו
כשהייתי איש צעיר הכרתי אדם די מבוגר (לפחות כך ראיתי אותו אז). בעיני הוא היה אדם מלא כרימון בידע ובהשכלה כללית. כמעט איש רנסנס.
כשהבעתי את הערכתי אליו בנושא זה באחת השיחות הוא צחק, וציין שאביו המנוח היה איש רנסנס אמיתי, שביתו היה מלא באלפי ספרים בנושאי יהדות, היסטוריה כללית ופילוסופיה, וציין שאביו ראה בבחירתו המקצועית (אגרונום) בחירה משונה של אדם הבוחר לנוון את עצמו מבחינה אינטלקטואלית.
מהרבה שיחות עם חברים בני גילי אני לומד שאצל רובם הדור הצעיר אכן פחות עוסק בנושאים מהסוג שציינתי למעלה. לי נדמה שכל דור רואה את אלו שאחריו כשטחיים יותר. יתכן שיש בזה משהוא לפעמים, אבל כנראה שכל דור מתאים לזמנו יותר מהדור שקדם לו
דורות דורות
כאיש היי טק וכאדם משכיל (הייתי בביניינים של גאודי ואני יודע מי זה בלזק ואפילו קראתי כמה מספריו) אין אני יכול שלא להזדהות עם הכותבת . מאמר מאלף .
השבוע בדיוק נדהמתי לגלות שאף אחד מהאנשים שאני עובדי איתם לא יודע מה זה הביטוי “במשורה”
יש לי רק שתי הערות :
א. הדורות אכן משתנים והורינו היו משכילים מאיתנו במדעי הרוח אבל הורינו והוריהם היו חלק מהמאה המדממת ביותר בתולדות האנושות . האם זה לא נזקף לרעת הדור ? האם אכן אין כאן נוסטלגיה יותר מאשר אמירה אמיתית ? אני למשל חי בתחושה שמוסיקת הפופ הסתיימה איפשהוא בין פירוק הביטלס לתקליטים המוקדמים של שלום חנוך, האם זה אמיתי או שזה הזמן החולף מתעתע בי ?
ב. בוא נדבר קצת על אחריות למצב הזה . מי אחראי ? האם לא עבדנו בחברות הייטק כאלה ואחרות שמעודדות ומנציחות את המצב הזה בו הידע וההשכלה לא “נחשב” יותר? האם שיכלולה של הטלוויזיה ושל האינטרנט (קחו את פייסבוק כדוגמא) לא גורמים לטימטומו ולרדידותו של הדור הזה ? האם אי פעם אמרנו לילדנו “לך תקרא פלובר במקום לראות “כמעט מלאכים”?” וגם ניצחנו בויכוח הזה
האמת היא שאני נאבק בדילמות האלה הרבה זמן אבל אין לי תשובות טובות.
כל הכבוד על המאמר , נהניתי לקרוא אותו והוא מעלה שאלות נוקבות .
אגב – אני ממליץ בחום על ספריו של ורגס יוסה – מרתקים