רואה ואינה נראית: הולכים


דורית קלנר
למעלה מעשרים שנה אני סובבת אתכם. בודאי כבר הייתי מגיעה רחוק אם הייתי הולכת ישר
כפרניק _נ רואה ואינה נראית: הולכים
אתם לא מכירים אותי. "את חדשה בכפר?" אתם שואלים. אבל אני מכירה אתכם.
למעלה מעשרים שנה אני סובבת אתכם, מדי בוקר ובערב, בגשם, בקור, בשלג ובשרב הכבד, בודאי כבר הייתי מגיעה רחוק אם הייתי הולכת ישר.

אני רואה ואינה נראית.

 

ראשית אני רואה את הסובבים, כמוני.

בעלי הכלבים משכימים קום, הצורך דוחק בהם, החוצה. וביניהם אישה גדולה עם כלב הקטן, פוסעים לאט, מחייכים במאור פנים לכל אחד, שמחים להחליף מילה ורחרוח, משעמם להם בבית, לשניהם. או אישה קטנה האוחזת בשתי זרועותיה רצועות מתוחות עד להתפקע, ובקצותיהן כלבים גדולים, אימתניים, שועטים קדימה. היא אינה מביטה ימינה ושמאלה, אין זמן, צריך להספיק לארגן את הילדים עוד לבית הספר.
ויש כלבים המסיירים בעצמם לפני הבית, מספרים לי, בלי מילים, על בעליהם העצלים, מתפנקים במיטה, עוד כמה דקות, כמה חם כאן ונעים, ואולי בילו אתמול עד מאוחר, או החזיקו תינוק קודח בזרועותיהם עד שעות הבוקר.
 
מתמידים איתי בסיבוב הם הרצים בקבוצה, מקצוענים במכנסי לייקרה הדוקים וסרטי מצח על ראשיהם המתקרחים, מאוחדים וצפופים ומרוכזים, מאיצים זה בזה לקראת המרתון, וישנו הרץ הבודד, גם הוא מאובזר היטב, מד דופק צמוד לזרוע, חוטי אוזניות משתלשלים משני צידי ראשו והוא שקוע בעולמו. מדי פעם מופיעים רצים מזדמנים, בטרנינג מהוה שנשלף מהמדף העליון בארון, בטייץ עם חור, בחולצת טריקו, שיהיה נוח, ובהם הגבר שרמת הכולסטרול שלו נסקה והרופא נזף בו, זה שכרסו צימחה ואשתו דחקה בו לצאת, לזוז קצת, נערה שהביטה אתמול בראי והחליטה שעליה להשיל כמה קילוגרמים ממשקלה, נער שרוצה להתקבל ליחידה קרבית, את כולם אראה פעם ופעמיים וייעלמו ואינם עוד.
 
 
כפרניק _נ_0 רואה ואינה נראית: הולכים
וישנם הצועדים, הולכים והולכים, ביחידים ובזוגות ובשלשות. הראשונים בצעד נמרץ, יצאו וכבר רוצים לחזור, וכדי לא להיות לבד עם מחשבותיהם הם משוחחים בטלפון הנייד וחולקים גם איתי את דאגות היום שעבר או זה שיהיה, ואני שומעת שזה משקיע במניות, זו מתכננת נסיעה לחו"ל וזה, אין לו אף פעם מנוחה, מנהל את עניני העבודה תוך הליכה. בשלישיה הולכות בדרך כלל נשים, יצאו לשוח ולשוחח קמעה, מפזרות קטעי מילים ומשפטים לרוח, על עבודה ומחלות והורים זקנים וילדים.  

והזוגות, זו קטגוריה בפני עצמה. אלו שהולכים יחדיו אך לא מחליפים מילה, שמא רבו, או אולי כבר אמרו הכל ואין עוד על מה לדבר. וישנם שהגבר הולך קדימה והאישה משתרכת מאחור, או להיפך. ייתכן שמדובר בהבדל בכושר הגופני ובקצב ההליכה, או שפשוט בחיי הנישואים יש המוביל וישנו המובל. חביבים עלי ביותר הם הזוגות המחוברים, בהם שהולכים יד ביד, או חבוקים, או זרועה בזרועו אוחזת, משוחחים בנחת או מתווכחים בלהט והם בני בלי גיל ובני כל הגילאים גם יחד.

הישנם ההולכים כדי להגיע? מתי מספר, מתמעטים והולכים ברחובותינו.
***
ובשבוע הבא – רואה ואינה נראית: פרק ב’ – אשפה
 

0 תגובות

  1. אורח/ת הגב

    חביב אבל אוהבים יותר את הקטעים הקודמים
    התבוננות חדה ומעניינת, אבל אין ספק שכפר ציפורן והמשכו היו יותר טובים ונשכניים…

השארת תגובה

Array
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן