עודד שלומות
חיפש את האלוהים בנופי הגליל, בהליכות בשבילי העיזים ובדרכים העקלקלות, ובנבכי נפש האדם.
חיפש את האלוהים בנופי הגליל, בהליכות ארוכות בשבילי העיזים ובדרכים העקלקלות, ובנבכי נפש האדם.
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו, אמר לו מאין ולאין בן זומא, אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד. וכשאמרנו למודי, כי הוא כבן זומא זה, שכל חייו חותר, ניצב איתן רק כדי להבין, לרדת לשורש הדברים, היה פוטר בהבעה של "נו, באמת, מה פתאום – אני?"
כשמבטו תמיד למעלה, ורגליו נטועות למטה, כך עמד ותהה כל חייו, לראות במו עיני השכל והלב, מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. בדרכו שלו, המעמיקה, והכל כך מקורית, חתר תמיד להבין את נפש האדם, נפש הלומד, מניעיו הנסתרים המובילים אותו, ולא היה כמודי להבין את הקשיים ואי ההבנות של המתקשה בלמידה, ולתקנם, כי הרי ראה בכל אחד את עצמו, לא מובן עד הסוף, לכאורה גם לא מבין.
בדרך ייחודית משלו תמיד התעקש לאמת פשוטה, לא להתכופף לשום מרות, אקדמית או אחרת, שמדברת גבוהה, ולא יורדת למהות הדברים. מודי בחר בקפדנות בלתי נראית את החברותא בה ישב בשורה האחורית, רק כדי להקשיב לכאורה. שורה אחורית אמרנו, אך כשהביע דעתו, הצליף ברכות, כבדרך אגב, קושיה סתמית לכאורה – חוצב היה במעיינות הדעת העמוקים ביותר, חותר למהות, לא מתפשר על פחות מכך, ונכון, הרבה לא חשו בנח במחיצת אמת הפשוטה מפשוטות.
אם היו אומרים לו, מודי, אתה מחפש את האלוהים, היה מביט במבט משועשע, "אני?". אבל כן, מודי חיפש את האלוהים בנופי הגליל, בהליכות ארוכות בשבילי העיזים ובדרכים העקלקלות, ובנבכי נפש האדם. לא את אלוהי אבותינו חיפש, אלא אלוהי המהות, ההבנה, אלוהי האדם, אלוהי המים העליונים ואלה התחתונים, והמפריד ביניהם – הגבול ששאף לעבור כל ימיו.
מודי אהב לחוש את האדמה ולדבר על השמיים. לבוסס בבוץ ביער חורש גלילי, ובו בעת לחקור ולדרוש ברצונות האדם הנסתרים מן העין. מודי אהב דג מלוח שעשה במו ידיו, או שיפר, אובססיה למיץ תפוזים טרי, קלמנטינות בלדי מובחרות, קציצות ומרקים משובחים, ריבות ועוד מיני מאכלים, לאגור ולשתות מי גשם – כי הרי כל אלה אינם אלא השתקפות העליונים בחומר. כך ראה. חקר את נפש האדם בעצמו ללא מורא, ללא שום קבלת דברי אחרים כמובן מאליו, ההפך. "הנפילה" של קאמי, ובהמשך "הזר", אותה הסתמיות המפלצתית המדויקת והפשוטה לכאורה של החיים, עיצבה את חייו בגיל עשרים, כשחיפש את שרש הסתמיות השקופה של החיים, והחליט להיאבק בה ולמגרה. לא להשלים עמה. חיפש הסבר ותובנות לחיים של אמת, שלמים ומוסריים, ובעיקר – חיים בעלי משמעות. מודי חיפש את האלוהים, ולשם כך שנים רבות התעמק במדרשי חז"ל שהיו לו לחברותא, ואסף סביבו רעים להגות, להשרות ולהיתרם. קיבץ בספר מרתק, יחד עם רבו ותלמידו דוד וינר, את תובנותיו הייחודיות שחשף במדרשים ובאגדות, כתוספתה מקורית לפרשנים המסורתיים ולחוקרים: "ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה", והיה כל כך גאה בהדהודים שהספר עשה, לא בגלל האדרת שמו, חלילה, אלא בקמצוץ הטוב שהפיץ. הוסיף וכתב "בשביל זה יש אווזים – שיחות עם מתבגר לקוי למידה" , ספר שלא הפסיק להפיץ ברבים, ועורר הדי הוקרה על מי שהעז וטווה בכישרון וחכמת הלב, לא תאוריות ריקות ממשמעות מתמללות היטב, אלא נגע באותנטיות מרשימה בדברים של אמת, הפשוטים לכאורה, במניעי נפש הלומד. כך הוסיף וכתב מאמרים, שאחדים פרסם פה ושם. האחרון שבהם "אם תיטיב – ואם לא תיטיב" אודות חטאו של קין, חשף בדרכו, בחריפות הלב וההבנה, תכונה אנושית כה מצויה ומוכרת – נפילה, רפיון, ויתור ואדישות על עצמך, ההפך הגמור מלהיטיב – לחיות כאדם שלם, מוסרי ומועיל.
מודי אהב ואהוב על כולם. לא רב עם איש ותמיד מצא מסילות ללב כל אחד, להשפיע, לשנות בקור רוח, ובשקט אגבי, לפרוש על הסובבים אותו רשת בלתי נראית, קורים קורים של אהבה, הבנות וחכמה עמוקה, הבנת נפש האדם, ואין אדם סביבו בכל אשר שהה ועשה שנשאר אדיש, גם אם לא ידע שנפל ברשת מכושפת של בינה מופלאה.
מודי מצא בדרכו שלו את המהות שחיפש כל חייו, אף שגדולים ממנו לאורך הדורות שנו ואמרו: לא מצאנו. רק לאחרונה צהלותיו "מצאתי", על כי הבין שאין בעצם מה למצוא, מהדהדות עדיין מקצה העולם ועד סופו. הרי מה שביקש כל חייו, צהל, הוא בלתי מושג. אך בל נטעה. לא מודי יתיר לפתרון פשטני שכלתני שכזה. כן, הוא מצא אמת כבבואה, צל צלם של המים העליונים המשתקפים בחומר, באהבת האדם הרכה והמחבקת, במוסריות שלמה ללא התלבטות והיסוס, בהוקרת התודה והערצתו שלא ידעה גבול לארבעת ילדיו ולשלומית, כיסוד ומסד לחייו הטובים.
השארת תגובה
