עודד שלומות
רקע
ביום שלישי בשעה 07:45 התייצבתי לתורנות "ורדים בדרכים" בשער בית ספר קשת .
עמיתתי לתורנות גב’ יעל שטרן כבר עמדה במעבר החציה על רחוב אשכר ועדנאן התייצב בכיכר הכניסה לבית הספר.
מטרה : להגביר את בטיחות ילדינו תוך כדי איפשור (יש מילה כזאת ?) תנועת כלי הרכב בצורה המהירה והבטוחה ביותר.
מטרת משנה: להאיץ בכל הנהגים/ות שחייבים לעצור מול שער בית הספר שיעצרו במקומות המיועדים לכך.
מטרה משנה אישית: לשחרר קצת קיטור באמצעות האפשרות קצת להרים את הקול ולהתעצבן על הבוקר ועוד למען מטרה טובה ולגיטימית…
אמצעים
אפודה זוהרת משומשת למדי ומצב רוח "חצי" קרבי.
התוצאות
חמישה/שישה נהגים חצופים שלא שמעו / לא מסכימים / לא בראש שלהם להקשיב להוראות כל כך פשוטות.
מתוכם כ-50% יש להם גם מה להגיד / לתרץ / לצעוק בחזרה / לתקן את העברית שלי.
שחרור קיטור אישי בהחלט הושג.
מבדיקה ביומני השומר יעל ואני היחידים שהופענו לתורנות בבוקר יום שלישי וביום אתמול (משמרות בוקר וצהריים) . אחוז נוכחות מחושב 2 מתוך 9 קרי 22%
יש תופעת ביניים מעניינת הנקראת "האמא המאטה והמודאגת" . לאחר שהאמא (כן מצטער זו אבחנה מגדרית אבל מה לעשות …) מורידה את ילדיה על המדרכה כחוק חמישה מטרים מהכניסה לבית הספר והיא כבר מתחילה לנסוע היא נוסעת במהירות של שלושה ק"מ לשעה ומעיפה מבט אלכסוני לעבר גוזליה ההולכים אל השער וממשיכה בנסיעתה האיטית עד שהגוזלים מגיעים בשלום לשער בית הספר.
0 תגובות
השארת תגובה
יוחזר אורי
חבל שהאיש היקר שניצב תמיד על המישמרת לא נוכח היום בשער.
נושא הדגל אורי
אפשר להתלונן אפשר לקטר אבל כנראה במקום “קטן “כמו כפר ורדים שוכחים מהר את האיש המקסים אורי שיצר,דחף,התמיד,בוקר וצהריים ,חורף וקיץ,די לקטנוניות מיותרת ואני מאמין שטלפון אחד לאורי והוא יתיצב בגאווה והכל ישכח ויחזור להיות הרבה יותר רציני ממה שזה עכשיו,ואל לנו לשכוח שכל זה נעשה על ידו בהתנדבות אורי חזור ומהר
חוץ מזה שהיתה לו תקרית, טיפה’לה אלימה,
ולא ממש חינוכית עם משאית אשפה, עשר דקות לפני תחילת הלימודים, שבעטייה הוא “הושעה” מתפקידו ההתנדבותי,חוץ מזה הכל בסדר…
גינגי זה עניין של אופי
והראייה – עברו השעיר של צבי הרבה מאחריו
ובכל זאת הגינגיות צצה.
שחרור קיטור?
מדוע מצב רוח “חצי קרבי” ו”שחרור קיטור”? אם להתנדב, אז שההתנדבות תיעשה מתוך רצון לתרום ולעזור. שחרור קיטור בכלל ועצבים בפרט, רצוי שיעשו במקומות אחרים, דוגמת חדר כושר.
אין שום סיבה לצאת מנקודת הנחה שצריך להרים קול או להתעצבן, באים לעזור כדי שהילדים יגיעו בבטחה ליעדם.
הכותב מסיים במשפט המביע תקווה, סתירה מלאה לכל מה שכתב בפסקאות הקודמות. סליחה על הציניות אבל לא כדאי לערוך כתיבה כזו לפני פרסומה?