נפרדים מסידני רוזנברג

לפני מספר ימים הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ורדים סינדי רוזנברג ז”ל, מוותיקי הכפר.

סידני נולד ב-18/01/1936 בלונדון. בשנת 1963 הגיע לארץ כמתנדב לקיבוץ גבע, שם פגש את נעמי, עולה חדשה מארגנטינה. שניהם, חובבי מוזיקה, הגיעו ל”קיבוץ אולפן” וכל אחד בתורו שאל את החברים: “איפה יש פסנתר”…

אחרי שנתיים התחתנו נעמי וסידני ועברו לחיות באנגליה. ב-1969 חזרו לישראל ובמאי 1993 התיישבו בכפר ורדים (נעמי: “כולם אמרו לנו שפספסנו את החורף ההוא עם השלג… מהר מאד מצאנו כאן אנשים נפלאים”).

סידני עבד בחברת ד”ר פישר (“זה בדוק”), והיתה לו תרומה אדירה לחברה.

סידני גם ניגן, כתב והלחין שירים רבים, תרגם שירים מעברית לאנגלית, לימד פסנתר וקיבל מחמאות ממוסיקאים רבים וידועים. על פי בקשתם תרגם שירים של אהוד מנור, ארכדי דוכין, יונתן גפן, שלום חנוך, קרן פלס, ועוד רבים. סידני ניגן בכפר בנסיבות שונות וערך קונצרטים ב”בית פתוח”. כן היה אצן למרחקים ארוכים, עשה טאי צ’י, צ’י קונג, מדיטציה ועוד.

לסידני רוזנברג ז”ל ולנעמי רוזנברג תבדל”א יש בת (מלוה, Malva) ובן (אילן), וחמישה נכדים.

להלן כמה דברים לזכרו:

סידני רוזנברג ז”ל 1936-2022 “איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא…” /  ד”ר פישר

סידני רוזנברג – היה בן 28 כשהתחיל עבודתו בד”ר פישר כתועמלן רפואי באזור הצפון. ג’נטלמן אנגלי, למרות שלא למד רפואה ידע והבין תרופות, הכיר את המרכיבים בטיפות עיניים והעור ולפיכך העניק שמות למוצרים שיזכירו לרופאים את החומר הפעיל והתוויות של כל מוצר, למשל:

לקרומיצין (לקרימול ואנטיביוטיקה).

סולפציד (סולפצטמיד), לקרימול לטיפול ביובש עיניים, מידאמיד להרחבת האישון, ועוד ועוד.

נתן שמות לסדרת תכשירים לטיפול בכינים “ביציד” (לטיפול בביצי כינים), “מונוציד”, “ריציד” ו”טי-פל” (כלומר “טיפלתי”)…

לאחר שקרא מאמר רפואי בנושא מניעת כינמת המליץ למעבדה לפתח מרכך שיער עם שמן רוזמרין, ומשם נתן את השם “סרקל” וטבע את הביטוי – סרקל לסירוק קל. סדרה זו הינה עד היום סדרת תכשירים מספר אחד בארץ לטיפול להיגיינת ראש הילד.

כמובן! גם שם המוצר הכי מזוהה עם מפעלנו – “אולטרסול”!!! השם מורכב מהמילה “סול” – שמש ו”אולטרה” – הכי! כלומר סדרה שמטפלת הכי טוב בהגנה מקרינת השמש.

מידע על תרופות – medical letters: סידני תרגם וערך באנגלית את תוויות המוצרים. הכין ומוצרים בארץ ובעולם, הכין תערוכות ומיצגים לרופאים, צוותי רפואה בבתי חולים, טיפות חלב ובתי מרקחת והכשיר במשך שנים עובדים חדשים בתחום הפארמה.

סידני היה איש אשכולות, איש רעים חביב ומסביר פנים, אהב מוזיקה, ספורט, תיאטרון ובעלי חיים.

אין ספק, סידני היה אחד מ”האבות המייסדים” של מפעלי ד”ר פישר אשר בנה את היסודות למחלקת הפארמה.

זכויותיו אצלנו רבות, וייזכר תמיד כאחד מהעובדים החשובים בתולדות המפעל.

יהי זכרו ברוך !!

סידני רוזנברג, המורה שלי לפסנתר, נפטר. / יהל פליוב

כדי להתחיל להסביר מה המשמעות של הדבר הזה עבורי אני צריך לזרוק אותנו ל-2003, כפר ורדים, כיתה ד’, ימי שלישי בשעה 13:30. כשנגמר בית הספר אני יוצא מהשער, הולך למשעול הכרכום (במרחק הליכה בת דקה) ונכנס מבעד לשער ומדרגות האבן החביבות לסידני. הייתי חושב על השיעור הזה כל היום, מזמזם עם עצמי את המנגינות.

אני חושב שזו הייתה שנה מאוד בודדה בשבילי: היה לי בעיות בהגייה של אותיות כמו ס’, ז’, צ’… פחדתי לפתוח את הפה ולהתחבר עם ילדים. ללכת לסידני הייתה סדנא בלהקשיב לדברים אחרים חוץ מהפחדים שלי, וזה לא הדבר היחיד שסידני לימד אותי, במבטא האנגלי הכבד שלו: הוא הכיר לי את השירים של מתי כספי (למען השם!), איתו היה גם מיודד ואף תרגם שירים שלו לאנגלית.

הוא חשף אותי לעולם האקורדים והיפוכיהם, ועזר לי לגלות איך כל אחד מהם מרגיש מתחת לכף היד שלי עד שהם הפכו לטבע שני. הוא הכיר לי את עולם הג’אז, הבוסה-נובה, הבלוז! הוא עזר לי להלחין את השיר הראשון שלי בחיים!!!! הוא האמין שלמוזיקה יש כוחות נפלאים, והכי הכי למדתי ממנו להתענג מהדברים הקטנים במוזיקה שעושים צביטה מופלאה של סקרנות והפתעות. הוא לימד אותי שיש תוכנות נפלאות לכתיבת תווים. ותבינו, מדובר בילד בן 10 שיושב עם אדם מבוגר בן 65 לשלוש שעות כל שבוע ושואב ממנו את כל מה שהוא יכול לתת בשקיקה ולעיתים בעלייה על גדות.

הוא עזר לי (פחות או יותר כתב בשבילי) מין סוג של הרצאה שהעברתי לילדים אחרים כשהייתי בכיתה ו’ (איזה מין מורה לפסנתר יבוא איתך לבית הספר ויחגוג איתך את הכישרון שלך?!), הכל בשם הגדלת הביטחון העצמי שלי. סידני היה מלחין מדהים, מעבד מופלא, פסנתרן דגול, מחנך בחסד, דמות מבוגרת משמעותית בחיים שלי שעזרה לי להיכנס לתוך עולם שלם שמקיף אותי עד היום ברמת הייעוד האישי וברמת חיבור לעולם.

הוא היה מתרגם שירים לעברית מאנגלית ולאנגלית מעברית, והיה איש מילים מחוכם ואינטליגנט בצורה שלא פגשתי ברבים כאלה אחריו (הוא עבד בד”ר פישר פעם וטבע את הסלוגן “זה בדוק”, בום!). אני לעולם לא אשכח אותו, וכל פעם שאתיישב ליד פסנתר, אנגן, אבצע איזה מהלך או טריק שלימד אותי אז, אכתוב או אלחין משהו, אני מקווה שהדבר יגדיל את חלקו של סידני בעולם. את התמונה כאן אני שלפתי מתוך הופעה של מקהלת ניצן (הייתי ילד מקהלה כמובן) מ-2004 אותה סידני ליווה בהתנדבות ובאהבה אין סוף לילדים ולמוזיקה. אני מצטער שלא מצאתי מספיק תמונות רק שלי ושלו, אבל אני יודע שהקשר שלנו, גם אם לא תועד ותויק באיזה רשת חברתית כלשהי, היה אמיתי מאוד והיו היה פעם איש מופלא בשם סידני רוזנברג שלימד אותי פסנתר, איך להכין סנדוויץ’ טוב, איך מקשיבים למוזיקה בתשוקה ואיך שיר נולד.

תודה לך.

Daddy / מלוה רוזנברג לוי

קשה לי כבר לדבר אל אבא. אדבר על אבא.

תהליך הפרידה שלנו מאבא היה תהליך ארוך ומבקשת לעצמנו להניח לשנות הסיום, לתת להן לשקוע ולהציף מחדש זיכרונות מעולים על האבא והסבא שהיה.

איש אנגלי ישראלי חם מאוד ואוהב. סבל בארץ והתגעגע לאנגליה, באנגליה עשה בושות של ישראלי. האמת שאהב את המקום הזה אהבה עזה, היה פטריוט אמיתי וכאב ממש את המדינה בשנים האחרונות. כאב בלהט. חשב שצריך לקדם את המקום הזה, את הקונפליקטים והסכסוכים, בכלים יצירתיים. לא להתקבע. האיש הכי הומאניסט שהכרתי. רגיש והומאניסט.

ורגישות היתר הזו כל כך הקשתה עליו בזקנתו. הגיל והזקנה והמוות הפחידו אותו מאוד. בלשון המעטה.

וזכה לתמיכתך היוצאת דופן… אמא נעמי; אין מילים על הסיעוד מהיום הראשון ועד הרגע האחרון. על אף הקושי, בתוך הקושי והאתגרים, היית מחויבת לאיש שכל כך אהב אותך, ואת אותו. האהבה שלכם הייתה כמעט בלתי נתפסת. לא מוכרת; שני אנשים צעירים, נפשות קצת תועות, בהפרש של 10 שנים, משני קצוות העולם, לפחות קצוות תרבותיים, נפגשים כעולים/מתנדבים בעמק, בקיבוץ גבע בחדר פסנתר, בלי שפה, ובכוח האהבה מעצימים ומתעצמים ובונים יחד בית נהדר, חם ותומך ואוהב ואופטימי.

אני לעולם לא אשכח את אחד מימי ההולדת שלך…. אי שם בשנות ה70… אבא ידע שאת אוהבת את השיר שבדיוק יצא… she של שארל אזנבור… והחליט למצוא את התקליט בחו”ל (עדיין לא הגיע לארץ), והזמין אותו בדרך לא דרך, כמובן הגיע בזמן. (העידן הוא פרה אסוס וטרמינל איקס). ובבוקר יום ההולדת, הכניס לחדר השינה בדירה במוצקין, את הרמקולים הענקיים וביקש שתתעוררי עם השיר …. she… זו … אנקדוטה אחת…. הייתה ביניכם כזו הכלה וכזו התחשבות וכזו אהבה ומסירות….

טוב, לנסות לשחזר זוגיות כזו, זה כמעט אבוד מראש.

איש של אנשים, אהב אנשים, פתוח מאוד וסובלני, כ”כ מנוגד לסטראוטיפ האנגלי (העריך אנשים טובים וחמים, אהב אנשים עם common sense) ופגש בלי סוף, במסגרת העבודה, במילואים, בריצה על חוף הים…

ובכלל היו מקומות שכילדה השתאיתי: ה shift מחייל בתזמורת בצבא הבריטי, לחייל קרבי בארץ… המעבר להיות איש ספורט ואצן מדהים בשנות הארבעים לחייו (שגם זיכה את אבא ביציאה מיוחדת והרואית הבייתה לשבת באמצע מילואים כי ניצח את כל הצעירים), אפילו החברמניות בלהכין ארוחות לחברים החיילים במילואים.

אבל הערכתי הכי את הרגליים על הקרקע. תוך כדי היוגה והמדיטציה והספורט והתזונה (והמחיר האישי-חברתי לעיתים בלהקדים את הרעיונות האלה כאן בארץ בשנות השבעים והשמונים).

כאמור, בין כל הרעיונות האלה, תפקד אבא אחראי, מפרנס, ודואג לרווחת משפחתו. אני ממש זוכרת אותי מתבוננת בו מדלג במדרגות הבניין, ממהר מעבודה אחת לעבודה שניה ורואה את האבא המתפקד והדואג, בשנים שגם פילס דרכו כעולה חדש בתוך מנטאליות ישראלית שאתגרה אותו. (לא סלח כל שנותיו לisraeli drivers….) ובעשר אצבעות ואישיות אוטודידאקטית ניתב את דרכו המקצועית. עם הרצון להוכיח לסביבה ולעצמו שהוא לא הילד הלא שווה הזה, קרבן ממש למערכת חינוך בריטית נוקשה ואלימה…אז (הוא סיפר על החוויה הבית ספרית שלו גם בשנים האחרונות ממש). הילד בן השלוש, שכנראה היום היה מוגדר על-פי הספרות המקצועית כילד רגיש מידי, שחווה באבכה נטישה מהוריו בלית ברירה בevacuation, בהעברת הילדים לכפרים המרוחקים בימי הבליץ בלונדון, שחווה ילדות של עוני ודלות, ביקש להוכיח שהוא מישהו עם יכולות וכישרונות ושיש לו מה להציע. הדימוי העצמי הנמוך הזה, ..לא בטוחה שבאמת עזב.

ואבא היה ברוך כישרונות. ולצערי לא תמיד הצליח לבטא אותם בפומבי כמו שרצה. הייתה הססנות והעדר מוחצנות שהכריעה את המהלכים ויצרה תסכול אישי גדול. והשניות הזו של הרצון לפרוץ והפחד לפרוץ, בעשור האחרון לחייו יצרה כאב גדול ואולי בתקופת החיים האחרונה גם יצרה קצת סחרור בנפש.

אבל אנחנו נהנינו כל ערב בבית, בסיום יום, מאלתור ג’ז, נגינה של שירי ביטלס ואחרים. שהם פס קול ילדות. ולתרגומים לאנגלית שהם לא פחות ממופלאים של קלאסיקות ישראליות, שהפכו להיות יצירות אומנות בפני עצמן (העידו על כך גם יוצרים כמו אהוד מנור ז”ל וחווה אלברשטיין ואחרים) והלחנות של שירים מקוריים…. וגם היה… וזה רגע למשפחה המורחבת… “כשהלחן מתנגן…”…  הלוואי ועוד יהיה להם קהל… ולו בגלל האיכות האומנותית שלהם.

איש טוב ואהוב, יוצר ומשפיע ממש, כבן זוג, כאבא, כסבא, כאיש מקצוע בחברת קוסמטיקה מובילה, כמורה למוסיקה ששמו הולך לפניו, ככותב, כמנטור ומטפל, כספורטאי, כמוביל חבורות זמר.  בכל תחום הטביע חותם. ואחת העצות הכי נבונות שנתן לי הייתה שלא משנה מה עושה…make it your own…

He made it his own…..

ועכשיו: please……rest in peace