פרידה מאילת פליוב

אילת נולדה ב-1966 בקיבוץ מצר, בכורה לשרי וגדי הספל. לאחר מכן, עברו לקיבוץ יחיעם ועם השנים ולאחר הולדתם של שניים מאחיה, עברה המשפחה להקים את מושב תלמי אליהו בחבל אשכול אשר בנגב המערבי, שם גדלה וסייעה בגידול שבעת אחיה.

אילת הכירה את אילן פליוב, בן זוגה, במהלך שירותם הצבאי בממר”ם כמתכנתת ובשנת 1990 נישאו בחצר בית הוריה. הם גידלו יחד ארבעה ילדים: אור, יהל, זהר ונגה.

המשפחה עברה לכפר ורדים בשנת 1998 וחוץ מגיחה ללונדון גרה בישוב עד עצם היום הזה. אילת עבדה בהייטק, אך על מנת להיות נוכחת יותר בחיי ילדיה, החליטה לשנות מסלול ולעסוק בחינוך. החלה לעבוד בתיכון מנור כברי, תחילה כספרנית ובהמשך לקחה על עצמה תפקידים רבים נוספים.

לעת לידת בניה הבכורים (התאומים אור ויהל), החליטה אילת לעצור את לימודיה לתואר הראשון בביולוגיה בפקולטה לחקלאות כדי לגדלם. לשנים, סיימה בהצטיינות תואר ראשון ושני בחינוך ובמידענות. התנדבה והשתתפה ביוזמות קהילתיות שונות, לדוגמה כחברה בוועדת החיילים של הכפר ובמניין המשפחתי.

אילת אהבה לטייל בארץ וידעה לזהות מינים רבים של צמחים וציפורים. אהבה דברים יפים וקטנים –  פרות משה-רבנו, פרפרים, פרחים ושלל דברים חביבים שליקטה בדרך. אילת אהבה את משפחתה עד אין קץ ופעלה כל יום במטרה להעניק להם תחושת ביטחון ובית פתוח וחם לכל חבריה וחברי ילדיה.

היא תכננה מהמסד עד הטפחות את ביתה, שתלה בו כל עץ וכל שיח. ידעה לתת עצות ומילים טובות לעידוד וחיזוק, בד בבד עם הכנסת אורחים ספונטאנית, פתחה את ביתה לאנשים רבים ודאגה תמיד שיצאו שמחים ושבעים. אילת אהבה לבשל, הכירה מטבחים רבים, שילבה ביניהם ויצרה ארוחות ססגוניות ונהדרות.

בשנה וחצי האחרונות התמודדה עם סרטן אלים ונדיר, שלבסוף קטע את שירת חייה. כולנו כואבים את לכתה ומתגעגעים אליה מאוד. החלל שהותירה עצום ורב ולא רק בחיינו אנו – אלא בחיי רבים שהכירו אותה ואת טוב ליבה.

משפחת פליוב

אור, יהל, זהר, נגה ואילן.

**

הספד של אורן דרמון מנהל בית הספר מנור כברי:

אילת אהובה,

הראשון בספטמבר בבית הספר. תלמידים ותלמידות רבים ממלאים את השבילים בשמחה של מפגש, שיעור ראשון וטקס, חיבוקים של מפגש אחרי חופש ארוך, ובכל זאת קצת אחר. אילת חסרה לי בנוף שכל כך אהבה והיא עבורי חלק בלתי נפרד ממנו.

כשהלך אחרון התלמידים הביתה בסופו של יום חגיגי זה קיבלנו את הבשורה המרה שכל כך חששנו ממנה על פרידתה מהעולם.

נפלה עטרת ראשנו.

כיאה לאילת, ללכת בשקט ובצנעה רבה, לא להפריע לאיש ושלא ירגישו..

חודשי המחלה הארוכים וההתמודדות ההרואית שלה היו עבורי שיעור גדול בנחישות ועל אחריות שאין לה גבול.  על מחויבות ומסירות לבית הספר ובעיקר לצוות שאהבה מאד והיתה קשורה אליו.

והפרידה קשה.

אילת שתמיד נמצאת, תמיד דואגת לכל עניין קטן כגדול, תמיד מחויבת לכל בעיה כאילו היא אישית שלה.

אילת שרואה את כולם ובחושיה שומעת את השקטים ביותר, שתמיד נכונה לעזור ולתמוך, ואף פעם לא שוכחת לברך ולהוקיר.

אילת הטכנולוגית בחברה שהיא אנלוגית, איילת עם החוש האסתטי וטביעת העין העדינה בסביבה שהיא סוערת ולא פעם גם רועשת ורוגשת.

אילת שבשנות הקורונה והמלחמה היתה עוגן עבורי ועבורנו בהתנהלות בימים סוערים ומערערים ותמיד ידעה לעשות את הדבר הנכון ולהשיא עצה חכמה וכל זאת בשקט, בצניעות ובענווה.

חלל גדול נפער בחיי בית ספרנו והיא כבר חסרה לי ולכולנו.

נוגה, יהל, אור, זהר ואילן יקרים ואהובים,

שולח בשם כל צוות בית הספר חיבוק גדול בשעתכם הקשה הזו.

יהי זכרה ברוך,

אורן