עודד שלומות
לפני מספר ימים נערך בכפר ורדים אירוע השקה מושקע ומרגש ל”ילד במלחמה”, ספר הביכורים של אפרת פלדמן.
המפגש שילב שיח על חווית הקריאה והדברים שעוררה אצל שלושה אנשים שונים ומנקודות מבט שונות: רון כהן-שפירא, שושי נורמן, חוה כהן ואיילת פליישר הקריאו קטע מתוך הספר והציגו שאלה לאפרת.
בהפוגות שרה אפרת את “שיר לשירה”, אותו הקדישה לרומי גונן ולציפייה לחזרתה ואת “גן המשחקים”, שיר פחות מוכר של דני רובס. אריאל מיכאלי ליווה את האירוע כולו וניגן בין היתר את “זו ילדותי השניה” בפרשנות מרגשת.
אלו מקצת הדברים שפרסמה פלדמן לאחר מכן (ראו בהמשך גם ראיון עומק שערכה שושי נוימן):
“לא יכולתי לקוות לאירוע משמעותי מזה. כמובן שהשקעתי והשקענו בו הרבה, אבל הוא לא היה מצליח כל כך ללא הרוח הטובה שהבאתם. התרגשתי מאוד מהנוכחות המסיבית ומהדרך שבה צללתם איתי אל עומקו ועתידו של הספר ‘ילד במלחמה’. התרגשתי במיוחד מנוכחות של מספר אנשים משמעותיים מהילדות הרחוקה שלי, ומעל הכל התרגשתי להבין עד כמה הספר הזה מדבר אל אנשים, מעורר אותם ונוגע בפינות חשובות בצמתים של חייהם.
“אני רוצה להודות גם פה לאנשים היקרים, חברים ומשפחה שהיו חלק מהתוכנית והמעטפת של האירוע המיוחד הזה: חוה כהן, אריאל מיכאלי, רון כהן, שושי נורמן, איילת פליישר, אסנת נצר, מורן בן מרדכי, שקד הספלד וכמובן משפחתי הנדירה – דני, עדי, רותם וענבר פלדמן.
“כפי שאני חוזרת ואומרת: הספר הזה צריך לעבוד. על כן בתקופה הקרובה יתחיל לרוץ מופע השיח שאני בונה סביב הספר. מי מכם שמעוניין בפרטים מוזמן ליצור איתי קשר. מאחלת בשורות טובות וימים שקטים. שוב תודה והרבה אהבה ממני”.
**
ראיון עם אפרת פלדמן מחברת הספר “ילד במלחמה” / שושי נורמן
שם הספר ‘ילד במלחמה’ נקבע לפני השבעה באוקטובר. אז המילה ‘מלחמה’ נלקחה בהשאלה מבלי שיהיה לה קשר הדוק וקשה כל כך להווה. המילה באה לתת ביטוי להתמודדות, הקשה לעיתים, של ילדים במערכת החינוך. הספר מורכב מסיפורים קצרים המעלים קונפליקט של ילד בכיתה. בכל סיפור יש אירוע מתגלגל המגיע לשיא, הסיפור בדרך כלל נגמר בהתרת הפלונטר, בהתפתחות חיובית או לפחות בתקווה לשינוי. המחברת מלווה את הסיפורים בתובנות, כך שהקוראים מצטיידים בכלים להתמודדות עם מצבים או בעיות דומות שיכולות לצוץ במהלך השנים.
אפרת, היית מורה, אימא וכמובן ילדה בעצמך במערכת החינוך. האם, המערכת באמת עד כדי כך מפחידה או מסוכנת לילדים ? מה היה הרגע המסוים שבו החלטת לכתוב את הספר ?
“המערכת לא צריכה להפחיד יותר מכל מסגרת אליה צריך אדם להסתגל במהלך חייו. הלא כולנו בוגריה ורובנו מצליחים ליישב בין חוויותינו הטובות והפחות טובות במערכת, במהלך החיים. יחד עם זה, אני מאמינה שלהורים ולאנשי החינוך יש את הכוח לחסוך מהילדים כאבים מיותרים ולאפשר להם אמונה בעצמם משלב מוקדם.
“אני חושבת שאין הכרח שיעברו שנים ארוכות של ריפוי או התגברות על חוויות שביסודן הן מיותרות. אני לא משלה את עצמי, וברור לי שילדים ימשיכו להתמודד, וקיים אופי וטבע בסיסיים שמאפיינים חברות ילדים. המערכת מזמנת מצד אחד חידושים מרגשים ומצד שני סכנות. הספר בא לאותת להורים ולאנשי חינוך להיות ערניים לסכנות. להבחין בנפשותיהם של הילדים ובדרך ההסתגלות שלהם ליום יום: האם הם יודעים לשמור על עצמם אל מול לחצים והשפעות? האם הם יודעים להבחין בין טוב ורע ביחס של המבוגרים במערכת? האם עמוד השדרה שלהם יציב?”
“את הספר הזה חלמתי לפני שנים רבות. עוד בזמן שילדיי היו במערכת החינוך שקלתי ‘לסגור חשבון’ יום אחד עם המערכת והקלקולים שבה, שראיתי מבחוץ ומבפנים, כילדה וכאמא. חלמתי שאכתוב ספר אליו יכנסו דמויות שהזיקו ופגעו, כמו גם יחידי הסגולה שעשו עבודה נפלאה איתי או עם ילדיי. כשכל ילדיי סיימו את שנותיהם במערכת – 36 שנות הורות של דני בעלי ושלי, במצטבר – הבנתי שהגיע הזמן. בתקופת הקורונה נשמטתי מהמבנה, היציאה לחל”ת מתמשך הביאה אותי לממש את החלום.
“הסיפור הפותח את הספר מתאר ציפור שעוזבת את מבנה החץ המוכר לנו מהסתכלות לשמים, כך אני ברגע אחד הפכתי מעובדת שקשורה בכל נימיה וכישוריה למקום העבודה – ללא חיונית ולא רלוונטית. וכמו הציפור מצאתי ערך חדש. בסופו של דבר לא ‘סגרתי חשבון’, אלא יצרתי דבר אחר שהעלה אותי, וכולי תקווה שיעלה גם אחרים- למקום בו המבט בהיר יותר ויכול להועיל”.
ברוב הסיפורים יש סוף מעורר תקווה, הסיבה שבגינה נוצר קונפליקט מתגלה ואחרי שהעניין הובא לתשומת ליבם של המבוגרים המיטיבים הסיפור ממשיך לנוע במגמת שיפור… חוץ מסיפור אחד, כנראה הסיפור שלך, האם את רוצה להרחיב בעניין ?
“נקודת המבט של הילדים בסיפורים היא הייחוד שלהם. היא דמיונית ועם אחיזה במציאות רק מתוך ההבנה שנדמה לי שניחנתי בה – לנפש הילד. הזווית הזו לא היתה שלמה ללא נקודת המבט האישית שלי כילדה, שכמובן זרועה בכל הסיפורים. לאחר התלבטות החלטתי אכן לשלב גם סיפור אחד המבוסס על חוויותיי כילדה בשטח הפקר אמיתי של מערכת החינוך והמדינה.
“גדלתי במושב אמירים. בסוף שנות השבעים היה המושב שלנו שונה מכל שאר הישובים בסביבתו, ובמידה רבה מנוכר להם. הניכור הזה הורגש היטב בשנות ההתחנכות בבית הספר האזורי של המושבים. לא הייתי רוצה לדבר בשם אחרים, אך מנקודת המבט שלי חווינו, ילדי אמירים, גזענות הפוכה, בשל היות רובנו בני עדות אשכנז. הנושא הזה לא מדובר. העיסוק בגזענות מתמקד ברוב שסבל או סובל ממנה, באופן טבעי. אך הגזענות ממנה סבלו אשכנזים בין עולי צפון אפריקה – הגיע גם הזמן שלה, שתהיה מדוברת. ואכן- מאז שהספר שלי והרעיונות שאני מביאה בו התחיל להגיע אל עוד ועוד אנשים אני מקבלת תגובות על חוויות דומות שאנשים חוו בילדותם, ושמעולם לא יכלו לדבר עליהן, או אפילו לא הבינו בעצמם מה עברו. הפתרון הניתן בסיפור שיצרתי על בסיס זה- הוא אכן פתרון של הילדה ופחות של המבוגרים שסביבה. אני מבקשת להעביר בכך מסר על הכוחות העצומים שיש לילדים להתמודד. עשיתי בחירות דומות בסיפורים נוספים, על מנת להבליט את העוצמה שיש לילדים, לפעמים לצד ולפעמים למרות המבוגרים”.
ההצלחה של הילד במערכת מבוססת על התגייסות שלו בראש ובראשונה, בהתאם לגילו, אבל גם שיתוף פעולה של ההורים והמורים. מה את מציעה לעשות כשחולייה אחת בשרשרת הזאת שחוקה, או לא מתפקדת. ולפעמים יש חוסר תפקוד זמני כמו מחלה או לידה של אח. האם בהכרח נגזר על הילד לסבול?
“אנחנו מדברים על מסע ארוך של מעל 12 שנים – שנות הגן בנוסף לביה”ס. בדרך יהיו לכל אחד עליות, ירידות, חוזקות וחולשות. לילד ולמבוגרים בסביבתו. אין לי צל של ספק בשילוב הפעולה שיכול לתמוך בילד. כשהשילוב במיטבו. יחד עם זה- מובן ונורמלי שיש תקופות בהן חוליות בשרשרת המקיפה את חייו של ילד מתפקדות פחות טוב. במקרים קיצוניים אני מאמינה שגורמי הרווחה בקהילה ובמערכת יתגייסו ויסייעו. הבעיה בעיני נעוצה ברוב המכריע של המקרים כשלא קורות דרמות גדולות, אלא ‘רק’ סבל שקט, או שקט פחות, ומתמשך שאין מי שיהיה ער לו או יושיט יד. שילוב כוחות אמיתי יאפשר מצב בו תמיד יהיה מי שיראה קושי של הילד, גם אם חוליה אחת במערך נחלשת. פה נכנס הצורך להסתכל נכוחה ולמנוע סבל. וזו חובת המבוגרים. אם מדובר בקושי או חולשה בבית- על המורה או אנשי חינוך אחרים סביב הילד להתבונן ולנסות להיות משמעותיים ולמלא במידה מסוימת את החסר. והפוך- אם מסתבר שאנשי החינוך שמלווים את הילד חלשים, על ההורים להגביר את תשומת הלב.
“ולא, לא בהכרח נגזר על הילד לסבול. טוב שיגלה יכולת להתמודד גם עם חולשות אנושיות של המבוגרים המשמעותיים לו. טוב שיצליח לקבל גם מצבים בהם ההורה או המורה יורד בתפקוד, במצב הרוח, ביכולת להכיל. זה אנושי ויהיה חלק מחייו גם בהמשך. אך פה נכנסת המידתיות, ובעיני המעטפת שסובבת את הילד חייבת להכיל מבוגרים שליבם פנוי ופתוח לראות אם הוא סובל ולהיות נכונים לפעולה”.
האם הילדים הפרטיים שלך יוכלו לזהות את עצמם בסיפורים? האם ביקשת מהם רשות?
“חלק חשוב בתהליך שעברתי בכתיבת הספר היה קבלת אישור מדני, בן זוגי, ומילדיי לחשיפה מסוימת של חיינו בו. לא מכיוון שהסיפורים שנכתבו מדברים על מי מילדיי באופן מובהק, או עלינו כהורים אחד לאחד. אבל כמובן שהיו השפעות והשראה שקיבלתי מאירועי חיים כילדה, כאמא וכמורה במערכת. היה לי חשוב שאפילו אם רק דפוס הפעולה ונטיות הלב שלי חושפים משהו מחיינו, שהמשפחה תאשר ותחייה בשלום עם התוצאה. ואכן, כולם אישרו. אני מאמינה שילדיי יכולים לזהות את ההשפעות הללו. מאחר ובכל הסיפורים הדרמה המרכזית המתחוללת היא בדויה ופרי דמיוני, היה לכולם קל לקבל ולאשר”.
**
בחלק גדול מהסיפורים העלילה מסופרת מנקודת מבטו של הילד, או הילדה, מה שהופך את הסיפור למרתק כי מתקבלת התחושה של הצצה לראשם של הילדים, להלך הרוח שמלווה אותם ולמחשבותיהם הכמוסים. מגיע לך שאפו גדול על היכולת שלך לראות את העולם מזווית עיניהם. באמת וואוו !
אבל – יש גם משהו מערער בעניין – הילד לא פעם מצליח להתנהג כרגיל, כך שסביבת המבוגרים שסביבו לא ערה למתרחש בנפשו הסוערת ? האם באמת מהניסיון שלך יכול להיות מצב שילד נמצא במצוקה ואין לכך סימנים חיצוניים המעידים על כך ?
“זו שאלה מעניינת שאין לה תשובה מוחלטת. ילדים מוצאים דרכים שונות להסתדר עם המציאות שהם פוגשים ביום יום. קורה שהם השחקנים הטובים ביותר במחזה חייהם, וכמעט אין רמזים למצוקתם. המצב הזה מטעה ובהחלט יתכן תרחיש שאנחנו כהורים מגלים באיחור את המצוקה. כל העניין הוא בקיצור הטווח שבין המצוקה שנולדה לבין הרגע בו נגלה אותה. לא נוכל למנוע כל קושי או סבל. אבל נוכל להיות ערניים ולא שאננים. הייתי אומרת שאפילו ננסה לדמיין את המצבים הפחות טובים בהם יכול הילד להימצא, נחפש סימנים ונשתדל לקרוא אותם בזמן אמת. וזו בדיוק הבקשה שלי- שלא להסב מבט. יתכן שגם אם נסתכל לא נראה. אבל אני מציעה לא להפסיק להסתכל. אני בטוחה שאם נקפיד על כך לא יוכל להיות מצב בו ילד יהיה במצוקה זמן רב בלי ששמנו לב. אחרי הכל אנחנו מכירים מצוין את ילדנו. ואם לא נרמה את עצמנו, נבחין בכל שינוי או סימן למצוקה.
“את הבקשה הזו אני מפנה גם לאנשי החינוך. הם מכירים את הילדים מהזווית שלהם. עבודתם קשה, מורכבת ותובענית. אם מתווסף לה גם הצורך להביט ישירות אל הילדים ולגלות שינויים ומצוקות הרי שהיא דורשת רגישות ואינטליגנציה. מורים שדרכם מלווה באותו מבט ישיר מרוויחים משמעות עצומה לעבודתם, והשפעתם על ילדים בכל היבט בחייהם, גדולה”.
מה היה מיוחד מבחינתך בתהליך כתיבתו של ספר הביכורים שלך?
“אחד הדברים המיוחדים בתהליך שעבר הספר הוא בכך שהנושא שלו התבשל אצלי במשך שנים רבות, ועבר שינויי גישה וחידוד מטרות תוך כדי הכתיבה.
“שתי נשים מיוחדות – איילה קורקוס, אצלה לקחתי קורס כתיבה יוצרת, ורותי אלאל, העורכת הספרותית שערכה את הספר. שתיהן הסיטו אותי בעדינות, כל אחת בזמנה, לעבר יצירת ספר שיוכל להשפיע על קוראים, ספר שיהיה בו משהו מעבר לעיבוד האישי שלי. לאחר שאספתי את ההכוונה והמחשבות שלי, כמו גם זכרונות שהלכו והתגלו, התרחקתי ונסעתי להתקדם במשימה שלקחתי על עצמי. על הר בצפון יוון, באחד הכפרים הציוריים מצאתי את המרחק הנכון לשבת ולכתוב. לאחר מספר חודשים נסעתי בשנית לאותו מקום וסיימתי את הספר. התהליך היה עניין בפני עצמו ושילב של מסע פנימי וחיצוני.
אפרת, הכרתי אותך כשחקנית וזמרת מבצעת שמאד מחוברת לטקסטים שהיא שרה, או כמו שנהוג לומר בעלת יכולת הגשה יוצאת דופן. עכשיו, אחרי שאני מבינה שניחנת גם בכישרון כתיבה, האם יש סיכוי שתשלבי את שני הכישרונות ? האם תשירי שירים מפרי עטך?
“תודה, הקישור בין הדברים מרגש. כתבתי בעבר שירים וחלק קטן אף הולחן והוקלט. דעתי על השירים שלי היא שמעבר לכך שהם ביטוי נחמד, הם לא מגיעים לאמירה הנפלאה בשירים קיימים בהם אני מטביעה חותם משלי. לצורך השלמת הביטוי יש הכרח לחבור למי שיכול להלחין ברמה טובה, ובכך לא מצאתי עדיין עניין. כך שכעת ההעדפה שלי היא בחירה מתוך שירים אהובים, אבל אני לא פוסלת את האפשרות לכתוב ולבצע שירים שלי או מקוריים של אחרים- בעתיד.
“מה שכן עתיד לקרות הוא שילוב של שירים שאבצע במפגשים שאני מתכננת סביב הספר. המפגשים יכללו גם שירה”.
אם היית צריכה לתת עצה אחת להורים ששולחים את הילד שלהם מחר לבית ספר מה היא תהיה?
“העצה טבועה בכותרת המשנה של הספר, שאגב יה שם הספר המקורי: ‘היו הורים בלי להסב מבט’.
“גם אם לכם פחות נוח, הקדישו את שנותיהם של ילדכם במערכת למבט יציב ומתמשך שילווה אותם בכל התמודדות. מה שאתם תראו וכתוצאה מכך תעשו איש לא יעשה עבור ילדכם”.
ושאלה אחרונה: מה את מאחלת לספר “ילד במלחמה” ?
“אני מאחלת לספר הזה שיעבוד. אני מרגישה שהוא צריך להגיע לקהלים רחבים של הורים, סבים, אנשי חינוך וקובעי מדיניות. לא הייתי רוצה שיישאר על המדף, אלא שיסייע ביצירת אקלים טוב יותר לילדים בשנות המערכת הארוכות. שיעזור להורים ולמורים להבין את הכוח שיש בידיהם לשפר את היום יום של ילדים, ובכך להצמיח נפשות בריאות וחופשיות יותר. עד שמערכת החינוך שלנו תעבור את השינוי שהיא צריכה לעבור- העוצמה לחולל שינוי טמונה באנשים בלבד. ואני מאמינה אמונה שלמה שאם רק נביט במבט ישיר וכנה על היום יום במערכת- ניטיב עם ילדים רבים שסובלים, כמו גם נמנע סבל מלכתחילה”.
מראיינת: שושי נורמן, עיתונאית ואשת ארכיון
צילומים: אסנת נצר
השארת תגובה
