איך הגדנו…

התאפרתי ומשחתי שפתיים באדום לוהט. ענדתי תכשיטים מכל הבא ליד. מה עובר עלי? מה כפת לכם… ככה בא לי… תכשיטים שלא יוצא לי ללבוש הרימו גבה … מה נזכרת בנו היום? הצלחתי להצחיק את עצמי גם כשנעלתי נעלי עקב. מי רואה בכלל?

קצת אחרי אפשר לשמוע תיאורים של ליל הסדר 2020 שנת תש”פ…

והם רבים ומגוונים משעשעים ועצובים כאחד.

מי היה מאמין שכך יראה… שכך ישתנה…

כמטפלת הצלחתי להוציא מהמיטה כאלה שוויתרו על הרעיון של “לחגוג ליל סדר”.

לאחד נמאס בגדול. אמרתי לו שגם לי.

ושעכשיו פשוט יכנס למקלחת לשטוף מעליו את ה”נמאס” הזה ושילבש בגדי חג, יצלם את עצמו וישלח לי.

אני ממתינה לראותך ורצוי עם חיוך…

כמובן שזה קרה. נשמתי לרווחה.

אחר הבטיח להרים איתי כוס יין לפחות.

חסר לך שלא.

לאחרת סיפרתי שהיא הולכת להפתיע את עצמה והזכרתי לה את כל הדברים הטובים שיש באין הזה… נרגעה והבטיחה לי לשנות פאזה. גם זה קרה.

ויש עוד אחד שחייו נעצרו הרבה לפני ליל הסדר ועכשיו בכלל.

ברור שהתקשרתי אבל לא לפני שגררתי את עצמי מהמיטה.

עוד חסר לי שיראה אותי כל כך שפוכה.

זה לא פוסח על אף אחד. גם לא על מטפלים.

גם לא על המטפל שלי שהיה עצוב שלא יכול היה לפקוד את קבר אביו ולא ללכת כהרגלו לבית הכנסת.

ונו… מה עכשיו…

טלפון מאחותי שכבר התקלחה וערכה שולחן. איך היא עושה זאת.

בשביל מה זה טוב…

צריכה להוציא את עצמי מהמקום שהכי נוח לשקוע בו.

בין הררי הפוך העוטף המנחם והחמים…

נו באמת… הילדים קבעו לי פגישה ב-18:00 לחוג איתם מול מסך.

עכשיו כבר ארבע ואני עדיין מתחפרת בשמיכת הרחמים העצמיים.

זהו. קמה.

האוכל בסירים מוכן.

לא זו הבעיה.

אפשר לחשוב כמה פיות יש לי.

רק אחד בסך הכל שמקשקש לעצמו מילים במקלדת.

חשבתי פתאום על הורי ז”ל.

אולי הם משקיפים עלי ממעל.

תלוי אם יצליחו לזהות אותי מבין העננים שכיסו את השמיים.

אך רק הירח המלא היה תלוי.

מחייך אלי השמנמן כשמח בחלקו. מה נסגר איתו?

מזכירה לכם שיש לי חולשה לירח מלא.

חבר וירטואלי אחד שלח לי תצלום מופלא שלו.

הודיתי לו כמובן ושאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי מבקשת ממנו להוריד לי אותו.

מיד התשובה הגיע בתצלום משופצר.

את הירח שמיקם לראשונה במרכז הפריים, הוריד למטה.

וכשביקשתי אבנים מהירח הוא חילק אותו לפיסות ירח.

מה צריך יותר מזה כדי לקום ממרבצי?

אני עורכת את השולחן.

שני נרות נשמה. עלים ופרחים שקטפתי מהגינה.

יין. צלחות ואפילו לא של יומיום.

שלפתי ממחבואה במעמקי המזנון הגדה יפה של פסח מהודרת שקיבלתי ממייקל ע”ה.

(פעם כתבתי עליו “מאנשי התמיד. מייקל” יכולים לחפש).

הסירים מבעבעים על הכירים וזה בדיוק הזמן להתקלח ולהתלבש.

התפאורה מוכנה והמסך עולה עוד מעט.

בתוך האדים שבמקלחת הרותחת חשבתי מה אעטה עלי לכבוד ה”אירוע”…

חצי ארון בגדים העפתי עד שהייתי מרוצה.

התאפרתי ומשחתי שפתיים באדום לוהט.

ענדתי תכשיטים מכל הבא ליד.

מה עובר עלי?

מה כפת לכם… ככה בא לי…

תכשיטים שלא יוצא לי ללבוש הרימו גבה …

מה נזכרת בנו היום?

הצלחתי להצחיק את עצמי גם כשנעלתי נעלי עקב.

מי רואה בכלל?

הקהל התאסף כבר.

ואני עם חיוך מאוזן לאוזן פותחת מסך.

היה ליל סדר מכוכב אחר. מוזר.

קראנו בהגדה, מלמולים והדי מילים התערבבו זה בזה.

ראיתי את כולם נורא מרחוק.

שמחתי בשמחתם. שהם ביחד לפחות.

לבושים לבן, לובשים מסורת ולא מוותרים.

דווקא השנה הרצון לעשות זאת חזק מתמיד.

וביום שאחרי נותרו לכל אחד זיכרונות מהפסח הזה.

כאלה שהיו כמוני לגמרי לבד.

זוגות שמחדשים ימיהם כקדם.

משפחות בקוביות זום מכל רחבי הארץ והעולם.

משפחות ברחובות פותחות שולחן במרחק זו מזו.

כאלה שבחרו את מסך הטלוויזיה.

כאלה שהושיבו בובות גדולות כדי לא להרגיש לבד. באמת.

תמונות שאי אפשר להיות אדישים אליהן.

תרצו לשתף בתגובות את התמונה שתיחרט בזיכרון שלכם?