צור קשר 23.07.2017 07:45
 
ממתקי אבו-ג'ימי תרשיחא
הקמת אתרי אינטרנט - אשכול.
תיאטרון אחר בעכו
המשחקייה, עין יעקב.
מעיינות זיו, האפליקציה שמקדימה את הקידמה

תחרות הסיפור הקצר

ברוכים הבאים!

 

 

 

שלום.

לפניכם 19 סיפורים קצרים המשתתפים בתחרות הסיפור הקצר של תושבי כפר ורדים והאזור - בניהול ויוזמה משותפת של ספריית כפר ורדים ואתר כפרניק.

 

ב-12 ביוני 2013 ערכנו בספריית כפר ורדים טקס ובו הורכזו הזוכים בתחרות:

 

מקום ראשון: "איתנו ולא" / חגית פרידלנדר - זכתה במינוי זוגי לעונת תיאטרון בהיכל התרבות כרמיאל.

 

מקום שני: "עוגיות חוסר מזל" / אלה בר - זכתה במנוי יחיד לעונת תיאטרון בהיכל התרבות כרמיאל.

 

מקום שלישי: "אחבה בחתיכות" / אילנה צ. ביאליק - זכתה בארוחת ערב זוגית במסעדת אידה בנהריה.

 

מקום רביעי: "סלים" / אסתי בן זקן - זכתה בארוחת בוקר זוגית במסעדת אידה בנהריה.

 

מקום חמישי: "משל הקיפוד" / ניקי פיקובסקי - זכתה בשובר ע"ס 150 ש"ח לרכישת מוצרים בסניף דיזנהויז כפר ורדים.

 

מקום שישי: ""יציאה" / עמית ארז - זכה בשובר ע"ס 150 ש"ח לרכישת מוצרים בסניף דיזנהויז כפר ורדים.

 

 

תודה גדולה ומיוחדת:

 

להיכל התרבות בכרמיאל.

 

מסעדת אידה בנהריה.

 

חברת התיירות דיזנהויז.

 

 

קריאה נעימה.

 

צוות ספריית כפר ורדים

מערכת אתר כפרניק.

 

 

לעמוד האב
194 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

סלים / אסתי בן זקן

 

 

ככה היא עולה לרכבת. סלי פלסטיק עמוסים בשקיות מהוהות שומניות, חלקן היו פעם לבנות, רובן שייכות למותגים שנמחקו מהעולם. מניחה את סליה לפני העלייה למדרגות הרכבת, בלי להביט לעבר תור החיילים הזועם של יום חמישי. מיטיבה את המטפחת ראש דמוית המשי על שערה, מאחור מציצות צמותיה המדובללות צבועות בחינה, לוקחת נשימה עמוקה, מרימה את סליה בידיותיהם המאולתרות חבלים ופיסות חוטים, בקלילות בלתי סבירה, מדלגת מעל שלושת המדרגות, דוחפת את ערמת החיילות המהוססת, ותופסת מקום ישיבה לידי.

הסלים מונחים לאחר כבוד בין ירכיה, ממלמלת לעצמה משפטים בערבית מרוקאית, פונה אלי באחת ועונה לי מבלי ששאלתי: אני נוסעת לשוש הבת שלי בפרדס חנה.

ריח טיגון דגים ותרופות מסתוריות נודף ממנה. ציפורניה שבורות, קצוות אצבעותיה מלאות חתכים זעירים. היא מביטה בנעלי העשויות עור משובח, ובציפורני המטופחות, כלל אינה מנסה להסתיר את שלה, ואף לא את כפכפי הפלסטיק הכחולים שגדולים עליה בשתי מידות.

שושנה בת שלי יולדת עוד שבוע, היא מסבירה את פשר מסעה. עשיתי לה קצת אוכל, פורשת את כנפות הסל הענק, מזיזה את שולי השקית עם הכיתוב: מצקין, ומראה לי סיר עצום. מכסהו שייך בוודאות לסיר אחר קטן יותר, ומהרווח נודף ריח תבשיל שמימי, ניחוח לימוני שומני ומגרה מציף את נחירי. אפיתי לה לחם, היא פוערת שקית נסתרת ומגלה לעיני כיכר ריחנית מהבילה ופחוסה, עטופה בבד צחור, שלובנו המתריס עומד בניגוד לכל תכולת הסל. ריח הלחם הטרי פולש לנחירי, אני מחוסרת מערכות הגנה, למרות שאכלתי בבוקר לפני יציאתי, הריח גורם לי לרצות לבצע פשע, אירוע חטיפה של כיכר לחם. הקונדוקטור שורק ברציף, ורעש גלגלי הרכבת חורק על המסילה.

שושנה שלי... מקוננת האם בלחש. אני מביטה בה בשאלה. שושנה לא הספיקה לגמור לימודים, היא מסבירה. מה היא לומדת? אני שואלת, מתפללת שהתעניינות בשושנה תזכה אותי בביס הגון מהמאפה הנבזי שמעורר בי חושים קמאיים שהשקטתי. שושנה היא עושה פוסט דוקטורט לוחשת המכשפת בריחות. אישוני נפערים, מה הנושא של הלימודים שלה? אני מצטרדת.

היא עשתה Phd בביוטכנולוגיה במאונט-סיני בניו יורק, וקבלה סטיפנדיה, אבל בהריון הזה יש לה בעיות, הרופאים אמרו לה לשכב בבית חולים, אבל היא קנתה כרטיס עם בעלה ובאה פה ללדת על יד אמא שלה. אני מדממת, נזכרת באימי הפולנייה מספרת לחברותיה מוזרקות הבוטוקס על התואר השני שבקושי סיימתי בהיסטוריה של המזרח התיכון, ועל ההריון שלי, בו שכבתי עם דימומים. היא היתה מתקשרת ומספרת לי על הקונצרט בו היתה שלשום, וההצגה המאכזבת של הקאמרי. ופה יושבת אישה קלופה ממסכות, ושושנה שלה.

 

 

 

לעמוד האב
276 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

"אחבה בחתיכות" / אילנה צ. ביאליק

 

 

סבתא שלי נהגה להכין עוגה לה קראה "אחבה בחתיכות". הסבתא הברזילאית שלי, נגנה את העברית במבטא שהרקיד אותי. האות ה' של השפה העברית היתה קשה לה. הפתרון שלה היה לבטא אותה בגרוניות, מתוך אימוץ הקושי שבחיתוך הדיבור הישראלי. מדובר בעוגה בחושה מהירה, עם ציפוי חינני של סוכר. קלה להכנה, ונעימה לאכילה. סבתא שלי היתה מכינה אותה באהבה ואומרת לנו במבט מלוכסן, קורץ, "סליחה על המעט". ידענו לקרוא שהמעט שלה, לא פצפון. היא הובנה.

במטבחה, אליו הגעתי פעם בשבוע, ערכתי תחקורים רבים. מכינות ניוקי מנקניקי בצק מתפוררים, מצפות שניצלים ללא מגע-יד. תרגלתי פורטוגזית, שואלת שוב על איך הכירה את סבא, איך בחרה אותו אחרי שתיקן את השיניים, איך התגברה על המעבר לישראל. סבתא שרה לי חמשירים מטופשים בפורטוגזית, והסבירה לי על מערכות יחסים. פעם שאלתי על אלוהים. אז הודתה שמאמינה בו, לפעמים.

השבוע, היינו בים. בננה ביץ' באכזיב, החוף הנכון לנו.  היחיד לדעתי בארץ, בו מטפחים מדשאה. לקראת ערב, יושבים עם רגליים על הדשא, מביטים בים, ומזמינים שניצלונים ואדממה. אין על השילוב הזה. אוכל, נחת ובריזה. הרוגע מאפשר הקשבה. אני שומעת צלילים נוכריים. שפה לא מוכרת המשתמשת באותיות גרוניות כשלנו. שפה שחותכת מילים במקומות לא צפויים. אני רואה משפחה יושבת על ספות צמודות לשלנו, לוגמת מים מבקבוקים זרים. מאיפה אתם? הולנד. חיוכים, סקרנות, הלב נפתח בשניות. מה התכניות?

הם הגיעו לשבועיים נופש בישראל. שכרו דירה קטנה בחיפה. בלי מושג מה לעשות, להיכן ללכת. רוצים להרגיש את הארץ. רוח החופש שורה עליהם, והתכנון היחידי - לטייל. שאלה אחת שלי, מבול של שאלות מצידם. ניסיתי לענות, הצלחתי לבלבל. שאלו לאן, הראו לי ספר תיירות אודות ישראל. הספר חדש, לא דפדפו בו. השיחה ערה, ואני כבר לא יכולתי להתאפק. הזמנתי אותם לביתי, אם זה מסתדר עם אחד המסלולים. רשמתי להם את הטלפון, הכתובת והמייל, ונפרדנו.  אחרי יומיים, במייל באנגלית בסיסית ביקשו לבוא. אמרו שזה יסתדר. קבענו ליום שישי בערב.

את כל הבית הפכנו לקראתם. העשבייה שצמחה באביב, כוסחה. הידית בשירותים, הוחלפה, הברז הדולף, החלון השבור, הצמח המיובש, כל הדברים שמשאירים לאחר כך, הגיע זמנם. הוחלטו מנות, והוכנה ארוחה. בחלון הזמן הצר שנותר, אפיתי במהירות, את העוגה של סבתי. "אחבה בחתיכות" שתלווה תה צמחים מהגינה.

אוי, איך שנהניתי. אני כל כך אוהבת לדבר עם זרים. אמא שלי צורפה לחגיגה, משפחתו של אחי הגיעה במקרה. היה שמח מסביב לשולחן מלא. לאחר הקינוח, הגשתי תה עם "אחבה בחתיכות", שיתפתי אותם, סיפרתי שזו היתה העוגה אותה סבתי הגישה במטבחה. כולנו אופטימיים ורגועים. מזון מספק, אורחים מאושרים, נושאי שיחה מעניינים.

התברר שהם מאמינים גדולים, וחלק משאלותיהם נסב על אלוהים. הוא, שנעדר מחיי, הפך לרגע מרכזי. דיברנו על התנ"ך, על מלכים, הרחבנו בדיונים פילוסופיים על מהות החיים. הסכמנו, שאנחנו לא מסכימים. הגיע הזמן להיפרד. שנייה לפני סיום, שאלתי: אז, איפה נמצאת הדירה הזו שאתם גרים בה בחיפה?  ענו, בדרום חיפה, מן העבר השני. שכונה קצת ישנה, לא מאוד ידועה. אני מכירה את חיפה. חיפה היא עיר ילדותי. עיר בה גדלתי. המשכתי ותחקרתי. מה שם הרחוב? הרותם, ענו. ואני, שולפת, 41?, והם כן, איך ידעת? בבלוק הזה, קיבלתי הסברים, בקומת הקרקע שלו אכלתי "אחבה בחתיכות". במטבח האהוב, שאלתי את סבתא שלי על האלוהים שלה. זה היה ביתה.

 

 

לעמוד האב
260 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

ואולי / אביבה זוהר

 

 

עשר שנים חלפו. מספר המשתתפים פחת משנה לשנה ולא היה מניין.

את לוח השיש המוכתם מפגעי הזמן שטפה ולחשה "לעולם לא אסלח".

הרב קרא פסוקים מתהילים, עם אותיות נר נשמה ושמו. "ושמו יהיה לדיראון עולם", הוסיפה ללא קול. את תפילת אל מלא רחמים, קרא ללא ניגון וטעם ועזב את המקום עם מכרים מעטים. הן נותרו, חשופות בשמש, בין מצבות דוממות. נאבקו ברוח השרקיה החמה, עת הדליקו נר נשמה לזכרו. שלש בנותיה חברו לגוף אחד, רחוקות ממנה וקראו בבכי "יתגדל ויתקדש שמה רבא....".  פניה למצבה "לא ילדתי לך בן שיישא את שמך. הקדיש שלהן, לא יציל אותך מאש הגיהינום". עמידתה הייתה שחוחה והדמעות זלגו וחרצו בקמטים. הן הופתעו ממצבה עם שמה לידו. "לפחות תבקרו גם אותי, אחרי מותי. שילמתי הכול". 

כשנכנסו הביתה, הביטו בהיחבא בשעון.

בפתאומיות קמה, זקפה קומתה ובהחלטיות הודיעה "אתן נשארות עד שאסיים את דבריי. הגיע הזמן שתשמעו את האמת שלי. אני נושאת בתוכי כאב, 50 שנה". הבנות קפאו על מקומן, מעולם לא שמעו את האם מדברת בטון תקיף.

"גרנו באותה שכונה. הייתי נערה תמימה ולאביכן היו מחזרות רבות. ההורים החליטו לחתן אותנו. הנשיקה הראשונה בחיי, הייתה מתחת לחופה והתאהבתי. ריחפתי בשמלת הכלולות כמו נסיכה מהאגדות. בחדר במלון התרגשתי, התביישתי להביט בו. לא הכינו אותי לחיי אישות. כשהתקרב אלי, רעדתי מהלא נודע. הוא ביקש להתוודות שהנישואין לא מאהבה אלא מאילוץ. המשפחה גילתה שיש לו בן מיחסים  עם אישה נשואה. המילים כמחטים חדרו למוחי ושיתקו את ראשי, תשוקתי. רגליי היו כבדות, לאן אברח? חשתי סלידה מריח גופו ונשימותיו. אחרי הווידוי, תבע בכוח את זכותו.

כשסיים, הביט בי בבוז  ויצא מהחדר. שכבתי במיטה, פגועה ומדממת עם חלום שנשבר לרסיסים ושמלה קרועה לצדי. מבושה לא סיפרתי להוריי. שתקתי, דעכתי כשרמס את גופי, נשמתי. אתן נולדתן לתוך הגיהינום שעברתי בלילות והשתיקה בימים".

"למה לא התגרשת?" שאלו הבנות.

"ידעתי שאצלנו במשפחה לא מתגרשים. לא למדתי מקצוע, אביכן פרנס את המשפחה ואמר שמקומי בבית לשרת אותו ולטפל בכן.  ראיתי את האהבה והמתנות שהרעיף עליכן וקנאתי. רציתי תשומת לב, מילה טובה, ליטוף, מתנה - אך נותרתי ככלי ריק סדוק. כשגדלתן, נתקפתי בחרדות כשעזב את חדר השינה. חשדתי  שהוא מבקר בחדרכן. הסתובבתי בלילות כחיה פצועה, פחדתי לפתוח את הדלת. איך אגן עליכן ואין לי כוח. בבקרים הייתי סהרורית מחוסר שינה. כשיצאתן בבוקר, חיפשתי סימנים, עדויות מרשיעות".

הבנות עצרו את שטף דיבורה והתכחשו להאשמותיה, "זה הכול ממוחך הקודח. לא היו דברים מעולם. אבא היה טוב אלינו  ואת  הזנחת אותנו".

היא פרצה בבכי, ניסתה לשכנען שאביהן פגע בה וניצל גם את תמימותן. בתחבולות אשפז אותה במחלקה סגורה וכששבה הביתה הייתה שבר כלי .היא השתדלה להיות אימא טובה, אך הכדורים סיממו אותה.

"אני לא בבית משפט ואין לי עדים, כי לא שיתפתי אף אחד בסבלי. הוא היה אשם במצבי."

בנותיה הנענו בראשן "אבא אמר שאת היית חולה, לכן כל השנים רק הוא דאג לכל מחסורנו וטיפל בנו במקומך". 

מותשת מהשיחה, ניגשה לארון התרופות, הוציאה את הכדורים הצבעוניים לצהרים ובלעה. מבטה זעק "האמינו לי!" רצתה  להאמין  להן, הביטה במראה ניסתה לשכנע את עצמה, להאמין לדבריה. לבסוף נכנעה, פנתה לדמות בלתי נראית ואמרה "ואולי לא היו הדברים מעולם?"

 

 

 

לעמוד האב
193 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

עוגיות חוסר מזל / אלה בר

 

 

 

"פתגם סיני עתיק אומר שכשאין מה להגיד אומרים משפט סיני עתיק". דרך טובה לשבור שתיקות, הסינית הזאת,  גם דרך לא רעה לשבור שיניים.

במשפחתי נחגגו אירועים במסעדות סיניות, דבר שנחשב בזמנו, שקול לנסיעה לסין. לא היה אכפת שהרוטב החמוץ-מתוק היה קטשופ מהול, התה לא יסמין (המלצרית כן!), הנודלס כשר לפסח, המנורה הסינית קישוטים לסוכה, האגרול סיגר מרוקאי, והדים-סאם -  דים-סתם.

נהגנו לבקש מקלות סיניים. אם היו - שמחנו עד הגג המאולתר של הפגודה. אם לא היו - קבענו שזו לא מסעדה סינית אמיתית.

התלבטתי אם לשאול איך משתמשים במקלות שלא כשיפוד, לאור הפתגם הסיני: "אם תשאלי תהיי טיפשה לרגע, אם לא תשאלי תהיי טיפשה לנצח".

היה רק דבר אחד מהימן יותר ממקלות סיניים לגלות האם מדובר בדבר האמיתי. הבטתי ביסמין עם סימני-שאלה במקום גבות – אבל אסור היה לשאול, רק לחכות, כי פתגם סיני גורס: "הסבלנות היא מחצית החוכמה".

השניות הראשונות – נצח, הדקות - עבות, והנה יסמין פוסעת, פסיעה פסיעה, ואני מביטה בה, שאלה שאלה. היא מבקשת לפנות מהשולחן. אמא גוהרת מעל המנות ובודקת אם מישהו לא סיים את המנה עד הסוף. אני מהרהרת בדור שלנו שלא סיים את המלחמה עד הסוף. בראשי מהדהד הפתגם הסיני: "ההסטוריה מלמדת שהאדם אינו לומד ממנה".

חולפות כמה שנות חתול עד שיסמין מתייצבת חמושה בתרסיס ניקוי זול  1+ 1: נוזל ניקוי וגז מדמיע. היא לא נבהלת מטפטופי ריבה במסווה רוטב סיני. לאחר שמרחה את הריבה עד שנטמעה בטקסטורה של השולחן, היא סופקת כפיים בגאווה, הסתיים הפוליש.

שפת הגוף שלה לא מסגירה אם היא מתכננת להביא או לא, אם כדאי לצאת לשחק, או מה פתאום. אני נזכרת בפתק: "אם תמיד תעשי מה שעשית תמיד, תמיד תגיעי רק לאן שהגעת". מה עושים?

דוד שלי מבקש חשבון. אבא מבקש לשלם. הדוד אומר: "עזוב", אבא דוחף כרטיס אשראי. לדוד כרטיס מוזהב יותר, אבא ממלמל שהארוחה הבאה עליו.

והנה היא מופיעה, מסיטה את מגשית הכסף יסמינה, ומציבה קערת עוגיות מזל. אני נזכרת בפתגם הסיני: "הרגע שמחכים לו, יגיע ברגע הכי פחות מתאים" והרגע כבר כאן ומלחמת העיניים מתחילה, מי יתפוס את עוגית המזל האולטימטיבית. כל צעד חורץ גורלות.

אני שומעת קחחחקק. מישהו חורץ עוגיות. אולי לא ספרו נכון את כולם ואני אשאר בחוסר מזל. זה קרה לי פעם. אך פתגם סיני אומר: "אל תברחי מהעבר, אחרת הוא ירדוף אותך בעתיד". למזלי: "כשאלוהים סוגר דלת, הוא תמיד פותח חלון".

אמא מזכירה את הפעם ההיא שקיבלתי פתק: "האושר שלך נמצא על העץ" וסירבתי לרדת מהעץ שלושה ימים. בסוף ירדתי כשהביאה עוגיה ובה פתק: "שיחת טלפון חשובה תגיע בקרוב". לבית הספר כבר לא הגעתי באותו שבוע.

אני מושיטה יד מהירה ממחשבה לעוגיה שחומה, מתחרטת ושולפת את הבהירה. אחותי צועקת: "היא סדקה אותה. שתיקח!". אני מחכה לפסק הדין מההורות-בוררות ולוקחת בהכנעה את השחומה. בת-דודתי עטה על הבהירה. הלב מתפורר לי, אבל בזווית העין אני רואה שיצא לה: "תלמדי להקשיב לקול הפנימי שלך". היא רואה בזווית העין שלי יצא: "עכשיו זמן טוב לחדש את המלתחה."

היא עוקרת מידי את הפתק ומודיעה להוריה: "תראו מה קיבלתי - 'עכשיו זמן טוב לחדש את המלתחה'!". אבא שלה מתחרט שהתנדב לשלם על הארוחה. אני תוהה למה עשתה זאת, אבל חושבת שכנראה זה מה שהקול הפנימי שלה ייעץ לה לעשות.

 

 

 

לעמוד האב
267 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

חרוזים ירוקים / חנה כרמי

 

 

 

גברת אנטונלה הילכה לה בגן העיר ושתי שקיות פלסטיק כבדות לה מימינה ומשמאלה. שמטה כתפיה כלפי מטה והגם שלבשה לבושים פשוטים ושערה לא היה עשוי ובהליכתה משכה כפכפיה וחוליות צווארה הגביהה כתרנגול העומד לקרוא, הציפה ערוגות הפרחים שבשולי הדרך במבטיה, משל אמרה "מי אתם בכלל". נדה בראשה לכאן ולכאן כמפזרת נפנופי ברכה לנתיניה.

היה יום חמסין ותחת כפות רגליה אוושש הדשא כנייר צלופן. כלב קטן עבר בריצה, מרחרח ומלחלח גזעי עצים עייפים. פרחים שפוערים תמיד פיהם כלפי מעלה כגוזלים לאמם, שמטו ראשם, ואפילו רוח קלה לא נשבה לנענע כותרותיהם.

הניחה שקיותיה על ספסל מאובק לתת מנוחה לידיה ולעיניה המשוטטות וישבה, חציה על שולי הספסל ויתרתה באוויר, מחמת אבק שריפד את שלבי הספסל ומחמת שהוא עצמו מרוט וצבעיו קלופים. בחזיתו, לרגליה, שקערורית שדשדשו בה נעליים רבות וכתשו עפר הארץ לאבק.

עלופת שרב השפילה ראשה כדרך שעשו פרחים בגן. לפתע צדו עיניה חרוזים ירקרקים כעין האזמרגד בתוך הגומה למרגלותיה, חלקם פזורים וחלקם מושחלים על חוט לבן פרום מכאן ומכאן.

תריסר חרוזי זכוכית נצנצו לה בירוק שקוף ומלוטש. שישה פזורים ושישה מושחלים בשורה פתלתלה כדבוקים זה לזה. גברת אנטונלה קפלה עצמה לשניים, ראשה הטתה ארצה, ובעוד שולי שמלתה מלחכים אבק הארץ נטלה קצות החוט באצבעותיה ועל כף ידה הניחה את המחרוזת. שישה חרוזים נאחזו זה בזה על חוט המשוך בתוכם, ויתרם נתפזרו בשקערורית, נתחפרו באבק עד שלא ניתן היה להבחין בינם לבינו.

מה תעשה גברת אנטונלה בשישה חרוזי אזמרגד וכיסים לחפון אוצרה בבגדיה אין לה? נטלה שקית אחת בידה והשחילה זרועה בידיותיה ושנייה נתנה בכף שמאלה. חרוזים שהרימה חפנה בימינה והייתה מהלכת בכתף כפופה וידה כאנך לארץ ושקיותיה מותירות פסים נקיים מאבק על השביל המרוצף. את כף יד ימינה פתחה לפרקים, סגרה ופתחה להציץ באוצר שנקרה  לה. במוללה חרוזיה הבוהקים פרשו זה אחר זה מן החוט האוחז בהם ומצאו להם מפלט בתוך קמטי כף ידה.

תהתה גברת אנטונלה מה תעשה בהם. שמא תקשט בהם את שביסה או תשבצם בטבעתה ובעגיליה, או אולי תצמידם למשקפיה שיהא ירוקם צובע מראות שתראה.

גמרה בדעתה להמיר חרוזיה בממון רב שילבישה בגדים מהודרים ונעליים גבוהות ותהא כאחת הגבירות הסובבות בטרקלינים וכוסיות יין בידיהן העדינות, מראה שגדש דמיונה עד לבלתי הכיל.

בין כך וכך ניסרו ידיות הפלסטיק של שקיותיה את עורה והחליקו לארץ. עמדה והחליפה להם ידיים, אלה בימין וחרוזיה בשמאל. בתוך כך נשמטו מכף ידה שלושה חרוזים והתגלגלו בין אריחי השביל ולא נודע כי באו אל קרבם.

 ידיה רפו. תלתה שקית על כתף אחת ועל שנייה את רעותה והיו מחליקות בשל זיעה שלחלחה אותן. הטיבה אנטונלה אחיזתן ומבלי משים נשרו עוד שני חרוזים זה אחר זה מבין אצבעותיה.

מוללה את החרוז הנותר עוד ועוד באצבעותיה, הטתה ראשה, עצמה עיניה ותהתה מה תעשה באוצרה הנמוג והולך. זקפה ראשה, פקחה עיניה, עמדה והטילה את החרוז הרחק אל בין השיחים. אחזה שקיותיה אחת בימין ואחת בשמאל, והחישה צעדיה. 

"מה היה לי ולחרוזי זכוכית שכאלה?" נזפה בעצמה, "מה לי ולחרוזי אשפתות?!".

 

 

 

לעמוד האב
247 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

מוח 121 / עדנה צפור

 

 

                   

חבשה את כובע החלומות שלה, חיברה אותו כמו שהסבירו לה, נשמה נשימה עמוקה והנה היא מוכנה ליום מרגש ונעים.

מאז שפרשה לגמלאות וזמן פנוי היה לה בשפע חיפשה אתגרים חדשים.

כן, היא כבר טסה, הפליגה, למדה, חיתלה נכדים, ציירה, התנדבה... חייה היו שלווים ונינוחים. בעצם אולי היו שלווים מדי? באחד הלילות ששוטטה לה במרחבי המחשב צדה את עינה מודעה קטנה ובה נכתב שדרושים מתנדבים למחקר על המוח האנושי.

למה שלא תגיע למפגש הראשון עם צוות המדענים?

נסעה לה לעיר הגדולה, התייצבה בתשע וחצי במדור לחקר המוח בבית החולים עם שק של סקרנות וחטיף גרנולה קטן. הפגישה הייתה מרתקת, שק הסקרנות שלה התמלא עד תומו ואת החטיף לא אכלה, נשאר בתיק לפעם אחרת.

במהלך חייה לא קיבלה החלטות בקלות, משום מה את השתתפותה במחקר אשרה לאחר כל ההסברים, חתמה על מסמך הסודיות וקבעה מועד להשתלת השבב לשבוע הבא.

מי אמר שכל ההרפתקאות מאחוריה ?

החיים נראו לה מבטיחים....

היום תרשום דווח מספר 6, היא מתלבטת לאן היא תחזור הפעם, מה היא רוצה לחוות, לראות, לזכור.....

כבר חזרה למראות ילדותה, היה מדהים. שוב חוותה את אהבתה הראשונה, היה מרגש.

בדקה מה קרה באותו ערב בתאונה בצומת, כן.... כן... היא הייתה אשמה. הקסדה מהודקת לשבב, השלט בידה, היא ממלאת בקפדנות אחר הוראות המחקר, הרי היא אישה רצינית.....

באיזו תחנת חיים תתעכב היום ?

האם היא רוצה לזכור משהו מתוק, או אולי לנתח מקרה כואב ?

יש! יש לה רעיון.... היא תחזור לאירוע שהיה בדיוק היום... לפני , לפני... לפני שלושים שנים.....  זה יכול להיות מעניין.....

הנה היא מתקתקת את הנתונים, לוחצת על המתג, נורה מהבהבת, מתחילים...

מה עשיתי היום באותה שעה לפני שלושים שנה? בשום אופן לא זכרה עד שהתחדד הזיכרון והתמונה הייתה כל כך בהירה ומוחשית שצעקה נפלטה מפיה. שניהם נוסעים בפיאט 127 הירוקה, האוטו מטפס בקושי בעליות, הסיבובים חדים. ”אני מוריד לשני" הוא אומר..... היא לא עונה, רק מחייכת.... זוג צעיר, שניהם נראים כל כך רעננים ויפים ממש כמו שחקנים בסרט היא ממלמלת לעצמה. באמצע שום מקום ליד חורשת אורנים הם עוצרים ויורדים מהרכב, הם מחזיקים משהו ביד, מה זה? ... זה נייר... יש עליו קווים וסימנים..... כן זאת מפה.... הם מטפסים בקלילות בין סלעים, נושמים את האוויר הצלול, צופים אל ההרים שמולם ומדברים.

"מה דעתך על מגרש 275 ? או אולי 32 או 487 ?"

ביום אביבי, שטוף שמש, קרוב לגבול הצפון הם מחפשים את עתידם. נשמע צפצוף, צפצוף, צפצוף.... היא לא מבינה מה קורה... אך מיד מתעשתת וזוכרת שפרופסור ניר הגביל את המחקר לחצי שעה ביום, היא נזכרת שאמר שבקלות אפשר להישאב לעבר ולא לרצות להוריד את הקסדה מהראש...

מלאת הרהורים מנתקת את כל החיבורים, באטיות מחזירה הכל לקופסה, עוד כמה דקות תקליד למחשב …

מרימה את עיניה, מביטה אל היופי האינסופי של הרי הגליל שנשקף מחלון ביתה וחושבת בליבה כן, בהחלט, אין לה ספק, נעים לה וטוב לה להזדקן בביתה בכפר.

 

לעמוד האב
187 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

האהבה האחרונה / חנה טרומר

 

 

לֵייבּ לא היה מרוצה מהתנהלות העניינים בתחנת המשטרה – שעות התעכב שם לצורך הגשת תלונה, אך השוטרים לא עצרו את אשתו ובנו המתעללים בו ולא קבעו מועד לזימונם לחקירה.

בן תשעים וארבע ומגיע ברכב בכוחות עצמו – השוטרים הגדילו עיניים ופערו פיות, עטו עם מים וטרחו להושיבו.

בְּתום התהליך הגניבה השוטרת לידו מספר טלפון של רופא מומחה.

"תבטיח לי שתיבּדֵק אצלו, הוא עזר לאבי בבעיות הזיכּרון שלו." אמרה.

לֵייבּ הבטיח והתייצב במרפאתו של המומחה. אך יצא משם ניזכר בדברי חברו בּוֹרִיס, שהזהירוֹ מפני מומחים. נסער הוא מיהר להיפגש עם בּוריס בַּקפה השכונתי.

"הזהרתי אותְך!" בוריס תקף, מסתער בִּלְהיטות על הגלידה המטפטפת שלו. הוא מחה את ידיו בְּמכנסיו והקשיחַ את קולו: "לייב, לייב, הרי אמרתי לך שמומחה קובע מי נורמאלי. אם קיבּלת מִהַפְסִיכִי- אִיאַטוֹר גוּשְפָּנְקָא של 'משוגע', הלךְ עלֵיךָ."

"אני ? משוגע ?" לייב הזדעק.

בוריס פתח זרועות: "מה אתה רוצה עכשיו ממני? המומחה קובע – בנו מסתובב עם שיער כּרבּולת...זה נורמאלי?!

בתו חיה עם אישה, היא האבא והשנייה האימא של תינוקת שקנו ברומניה... זה נורמאלי?!

אשתו בּוגדת עם חבר של הבּן... זה נורמאלי?!

הוא גובֵה ממך קצבת זקנה חודשית... זה נורמאלי?!

אם כל זה נורמאלי, אז המומחה חייב לפעמים גם לאבחן מישהו כְ'לא נורמאלי', לא? מה סיפרתָ לו, לייב? מה הוא אמר כּשיצאת משם?"

"זה מה שמדאיג, בוריס, הוא רשם טיפּול אחרי שסיפרתי שאני מרגיש מצוין."

 "מצוין ?", קולו של בוריס מיגנט לעברם מבּטים. "איזה דבר מצוין יכולתָ לספר על עצמך?"

לייב שקע בְּהרהורים,פּניו קָרְנוּ.

"נוּ... ?!"

"לא תאמין , עוד לא התיישבתי והוא כבר חיטט: "מה שלומך,לייב?".

"מצוין," עניתי, "אני ברקיע השביעי, אני מאוהב. "

"מאוהב ?"

"כן, מה יש ? תן סיבה הגיונית למה אני לא יכול להיות?"

"בודאי שאתה יכול, מי בת המזל ?"

"כרמית."

"מאיפה היא?"

"מערוץ החדשות."

"הקריינית?"

"כן הקריינית, מה יש?"

 "כ ל ו ם – אשתך יודעת על הרומן?"

"בטח, אני לא מסתיר, הכול בנוכחותה."

"במהלך החדשות?"

"בדיוק אז. רק דבר אחד עדיין לא העזתי לספר."

"מה הדבר?"

"שיש לי בן מכרמית."

 

הפסיכי- איאטור הפסיק את החקירות, שפשף פנים ושאל: "תגיד, איזה יום היום?"

"שני" הימרתי.

"מ צ ו י ן ... ומי ראש הממשלה שלנו?"

"תגיד אתה" אמרתי "מי היה ראש הממשלה בפולין ב- 1950?"

"מה זה שייך?" הוא התרעם.

"כל אחד וזמנו, זה מה ששייך." עניתי והוא הפתיע אותי בשאלה חשודה: "תגיד, איך האוכל של אשתך?"

אני לא אידיוט, בוריס, לא סיפרתי שהאוכל מורעל, רק ציינתי: "כשמאוהבים, אין תיאבון."

"איך אתה ישן ?" הוא שאל.

"מצוין" עניתי, לא הזכרתי שבלילות אני עסוק בפעילויות היחידה הסודית שלנו.

המומחה התמוגג כאילו גילה את אמריקה: "תשמע ! אבחנתי אצלך 'דמנציה', אני רושם לך תרופות שמהם תרגיש טוב."

"שאני ארגיש טוב ?" איבדתי סבלנות "מתי בדיוק אמרתי לך שאני מרגיש רע ?"

לייב רכן לעבר בוריס, ממתיק סוד: "ידידי היקר, אל תדאג ! מילת הצופן 'אלצהיימר' לא נאמרה. גם אם הַפְּסִיכִי- אִיאָטוֹר יצטרף לקנוניה שנגדנו, מה הוא כבר יכול לעשות ?

תֵן כַּפָה, בוריס, אנחנו מכניסים את כ ו ל ם לכיס הקטן שלנו – זקנים, זקנים – אבל ניצחנו את הפושעים  ב ג ד ו ל !!!. "

 

 

לעמוד האב
197 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

אני לא מאמין שזה קורה לי / נגה לוי הירדני

 

 

אני לא מאמין שזה קורה לי. רק אתמול הייתי מנהל של מחלקת הבשר. קיבלתי קידום. שנים עבדתי בסופר. התחלתי פורק סחורה והמשכתי לבשר עוד כשמשה היה המנהל. כל יום סבלתי בשקט את השטויות שלו. תמיד היה מחייך אל הקונים, אבל מכסח אותנו העובדים: "מה קורה עם ההודו? לא אמרתי לך להכין עשרים קילו? תראה איך הכבד הזה נראה... כמו הצרות שלי... אתה מוכן לזוז כבר?! "

רוב הזמן שתקתי. האמת, הערכתי אותו. בסה"כ הוא ידע לחלק עוף כמו שצריך. להתווכח עם חיים מהמשחטה על כל תרנגולת. כמו שאומרים, הוא ידע להוציא לו את המעיים מהמעיים. מדי פעם היה זורק לי מילה טובה. כשהיה יוצא לעשן סיגריה בחוץ בזמן משמרת גיביתי אותו. אף פעם לא לכלכתי עליו למעלה. שתקתי ועבדתי. סחבתי, ניקיתי, חתכתי וחייכתי ללקוחות שהגיעו לקנות עוף ב- 19.99 לקילו. בסוף זה השתלם. לשנינו. הוא קודם לסניף הראשי לנהל שם את המחלקה ואני למנהל מחלקת בשר.

כמה שמחה היתה גאה בי. הבעל שלה לא סתם עובד בבשר. מנהל. מחליט על הסידור של המבצעים, מקבל עובדים חדשים, יוצא לעשן ומאיר מגבה אותו, יושב בישיבות הנהלה לשמוע על המבצעים של השבוע, עושה "כן, כן" עם הראש, אפילו שלא ממש מצליח לקלוט הכל, מחייך לאריה המנהל, שותה שחור בלי סוכר וחוזר למחלקה עם כתר על הראש. מנהל. כמה עובדים קיבלתי ופיטרתי, מכרתי טונות בשר, כמה חגים, לחץ, ושוב לחץ, והגב, לא כמו שהיה פעם. את החיים שלי נתתי לסופר. כל יום. אותם שעות. אותו מקום. נכנסתי צעיר גבוה ויפה עם הרבה שיער. עברו עשרים שנה. והיום? קשה לעמוד הרבה שעות על הרגליים. אני גם לא כמו משה. חיים עושה לי את המוות. מביא סחורה דפוקה ומבקש שאעביר אותה. אם לא, ישים אותי אחרון במשלוחים. אז בקשתי עזרה. אחרי שנה שאמרו אין תקן, קיבלתי עובד חדש לבשר.

"אנחנו ממש מצטערים, אבל חייבים להתייעל." בלב שלי ידעתי. מעדיפים צעירים. הוא גם ידע איך לקדם את עצמו. לקק לחיה מהקפואים ולדליה מהגבינות, עד שתפס את הלב של אריה.

מה אומר לשמחה? מאיפה אביא כסף הביתה? את הנשמה נתתי למקום הזה. אף פעם לא הסתכלתי הצידה. עשרים שנה. וככה זרקו אותי לכלבים. אני בן 53. מי ירצה אותי?

אתמול הלכתי ללשכה לחתום. אמרתי להם, אני אף פעם לא היה מצב שלא עבדתי. אני יש לי כבוד. הפקידה הסתכלה עלי ככה במבט, ושאלה: יש לך מקצוע? אמרתי בטח. קפואים ובשר. שניים במחיר אחד. אמרה לי, טוב, יש לנו היום בלשכה משהו חדש. פסיכולוגית. אני רואה שאתה רציני, אולי היא תוכל לעזור לך.

הלכתי. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג. מעניין אם היתה פעם בבשר אצלי. אני לא מאמין. כזאת צעירה. איך תעזור לי? מבקשת ממני לספר את הסיפור שלי. סיפרתי. הכל. מההתחלה. על הבשר והקפואים, על החיים שלי שנתתי לסופר. עשרים שנה. מגיע בבוקר בחושך יוצא בלילה בחושך. עכשיו שאני חושב על זה, זה היה ממש כמו בית סוהר. באלוהים. בקושי הייתי רואה את המשפחה שלי. לא חייתי. רק עבדתי כמו חמור, ובסוף מה? הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת.

ומה היא אמרה לי הפסיכולוגית? נכנסת לבית סוהר לעשרים שנה ועכשיו, מזל טוב. השתחררת על התנהגות טובה. מה אתה רוצה לעשות בחוץ?

 

 

לעמוד האב
259 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

מי זה דופק בדלת... / צביקה ליבנה

 

 

שבע בבוקר, בחוץ מעונן וקר וצריך לקום אבל השמיכה עדיין מכסה את האוזן, מה שמכניס אותי להמשך נמנום של טרם יקיצה, כזה שמעורבים בו המעשים העתידיים של הבוקר והרהורים על חלומות הלילה שחלף.

חדר השינה נמצא בקומה העליונה, כך שהנמנום והריחוק מהדלת הראשית גרם לכך שלא שמעתי את הנקישה בדלת, שנעשתה קולנית ואפילו תובענית. מסוג הנקישות שגורמות לך לעבור בהינף שמיכה מהמצב הנעים בו היית שרוי לערות מלאה. "כבר, כבר פותח" צעקתי בעוד אני מתיישב על פינת המיטה.

אולי זאת השכנה החדשה שכבר חצי שנה שהיא מתארגנת ותמיד חסר לה משהו כמו כוס חלב או חבילת סוכר ואולי בקבוק שמן, "אפילו לא מלא, אתה יודע שאני מחזירה ..." ואם זו לא היא, אולי שלחה את אחד הילדים, לך תדע. ולכן, ראשית חוכמה צריך להתלבש כי את השכנה לא פוגשים עם פיג'מה. ותוך כדי שאני מתלבש שוב דופקים בדלת, כאילו משהו דחוף או מישהו ממהר.

אולי מנסה איזה גנב לברר אם אני בבית? והרי כבר היו מקרים כאלה, סיפר לי השכן כי גנב אחד דפק לו בדלת ובעוד הוא ניגש לפתוח, פרץ השני מהדלת האחורית ... אתמול חזרתי מאוחר והוא בטח חושב שלא חזרתי, אבל בשבע בבוקר לא גונבים, כולם עוד בבתיהם וזאת לא שעה של גנבה. ובכל זאת יפה זהירות ולכן, בצעדים חרישיים ירדתי במדרגות והתקרבתי אל הדלת. הנקישות בדלת פסקו, אבל רחש לא מוכר עלה מאחוריה וזה אומר לי בוודאות שהגנב עדיין שם, מן הסתם הוא פשוט אורב לי וכשאפתח יתנפל עלי, יכה בי וירוקן את כל הבית.

ואולי זאת בכל זאת השכנה? לא השכנה - שכנה, אלא זאת שגרה ממול, זאת שגרה לבד ונראית מצוין וגם עושה לי לפעמים עיניים, הלוואי והיא תצטרך איזו כוס חלב ...

אבל כדאי להיות מוכן כל צרה שלא תבוא ולכן נטלתי את המטרייה שהייתה מונחת בתחתית המדרגות, יד אחת מניפה את המטרייה גבוה מתוך כוונה להנחיתה בעצמה על הגנב, שהרי ברור לחלוטין כי גנב אלים מחכה לי מאחורי הדלת והגנב הרי אינו מחכה לתגובה שכזאת, כך שגורם ההפתעה לצדי.

ואם זאת השכנה אז אפשר מיד לפתוח את המטריה כאילו התכוונתי לצאת לגשם שבכלל לא יורד או משהו מגוחך מסוג זה. ההצצה דרך העינית לא גילתה דבר, פשוט איש לא היה, מה שמוביל מיד למסקנה שזה בכל זאת הגנב שמסתתר בצדי הדלת, הרחק מהעינית .

אז לא כדאי להיות גיבור, אולי להתקשר למשטרה, מה אתה משחק עם גנבים ועוד גנבים אלימים ...

אבל כולי כבר הייתי דרוך ומוכן לקרב עם השודד, האדרנלין בעורקי והשכנה נשכחה בלהט הקרב. לא היה ניתן עוד לעצור את התנופה ההתקפית. יד שמאל נחה על הידית בהחלטיות, יד ימין מורמת ובלי לחשוב יותר פתחתי בתנופה עזה את הדלת כשהמטריה מוכנה לקראת כל צר ואויב ...

 גור כלבים קטן, חמוד ומייבב חלושות מונח היה על השטיח לניגוב הרגליים מן הסתם פרי בטנה של כלבת השכנים ...

 

 

לעמוד האב
175 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

יזכור / מאור נייס

 

 

אני הולך ברגל אל הטקס. הוא אמור להתחיל עוד כמה דקות ואני רואה עוד אנשים ברחוב הולכים לידי. הערב קריר וצמרמורת מטפסת במורד גבי. אני תוהה מה יקרה אם זה יתחיל ואני עוד לא אספיק להגיע. חציתי את הכביש והגעתי אל המדשאה הגדולה. היום אני צריך להיות לבד. אני עומד בצד ומחכה. זה עומד להתחיל. מישהו עומד על הבמה ומקריא כמה מילים והקהל נעמד. דממה מרחפת מעלינו, קהל של מאתיים איש העומד ומחכה. איש משתעל. ילד לוחש לחברו דבר מה. אמא מרגיעה את תינוקה הפעוט ומחזיקה בו חזק.

צמרמורת עוברת בגבי, אך הפעם לא מהקור. אני יודע שמרגישים אותה גם אחרים. זה מתחיל אחרי דקה של שתיקה בה הכל הכין את עצמו בשקט לקראת מה שמגיע, תכנן על מה יחשוב, כיצד יעמוד, במי ייזכר...

זה מתחיל אחרי דקה של דומיה שקטה וזה תמיד מפתיע. הצליל נמוך אך הוא מטפס ובמהרה מגיע לשיאו. הצליל הזה, שגורם לתינוקות ומבוגרים לבכות יחדיו, חלקם מבחוץ וחלקם מבפנים. צליל אכזרי ומכאיב המזכיר לכולנו נשכחות ומעיר אותנו מן השינה היום-יומית. הוא מנער את נשימתנו ונישמתנו ביחד. צליל אחד אל מול מיליוני אנשים, והוא מנצח. אני מסתכל בקהל. כל אחד נמצא במחשבותיו של עצמו. אחד חושב על הדוד של ידיד ילדות שנהרג, אחד מהרהר בחייו עד כה, אחר פונה אל שעונו לבדוק האם זה עומד בזמנים. חלק משקיפים כמוני ומדי פעם עינינו נפגשות וממשיכות הלאה. אף אחד לא זז ממקומו. אני מתרעם מן הכוח השקט השרוי בסביבה. הדומיה הרועשת על רקע הצליל המשקיט. זה נגמר די מהר. כמו שטיפס למעלה כך טיפס הצליל למטה.

המשכתי לעמוד בצד.  כעת נשאר רק הקור המלטף קלות את רגלי ועורפי. איש אחד עולה אל הבמה ומתחיל להקריא קטע. הוא מסביר על אדם שנהרג במהלך שירותו, מספר על אישיותו ועל חייו. את שמו של האיש לא שמעתי. "יזכור" אומר האיש על הבמה, אך אני את שמו של החלל לא שמעתי. אני חושב כעת על השמות שנאמרו בשנה שעברה ובשנים לפניה. איני זוכר אף אחד מהם. כיצד אוכל לזכור את כל אותם חללים במשך יום יחיד מתוך שלוש-מאות שישים וחמישה? המשכתי לעמוד שם בזמן שהתזמורת ניגנה. שנה הבאה גם חלק מחברי יהיו שם. עוד שנתיים רובם יהיו שם. בעוד שלוש שנים מעטים מאוד יהיו אלה מבין חברי שעוד לא ילבשו את לבוש החאקי מעורר הגאווה והפחד. בעוד חמש או שש שנים אחד מאיתנו לא יהיה כאן אולי. ומי יזכור אותו? מי ישמע את שמו? והוא יהיה בודד קבור באדמה, בין אם קרה או חמה, יבשה או ספוגה מי גשם. מחר כבר כולנו נשכח. אפילו אני אשמח ואתמלא גאווה על המקום בו אני חי.

יום אחרי זה כבר נמשיך הלאה. ואת הזיכרון נאכסן בעליית הגג של ראשנו, עד לשנה הבאה, אז ינוער ממנו האבק על ידי צליל אכזרי ומפחיד. מדוע עלי לזכור? כלום משנה למת אם הוא זכור או אם לאו. ובכל זאת הם מתעקשים. נזכור. האם אותי יזכרו לאחר מותי? והרי אין זה ישנה כבר, בין אם יזכרו או ישכחו. בין אם אהיה קבור בחלקת אדמה מקודשת או מוטל בתוך ערמת גופות טמאות. אני אהיה מת וזכרוני יעלם לו, גם ממוחם של חברי הטובים ביותר.

איני מפחד מן המוות, רק מן השכחה.

 

לעמוד האב
179 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

"שתיקת המצלמה" / יצחק יורש

 

 

זה קרה אי-אז בדרום צרפת, בטיול בעידן של מצלמות הפילם והשקופיות, כשהסקרנות והרצון שלנו לשמר חוויות היה במיטבו. שכרנו מכונית וירדנו אל האזורים הכפריים, הפחות פופולאריים ומוכרים. חדרנו אל לב עיירות מבודדות וכפרים מוזנחים, שהיה להם אופי ויופי שקסמו לנו. נסחבנו עם מצלמה די מסורבלת ונעצרנו  שוב ושוב כדי להנציח את המראות.

טרחתי והתעקשתי שלא לחסוך בהוצאה של חומר הצילום היקר ובשל כך לוותר על ההנצחה של מראות מיוחדים, בעיקר של שערים, דלתות וחלונות, שבעינינו, היו מרתקים. השתמשתי לרוב בעדשת "זום", כדי שלא לחדור ולפגוע בפרטיות של "נושאי הצילומים", בעיקר כשמדובר היה ב"אנשים שהם טיפוסים מיוחדים" או בחלונות פרטיים של הבתים.

הגענו לעיירה מבודדת ונידחת אי-שם בדרום. עצרנו בצד-הדרך ובטיול רגלי התחלנו לשוטט, להתפעל מהיופי הכפרי של הבתים הצנועים, מחלונות ומדלתות עשויים עץ או ברזל, שלרוב היה מיושן פגום או דהוי, שהתגעגע לצביעה וחידוש, אך היה מאוד מרשים באופי וביופי עדין. התקדמנו במעלה הדרך צועדים ונעצרים להתבונן, להתרשם, וגם כדי לצלם עוד חלון ועוד כניסה, במהירות זהירה, כדי שלא להראות פולשניים.

אבל, לאט-לאט החלה להתגנב אלינו תחושה לא נעימה, איזה סוג של דאגה שהתחלפה בשמץ של בהלה. חששנו שאולי מעשינו אינם מקובלים על אנשי המקום הבחנו שאחדים מהם צצו והחלו להתקבץ סביבנו, מלווים אותנו בדרכנו, תחילה במבטים ואחר-כך בהליכה. החלטנו להחיש צעדים ולנסות להתרחק בהמשך הדרך, לא הצלחנו והעוקבים סגרו את המרחק כשמצטרפים אליהם עוד אחרים.

הבהלה שהתגנבה ללבנו, הלכה וגברה והפכה להיסטריה קלה. הגברנו מהירות אבל אל הקהל שמאחורינו, הצטרפו נוספים והמרחק שבינינו הצטמק וקטן. כשהגענו לראש-הגבעה הוקפנו פתאום בעוד מאנשי המקום, כשרבים מהם מדברים בהתרגשות ומצביעים על הבית הסמוך. כיוון שהשליטה שלנו בצרפתית הייתה קרובה לאפס, לא הבינונו מה רוצים מאתנו. עד שאחד מהם הסביר באנגלית שבורה, שאנחנו מתבקשים להיכנס אל הבית שעמד בלב חצר סמוכה מוקפת חומה, ושם אל ראש-הכפר. בלית ברירה, די מבוהלים, נכנסנו כשאנו מוקפים ברבים מהמלווים שחשנו, שהם מצטרפים מסקרנות וגם לשם הנאה מקלוננו! 

היינו בטוחים שמחכה לנו משהו שבין נזיפה, הטפת מוסר, דרך לינץ' ואולי אפילו מאסר.

יצא אלינו אדם שנראה מאוד סמכותי ומכובד, שהוביל אותנו לחזית הבית אל עבר ערוגת פרחים שבמרכזה: התנוסס לו שם פרח גדול ומיוחד!

הסתבר שבגינת ראש-הכפר, גדל פרח מאוד נדיר ומיוחד שהיה לגאוות הכפר.

כנראה שתושבים שראו שני זרים עם מצלמה, מתפעלים, טורחים ומצלמים בשקידה רבה, חשו צורך להוביל אותנו אל בית ראש-הכפר כדי להרשים אותנו וכדי שננציח גם את הדבר המופלא והנדיר שהיה נושא גאוותם.

ניגשתי אל הפרח, כיוונתי את פוקוס העדשה ואז... לחרדתי גיליתי שהלחיצה על הדק המצלמה לא גרמה לשום קליק, צליל ותגובה!  הבנתי, שבשל כמות הצילומים שצילמתי, בדיוק באותה שנייה, נגמר הפילם במצלמה! מלא חשש ודאגה, שמישהו ימצא קרוב לידי, יבחין ב"שתיקת המצלמה", המשכתי לנוע וב"כאילו-כזה", גם "לצלם".  גייסתי את מירב המילים בצרפתית הדלה שידעתי אז ועם חיוך רחב, התחלנו בנסיגה תוך כדי דקלום מלווה בג'סטות גוף ובמימיקה רבה: "סה מניפיקה! סה טרה ז'ולי! מרסי-בוקו"!

מרוב ההתרגשות וברוב הבהלה: לא זוכר בכלל, איך נראה היה אותו פרח מפואר, ומכיוון שגם הפילם נגמר, שום צילום לא נשאר, וכל מה שנותר הוא, ספור קצרצר!

 

 

לעמוד האב
201 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

תחרות הסיפור הקצר – אפיזודה רקורסיבית / אריה שטרן

 

 

בוקר אחד, בעת שמר יעקב סופר שתה קפה ועלעל בעיתון, צדו עיניו מודעה אודות תחרות כתיבת סיפור קצר.

התחרות בחסות פירמה מסחרית ידועה, הפרס הוא שייט תענוגות בקריביים, מכסימום 500 מילים, להגשה עד סוף החודש.

מר יעקב סופר עיין היטב במודעה ואז גמלה בליבו ההחלטה להשתתף ויהי מה בתחרות. העובדה שהפרס הינו כרטיס בודד לא הטרידה אותו, מכיוון שמאז פרישתו המוקדמת מעבודתו כפקיד זוטר בדואר, נוהגת אשתו כוכבה לגעור בו על כך שהפך לבטלן ושאין הוא משתתף בפרנסת וחינוך הילדים.

הוא כבר דמיין כיצד ישייט לו בהנאה, ללא אשתו הרודנית וילדיו הנודניקים במימי האוקינוס האטלנטי. "אני בטח נצר למשפחת סופרים ידועה" הרהר, "ויעיד על כך שם משפחתי" (הוא התעלם מהעובדה שאביו ואף סבו, לא ידעו קרוא וכתוב).

ירד מר סופר למכולת השכונתית והצטייד בבלוק נייר ובעפרון. חידד את העיפרון, ליטף קלות את בלוק המכתבים והחל כותב. טוב, לא ממש כותב אלא מתלבט ממושכות בדבר נושא הסיפור.

לבסוף הגיע למסקנה שהכותרת תהיה בעצם נושא התחרות "תחרות הסיפור הקצר".

חייך מר סופר חיוך אווילי ומלא שביעות רצון עצמית, כותרת יש, חסר רק התוכן וזו ממש לא בעיה.

מקץ כמה שעות כשהעיפרון של מר סופר לא רשם ולו מילה אחת, ניזכר באדון שאול פינטו שהבריות הכירוהו כמי שיודע לנסח מכתבים לרשויות, כגון בקשות הנחה למועצה, מע"מ וכדומה. עלה מר סופר על אופניו ונסע מרחק של שלושה רחובות לביתו של פינטו.

מר סופר ביקש מאדון פינטו שיכתוב עבורו סיפור קצר עד 500 מילים, לסוף החודש, בתמורה לאלף שקלים במזומן. כמובן שהסתיר את נושא התחרות והפרס המפתה. ירד האדון פינטו למכולת השכונתית והצטייד בבלוק נייר ועפרון. התיישב בפינת עבודתו, חידד את העפרון, ליטף קלות את בלוק המכתבים והחליט שהכותרת תהיה נושא בקשתו של מר סופר "תחרות הסיפור..."

חייך האדון פינטו מתוך שביעות רצון עצמית, יש נושא! והתוכן? לא יהווה בעיה לכותב מוניציפלי ותיק שכמותו. חלפו שעות והעיפרון של פינטו לא כתב אפילו מילה בודדת פרט למשפטים ממסדיים ורשמיים משעממים. ואז ניזכר במישהו שיוציאו מהמצב המביך.

עלה על הטוסטוס ונסע לבית הקפה בכיכר לפגוש את משורר העיירה א.ב.בוזגלו, פינטו הסביר למשורר ... סיפור קצר, 500 מילים, לסוף החודש, 500 שקלים. לגם המשורר מהקפה, חידד עיפרון, ליטף... והחליט גם הוא שהנושא יהיה כותרת הבקשה "תחרות...", חייך חיוך רחב, יש נושא! והתוכן? לא בעיה למשורר לירי ותיק שכמותו.

אך העיפרון של מר בוזגלו לא שרבט ולו מילה אחת פרט לכמה שורות מתחרזות ולא רלוונטיות, ואז ניזכר בזרובבל קשקשני שהשתחרר לאחרונה מבית המשוגעים, ומאז הוא מסתובב במדרחוב ומבלבל לבריות את המוח בסיפוריו הדמיוניים.

שטח המשורר בוזגלו את בקשתו בפני זרובבל ... סיפור קצר ... 500 ... סוף החודש , 250 שקלים. וקשקשני שידע רק לדמיין העביר לדברני . . . 100 שקלים, ודברני לפטפטני... 50 שקלים,

ולבסוף הגיעה המטלה לירחמיאל שתקני האילם בשכר של פרוטה אחת בלבד.

שתקני, שלמרות היותו אילם ניחן בפיקחות רבה, ביצע מחקר ומצא שמעליו נבנתה פירמידה של סוחרים תאווי בצע וחסרי כשרון מפטפטני לדברני דרך קשקשני, המשורר בוזגלו, העסקן פינטו ועד הבטלן מר יעקב סופר.

וכך שלח ירחמיאל שתקני את התחקיר שלמרבה הפלא הכיל בדיוק 500 מילים, לתחרות, ואתמול התבשר כי זכה בשייט תענוגות בקריביים.

 

 

לעמוד האב
243 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

משל הקיפוד / ניקי פיקובסקי

 

 

ביער עד עתיק / למרגלותיו של עץ ותיק

הגיע מחויך ונרגש / קיפוד, דייר חדש.

לא הכיר עוד אף אחד.

כשאתה חדש, אתה לבד

חשב לעצמו בעצב רב / כשלפתע ארנב אליו קרב

קיפץ לימינו, קיפץ לשמאלו / רצה לשחק, להיות חבר שלו

קיפוד התגלגל והפך לכדור / גם הוא רצה להתחבר, ברור!

אך למראה החבר החדש / קיפוד היה נרגש

וכשקיפודים נרגשים או קצת מתביישים / גופם מתכדרר ומתמלא קוצים

קוצים חדים כמו חצים.

נבוך ומבויש / פנה לארנב, החבר החדש

ואמר בטון רוגז וחסר סבלנות, / האמת, לא ממש בכנות:

"האדמה ביער הזה לא נוחה"

הארנב נעלב וענה: "אולי לא לך, / ואם כך הדבר, לך לך

חזור ליער ממנו הגעת / והאמת, לא ברור למה בכלל באת!!!"

קיפוד לא התכוון בכלל להעליב ולהעיר / פשוט לא ידע איך את הקוצים להסביר.

הלך הארנב וקיפוד שוב נשאר לבד / לרגע נדמה שבין העצים אבד.

אך לפתע ציוץ נעים נשמע בין העצים / קיפוד שכח לרגע את עניין הקוצים

הביט למעלה מסונוור מהאור / כשלפתע הבחין בציפור

עפה לקראתו, חיננית ומזמרת / "ברוך הבא", לכבודו היא אומרת

וקיפוד מאושר, גם הוא רוצה לזמר / ובכך להראות לה, שגם הוא רוצה להתחבר

פתח את פיו לפצוח בשיר / שיר שקיפוד יודע ומכיר

אך יצאה מן צווחה צורמנית / שממש לא מתאימה לציפור חיננית

"אני שרה לך שיר ומקבלת צווחה / זה לא מצחיק, זו לא בדיחה!

השירה אצלי, היא דבר מאוד חשוב!" / נעלבה הציפור והתעופפה לבלי שוב.

קיפוד לא התכוון להעליב את הציפור / ומאוד רצה שהיא תחזור

פשוט קיפוד כמותו, שר בדיוק כך / נעלב בעצמו ולדרכו הלך.

עסוק במחשבותיו, התהלך לו ביער / עסוק במחשבותיו התהלך לו בצער

ונכנס בטעות לקיר של חוטים / "לא נורא, זו טעות של שוטים"

שמע את קולו המבודר של... עכביש / "מקווה מאוד שלקורי עכביש, אתה לא רגיש"

"לא, אני לא. נעים מאוד אני קיפוד ואני חדש" / "נעים מאוד קיפוד", חייך עכביש, "אני נרגש"

"מה אתה עושה?" שאל קיפוד בסקרנות / אני סורג עם קורי העכביש שלי בגדים כמו שקונים בחנות.

תראה, מיד אסרוג לך סוודר" / "בשבילי? באמת? בסדר"

שמח קיפוד שמצא לו חבר / והחליט שלא יאכזב יותר

ולאחר כמה דקות הסוודר כבר היה גמור, קיפוד היה מוכן למדידה / אך מה שקרה אחר כך, זו ממש לא חידה.

קיפוד התרגש מאוד לשתף פעולה  וכשקיפוד מתרגש קורה דבר מופלא

השיער היפה שלו, הופך לקוצים / כל קוץ, כמו חץ, כמו הרבה חצים

קוץ כזה חד / קרע את הסוודר מיד!

העכביש שטרח וסרג את הסוודר לקיפוד / חשב שקיפוד פשוט מפגין חוסר כבוד.

הסוודר נקרע, התמלא בחורים / שחוררו הקוצים של קיפוד חסר האונים.

העכביש נעלב ונעלם בין רגע / קיפוד הרגיש שהוא ממש פגע

והחליט לחזור ליער ממנו הגיע ולא לחזור / גם כך לא יכול להיות חבר או למישהו לעזור.

עצוב, כועס ומלא קוצים החל לעזוב את היער / כשכל החיות, גם הארנב, הציפור והעכביש, ראו בו את הצער

והחליטו לגשת אליו ולבחון אותו באמת ומקרוב / קיפוד מעניין עם קוצים שרוצה לעזוב.

וכשקיפוד ראה את כולם מסביב / חייך חיוך נבוך, מבויש וחביב.

קיפוד, הוא קיפוד / ועם כל הכבוד,

גופו מתכסה בקוצים חדים ממש / אולי כי הוא חדש ואולי כי פשוט חשש

וכמעט, כמעט, כל החברים ביער הפסידו / חבר ממש טוב, שכמעט, כמעט ולא הכירו

כי זה לא המקום שעושה אנשים נחמדים / כי אם אנשים, ההופכים מקום לנעים.

נעים ומסביר פנים לכל אחד / כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

 

 

לעמוד האב
365 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

טליה / שושנה ויינשטיין

 

 

 

טליה הוציאה את ארוחת ה-10 מתיקה והניחה על השולחן. חגית מה קרה? שכחת להביא אוכל? כן, שכחתי, ענתה לה חגית, בקול רפה. קחי את הבננה שלי, הציעה טליה. חגית סירבה – טליה לא ויתרה, והושיטה את הבננה. חגית נענתה ואכלה.

יום הלימודים תם. טליה חזרה הביתה, ברכה את אמה לשלום. שלום מתוקה שלי! איך עבר עליך היום בבית הספר? האם יש לך משהו מיוחד לספר לי? לא מיוחד, אבל, יש לי משהו לספר. חגית, הילדה היושבת לידי בכיתה, שכחה היום להביא אוכל, אז נתתי לה את הבננה שלי. יפה וטוב עשית, ילדה טובה שלי.

למחרת בארוחת עשר בכיתה, הבחינה טליה בשנית, שחגית לא הביאה אוכל. טליה לא שאלה דבר, אלא הניחה בפני חגית את הכריך שלה, ולעצמה את הבננה. חגית סירבה לאכול, אך טליה לא ויתרה וחגית לבסוף אכלה את הכריך. את ילדה טובה. אני אוהבת אותך אמרה חגית לטליה.

עוד יום לימודים עבר. הילדים חזרו לבתיהם, וכמו בכל יום נכנסה טליה הביתה, שמחה וטובת לב. שלום אימא! שלום אהובה שלי! ענתה לה אימה ומהרה לחבקה. איך עבר היום? מה את מספרת? אימא, את יודעת מה? גם היום חגית לא הביאה אוכל. אני לא מבינה למה היא שוכחת? איך אימא שלה, לא שמה לב לזה. כנראה שיש סיבה לכך. ענתה לה אמה. בערב נתקשר לחגית הביתה.

בערב, התקשרה אימא של טליה לביתה של חגית. אבא של חגית הרים את הטלפון וענה לצלצול הטלפון. מר כהן שלום! מדברת אימא של טליה. הבת שלי יושבת בכיתה ליד בתך חגית. נראה לי שזה חשוב ולכן התקשרתי. הבת שלי סיפרה לי, שיומיים בתך לא הביאה ארוחת 10 לבית-הספר, אז מצאתי לנכון לידע אתכם.

אני מאד מודה לך! ועוד יותר לילדה הנבונה שלך. אשתי מאושפזת. אין לי עזרה, אני מטופל בכמה ילדים ועלי גם לעבוד, אז אין פלא שחגית שוכחת לקחת את האוכל. אני טרוד ולא שם לב לצערי. אשתדל לוודא שכל ילדי לוקחים את האוכל.

מר כהן! מה דעתך? עד שאשתך תחלים, אני אשלח עם בתי אוכל גם לבתך, ואנסה למצוא לך עזרה? תודה רבה לך. מוטב שחגית תבוא יחד עם טליה מבית – הספר אלנו הביתה. בסדר, אני אדבר עם חגית, השיב לה אבא של חגית.

וכך היה, חגית התארחה בביתה של טליה, אכלה שם צהרים וארוחת ערב. יחד הכינו שעורים, שיחקו ובערב שבה לביתה, עד שאימה החלימה ממחלתה ושבה לביתה.

אימה של טליה, עמדה בהבטחתה לאבא של חגית, ומצאה לו עזרה בטיפול הילדים ומשק הבית.

אמה של חגית החלימה, הדבר הראשון שעשתה, התקשרה לאימא של טליה, הודתה לה על עזרתה הרבה בעת חולייה, ועל טליה שהבחינה שישנה בעיה עם חגית. והמעשה שעשתה, מעשה חסד, טוב וחשוב, ובדעתה לספר זאת למחנכת הכיתה. נראה לי שיש לך ילדה מיוחדת, חכמה וטובה, ילדה נבונה ומדהימה. אני שמחה, על שהיא חברה של בתי חגית. אני מודה לך בכל ליבי. אשריך על שהתברכת בילדה שכזו.

אין בעד מה השיבה לה אימא של טליה. אני בטוחה שגם את היית עוזרת לו אני הייתי זקוקה לעזרה.

כן, אבל כל זה, נעשה הודות לטליה.

 

 

 

 

לעמוד האב
192 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

יציאה / עמית ארז

 

 

מנחם המ"מ אמר לי תצא, הגיע אישור. שאלתי אותו 72 שעות? והוא אמר מה פתאום, 48. ושלא תעיז לחזור אחרי ארבע אחה"צ. אמרתי עכשיו שמונה בלילה באמצע סוריה, ואיך אני בדיוק אגיע לארץ? אז הוא אמר תגיע...  

ארזתי בגדים של חמישה שבועות  ויצאתי לשביל לכוון חאן ארנבה לבוש בסרבל, מעיל, ומגפיים. היה שם מושלג וקר וחשוך ועמדתי שם לבדי מעביר את משקל הגוף מרגל לרגל. בעשר הגיעה המתדלקת הגדודית והנהג הסכים להקפיץ אותי ליציאה מחאן-ארנבה. באחת עשרה תפסתי טרמפ לקוניטרה עם מרצה מקצין חנוך שהציע לי לישון ולצאת לדרך בבוקר. הגיפ חצי הפתוח והקר שאסף אותי הביא אותי לנפאח. באחת ורבע הגיע טרמפ עם איזה קצין שנבח עלי למה אני נוסע במגפיים. ברדיו שר מישהו וביקש ממישהי לשלוח לו תחתונים וגופיות. בעפולה עליתי על משאית. הנהג אמר לי לא לישון בשביל שהוא לא ירדם. הקבינה היתה חמה ונרדמתי. לאחר חמש דקות התעוררתי משאגה של הנהג שצעק מה אתה נרדם לי פה? פעם הבאה אני מוריד אותך. חצי שעה מאוחר יותר התעוררתי מחריקת בלמים. הנהג עצר ואמר הזהרתי אותך. אמרתי אני לא ארדם יותר, התעוררתי. הוא אמר בטח בטח, תרד. שתתהפך! צעקתי לכוון המשאית המתרחקת. הסתכלתי סביב וראיתי שאני נמצא בכניסה לאיזה כפר בואדי ערה. הבחנתי בתמרור זוהר במרחק והחלטתי לבדוק את עוזי 544891, בן זוגי הצמוד. רציתי לדעת אם אפשר להכניס בתמרור כמה כדורים בירי מהמותן. האיש הקטן על הכתף אמר לי אתה הולך להסתבך. עזוב אותך. חשבתי לעצמי מה כבר יכול לקרות? מקסימום כמה שבועות בכלא 6 בעתלית. בטח בטח. גיבור בדיבורים אמר הקטנצ'יק. הורדתי את קנה העוזי ואז עצר לי רכב. בשבע בבוקר הגעתי הביתה למושב. בוקר טוב משפחה. הדלקתי את הדוד החשמלי, התקלחתי והלכתי לישון.

 

התעוררתי בשש בערב ועשיתי כמה טלפונים. אף אחד לא בבית. איזה חרא. מרדכי עדיין נעדר, ארבעה חודשים אחרי המלחמה. עוד מקלחת. קנינו לך דובון שלא יהיה לך כל כך קר, והכביסה שלך התיבשה. תודה אמא. תעירי אותי בשבע.

אחרי מקלחת וארוחת בוקר אני יוצא. פיאט כתומה עוצרת. אותה חמודה שעצרה לי בפעם הקודמת. שאלתי האם? והיא אמרה זוכרת!, ושנינו צחקנו. שאלתי אם היא הנהגת הקבועה בקו הזה. היא צחקה, הסתכלה על המגפיים שלי ושאלה אם אני בדרך לתורנות חליבה. תקעתי בה מבט אלכסוני. בניסיון לפזר את המתח היא שאלה בקול מצחיק לאן החיילציק רוצה לנסוע היום? מבלי לחשוב הרבה עניתי לה לאיפה שהדודה היפה תרצה לקחת אותו. היא צחקה, והקטן על הכתף לחש לי לאוזן: יה חוצפן. איך אתה מעז? היא זקנה בת 30 לפחות. היא הסתכלה בי במבט משועשע ואמרה התינוק חוצפן. מה נעשה בך? שתקתי. ברדיו שרו שלוש זמרות על אדון עולם, ואני שאלתי את האדון אם אכפת לו לזרוק לי איזו עצם. החוצפן על הכתף לחש לי באוזן בטח בטח. החמודה שאלה מה בנוגע? חייכתי ושתקתי. ואז היא ירדה מהכביש לאיזה מקום בלי אנשים ושם הראיתי לה מה בנוגע. ביקשתי ממנה את הטלפון שלה. No way היא אמרה. תמצא אותי בקו צחקה. שלום אישה. תודה אישה.

יום שמש. אני מגיע בשתיים. אמרתי ארבע, כל כך רע בבית? מנסה מנחם להתלוצץ. הרס"פ קולט אותי ואומר יאלה למטבח. אני עובר בטנק, שם בו את בקבוק הברנדי 777. והולך לתורנות מטבח.

 

 

לעמוד האב
253 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

חולצה אדומה / נעמי פוקסמן

 

 

 

אולגה חזרה לביתה מעוד יום עבודה. חלצה נעליים, השתקעה בכורסא, הניחה רגליים על גבי השרפרף, הדליקה טלוויזיה ונאנחה אנחת רווחה. הרהורים חלפו במוחה והיא נזכרה כיצד עלתה ארצה עם בעלה ובתה, זוג צעיר עם ילדה בת שש, אשר נאלץ להתמודד לבדו מול קשיי קליטה. הבעל ניסה עבודות רבות, אך לא התמיד, צבר חובות וחזר לרוסיה.

אולגה החליטה להישאר בארץ ולגדל כאן את בתה. היא החלה לעבוד בניקיון בקניון גדול.

אי-ידיעת השפה לא אפשרה לה לעסוק במקצועה הקודם כלבורנטית. שעות העבודה היו ארוכות בעיקר בלילות ובלית ברירה שכֵנה השגיחה על הבת שנשארה לבד. העבודה היתה קשה, פיזית וגם נפשית. עובדי ניקיון הם אנשים שקופים שאיש לא רואה אותם ולא מעריך את עבודתם. בשעות הבוקר היתה אולגה חוזרת הביתה, מעירה את בתה, מכינה ארוחת בוקר ומשלחת אותה לביה"ס ואז ממהרת לעבודות ניקיון נוספות בחדרי מדרגות בבניינים סמוכים.

אולגה היתה עובדת אחראית ומסורה ובהדרגה החזירה את חובות בעלה, קיבלה קידום בעבודה והפכה אחראית משמרת. שעות העבודה פחתו והשָׂכר הועלה.

השנים נקפו ואולגה החלה לחוש הקלה. היא פירנסה את בתה והשתדלה לא להחסיר דבר ממנה. הילדה השתלבה בביה"ס והיו לה חברות בשכונה. ליום הולדתה השש- עשרה ערכה אולגה מסיבה עליזה והזמינה את כל החברות. לבתה נתנה מתנה חולצה אדומה יפהפייה שהבת רצתה זמן רב, מאז ראתה אותה בחלון הראווה. החולצה היתה יקרה והקניה נדחתה עד ליום ההולדת.

הבת גדלה והחלה לעבוד בפיצרייה סמוכה למקום המגורים ועזרה בפרנסת שתיהן. לעתים חזרה מאוחר עקב שעות עבודה עמוסות, אבל אולגה לא דאגה. היא ידעה שבתה אחראית, למרות גילה הצעיר.

בעוד אולגה מהרהרת בטלוויזיה הדלוקה שודרה התכנית "בשידור ישיר" ובה פשיטה על בית בושת בדרום העיר. את עינה של אולגה צדה דמות בחורה צעירה ומעורטלת שראשה מכוסה בחולצה אדומה. הבנות הועלו על ניידת משטרה ונלקחו לחקירה.

לבה של אולגה החסיר פעימה. החולצה נראתה לה מוכּרת וחששות החלו להציף אותה, אך היא נאנחה ואמרה לעצמה: "תפסיקי להכניס לך לראש מחשבות מטופשות". היא הלכה לישון.

בשתיים לפנות בוקר העיר את אולגה צלצול הטלפון. על הקו נשמע קולו של מוקדן המשטרה: "בבקשה בואי לתחנת המשטרה כדי לשחרר את בתך שנעצרה כמה שעות קודם. היא משתחררת עקב היותה קטינה". אולגה מיהרה לתחנת המשטרה.

 

 

 

לעמוד האב
206 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

פגישה, חצי פגישה / שחר מרקוביץ

 

 

אני פותח את הדלת והיא מולי, ככה פתאום מופיעה משום מקום. אמנם הבוקר נפגשנו במקרה והיא אמרה שתקפוץ אבל לא באמת האמנתי.

מה אני עושה עכשיו ומה אומרים בכלל? שכחתי כמה טוב היא נראית. בכל זאת עברו כמה שנים. טוב, אני אציע לה משהו לשתות. זו תמיד התחלה טובה.

"בטח תרגישי כמו בבית", אני אומר. בטח כמו בבית, אפילו אני כבר לא מרגיש כמו בבית. ומה עכשיו? שתיקה מביכה "אז ספרי קצת מה חדש אצלך?" כמו שאני זוכר היא אוהבת לדבר, אז זה ישרוף את הזמן יופי וזה מעולה כי במקרה אני גם מאוד אוהב להקשיב, כמובן שבאיזשהו שלב אני מתחיל לחלום בהקיץ היא אף פעם לא שמה לב לזה.

פתאום היא מציינת שמקרינים הערב איזה סרט שהיא נורא רוצה לראות בטלוויזיה ושאם היא כבר פה אז אולי נראה ביחד. אף פעם לא יכולתי לסרב לה ולכן באמת לא סירבתי לה.

כל כך שקועה בסרט ואני שוב חולם לי, משחזר את הבוקר שהתחיל כמו כל בוקר בקפה הפינתי רק אני הקפה והסנדויץ' והיא העזה להפר את השגרה בחוצפה הכל כך חיננית שלה.

פתאום מכל המחשבות שרצות לי בראש יוצא לי "התגעגעתי אלייך", רגע זה היה בקול רם?

בבת אחת היא מסתכלת עליי "מה אתה אומר? אני יודעת שעכשיו אני אמורה להגיד לך שגם אני התגעגעתי אבל זה די ברור אחרת לא הייתי פה לא?"

תמיד יודעת איך לגרום לי לשתוק ומה אני אמור להגיד לה עכשיו? שלא באמת הפסקתי לחשוב עליה אף פעם? או שרק הדחקתי אותה כי זה כואב מידיי לזכור? או שאני אודה באמת, שאני הייתי פחדן אז ואני גם פחדן עכשיו ולכן אני לא באמת מספר לה מה אני מרגיש באמת. מבלי לשים לב אני מחייך והיא שואלת "מה אתה כבר מתכנן יא ממזר?" ובאמת שאני לא מתכנן כלום, זה פשוט הראש המתולתל שלה שאני כל כך אוהב ותמיד נזכר בו כשעדר כבשים חוצה את הכביש.

ברוך השם הסרט נגמר, החלטתי שהגיע הזמן להשתמש בנשק יום הדין והבאתי לה את אחד מהשירים שאני כל כך אוהב לכתוב וביקשתי ממנה לקרוא אותו בלב ואז לספר ל מה דעתה עליו. מה שלא סיפרתי לה שבסיום השיר כתבתי שאני מקדיש את השיר למקור ההשראה שלי, המוזה התמידית שלי ושאם היא לא הבינה עד עכשיו אני מדבר עליה.

ואוו. כל כך הרבה קיטש, שמרוב מתיקות אפילו אני מרגיש את החורים בשיניים, אבל הייתי חייב לשתף אתכם גבירותיי ורבותיי כי זו הפעם הראשונה וגם האחרונה שהיה לי את האומץ להתמסר לצד הרומנטי שבי ולמזלי זה הספיק בדיוק כדי שהיא תסכים להיות זוגתי ואשתי ואם ילדיי אה כן.... וגם הסבתא של הנכדים שלי.

 

 

לעמוד האב
191 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

איתנו ולא / חגית פרידלנדר

 

 

הוא מתרחץ בחלקים. לאט. תחילה פלג גוף תחתון. אחרי שעה פלג גוף עליון. למחרת חופף את הראש כשהוא רכון על שפת האמבטיה. כמו הילדים שפוחדים ממים. גם הוא ילד.

אמי סיפרה לי שכך התרחצו בירושלים בימי המצור. בדרך כלל בימי חמישי. פעם בשבוע.

גם הוא היה ילד שנולד בירושלים. אני אוהבת ילדים. הילד הזה כלוא בגוף בן ששים.

 

כמו ילד אוהב שוקולד ודברי מתיקה. למקורבים הוא מוכן להודות שהוא מטורף על הנחשים המסוכרים הצבעוניים שמקבלים את פניך בכל קיוסק או בכניסה לקניונים... תמיד יכול לטעון שקונה לנכדים. הוא אוכל כמו ילד ובדרך כלל אוכל של ילדים. וקצת. לא גרגרן צמרת.

 

הוא מצייר סיפורים. הוא מציירם בצבעים אחרים. גם הוא אחר מכל צבע. אפילו תווי פניו משתנים בהתאם למצב רוחו. לפעמים פניו ארוכות ומחודדות, לפעמים מתעגלות, לפעמים קורנות, לפעמים קודרות ובעיקר רחוקות רחוקות...

יש ונתקף בזעם עצום, קולו מתחלף ואז הופך לרעם. אני קולעת צמה מזעפו ומטמינה בתוכה בעדינות שאריות כעס אילם.

בלילות הוא נאנק וגונח. רועד. לעיתים הרעד מתגבר ומקפיץ מתוכו סודות עמומים. אני מלטפת את חלומותיו, מנסה לשטחם עם השמיכה ולמחקם לבל ישובו. עיני פקוחות באפלולית החדר. רק הנר עדיין דולק וצללית להבתו מחוללת על הקיר ממול. בחוץ מייללים תנים. בחרכי התריס מטפטף מעט אור פנסי הרחוב.

עוד קצת ויתחלפו המאורות. אני מייחלת לבוקר שיגיע, מתעלמת מעייפותי ורק רוצה לזכות בצחוקו. צחוק של ילד מתוק הפוקח עיניים משתאות ליום חדש.

 

כשהוא מתעורר הוא בעצם בכלל לא ער. הוא אמנם מדבר איתי, צוחק, מתבונן בי בעיניו העמוקות שהצבע החום החם זולג מהן בכל עפעוף, אך הוא במקום אחר. הוא מדליק סיגריה, לוגם באיטיות מהקפה המהביל, מקפיד לומר תודה וצולל לתוך עצמו.

 

אני מלטפת את זקנו שצימח זיפים דלילים באפור ובלבן.

"אני חייב להתגלח היום?" שואל הילד שבו.

איני עונה, רק מחייכת. ילד כזה גדול ושואל שאלות קטנות ומתוקות.

עורו רך כשל תינוק. כאילו לא התבגר ולא נחרצו בו עקבות הזמן. כאילו החוויות התחשבו ולא הטביעו בו חותמן. שאיש לא ידע. כמו דברים רבים שאיש לא יודע.

 

עוד מעט הוא ילך לשטוף פניו. יסרק באיטיות את שערו. הוא אוהב להסתרק שוב ושוב. זה מרגיע אותו. מקלף מעליו שכבות של זיכרונות ואז ישוב לשתות עוד כוס קפה. עד שיתעורר. וכך כל בוקר.

 

בסוף הוא מתעורר. הוא דולה את סיפוריו אחד אחד מפרקי חייו בהומור שתפור קבע בשפתו ואני מכירה אותם כמו חוויתי בעצמי.

מעולם לא צחקתי כל כך הרבה. האם הצחוק שנצחק בחיינו קצוב מראש?

 

הוא סיפר לי שבמשך שלושים שנים אחרי מלחמת יום כיפור שתק. עד שלא. ואז כתב. אחר כך דיבר ודיבר ולפעמים שכח להפסיק. כשהוא שותק הוא גם שוכח להפסיק.

עם השתיקה עננים גדולים של עצב מגיחים ואני לא מצליחה לפלס דרכי אליו ביניהם. למדתי שהוא שקט כשכואב לו. והוא שקט מאד כשכואב לו מאד. ואז אינו מוציא הגה. זה יעבור, אומר. מתפללת שלא יכאב. שלא ישתוק.

המחשבות נגסו וגזלו את השקט שלו, שלי. שאבתי דליים של עידוד בכל צלילה לתהום הפחדים והצפתי את התודעה בכמה רעיונות. לשווא.

 

והוא? כדרר את חייו הקודמים ותחבם בבור אפלולי ואת השנים אחרי המלחמה לא ידע איך לחיות. מבחינתו חייו תמו.

 

היום כמעט ארבעים שנה אחרי המלחמה הוא עדיין שם. איתנו ולא.

 

 

לעמוד האב
385 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?

בילוי לילי / נירית אושר

 

 

 

רק שלא יראה אותי. בבקשה אלוהים, רק שלא יבחין בי, אני אהיה ילדה טובה מבטיחה, רק תעשה שהוא ייעלם, שיחזור הביתה כלעומת שבא. מה הוא עושה פה בכלל? איזה בושות, זו הפדיחה הכי גדולה בחיים שלי. אם למישהו ייוודע שאבא שלי בא לחפש אותי בדיסקוטק, אני לא אוכל להראות את הפנים שלי פה או בתיכון. ההשפלה. אין, נגמרו לי החיים. אני חייבת לצאת מפה מהר לפני שהוא יבחין בי. אוי אלוהים, הוא הולך לתקליטן, הוא הולך לבקש שיכריז את השם שלי בכריזה, מוות.

טוב, לפחות יצאתי ואני יכולה לנשום קצת אויר. קודם לברוח מכאן הכי מהר שאפשר, אחר כך להחליט מה לעשות. כאילו שיש לי דרך להינצל, בכל מקרה אבוד לי ואני הולכת לחטוף. אם אני אלך עכשיו הביתה, אפגוש באמא. שמחה גדולה לא תהיה שם, היא בטח מחכה לי מנופחת מבכי בשביל להוציא עליי את כל העצבים שהוא הוציא עליה כי היא לא שומרת עליי מספיק ולא גידלה אותי כמו שצריך.

אם אני אשאר פה ואחשוף את עצמי לפניו, אין גבול לבושה. הוא יצעק עליי ויגרור אותי לעין כל, ואז גם מי שלא מכיר את השם שלי שמהדהד עכשיו ברחבי הדיסקוטק, יצפה בי ננזפת על ידי האבא הפסיכופט שלי, כאילו שאני בת שנתיים. לא, עדיף לי לחזור בלעדיו, עדיף להתחבא עוד קצת, עד שהוא ישוב על עקבותיו. אני מכירה את הסביבה מספיק טוב, אין סיכוי שהוא ימצא אותי אם אני לא רוצה. אבל מה אחר כך? כמה זמן אני יכולה למשוך מחוץ לבית, אני גם לא השתגעתי לקחת מונית לבדי, אני חייבת לתפוס את ענת ועינת ולשכנע אותן לחכות איתי כמה שאפשר ואז לקחת ביחד מונית הביתה. רק מהמחשבה על מה שיחכה לי בבית כשאחזור, דפיקות הלב שלי מאיצות בטירוף.

אל תיכנסי לפניקה, כרגע זה לא יועיל. להסדיר את הנשימה, לחשוב בקור רוח איך לצמצם נזקים. הכי חשוב שלא יגלה אותי פה. המטרה הראשונה לגרום לו לחשוב שאני לא במועדון הזה ושילך כבר למקום אחר.

לעזאזל איתו, איזה מטורף. אני לא מפסיקה לראות את התמונה מלפני כמה דקות, כשלפתע הבחנתי בו נכנס למועדון בהליכה מהירה, טירוף אוחז בעיניו בעודו סוקר כאחוז תזזית את פני הנוכחים. נכנסתי להלם ולאלם. לא האמנתי שאני רואה טוב. כן, זה לא יכול להיות מישהו אחר. זה אבא שלי, המשקפיים שלו, הפנים החזקות שעוטות את פרצוף האימה. באינסטינקט, התכופפתי. ככה סתם, באמצע רחבת הריקודים, כולי חיוכים ופוזות למראות המציגות אורות מרצדים מבעד למעטה החשיכה והעשן. בשבריר שניה התערבב הבילוי השבועי הפרטי שלי עם המציאות ממנה אני מנסה לברוח. המקום הבטוח, המהנה, שבו אני יכולה להיות מי שבא לי הפך לשדה מוקשים. צריך להתכופף, להתחמק, ללכת בזהירות ובמהירות צמוד לקיר, להיטמע בין אנשים, לבדוק בשבע עיניים שדמותי לא ניבטת מאחת המראות.

נשימה עמוקה. הוא הלך. הצלחתי להתחמק ממנו בינתיים, עד שאגיע הביתה. אולי לא אגיע הביתה? אולי אברח, אשן אצל חברה הלילה ומחר אצא לדרך חדשה? אתחיל בחיים עצמאיים, אני בת 16. לא, אין סיכוי. אני לא הטיפוס שבורח ולא חוזר. אני לא מהמסתדרות. טוב, הערב כבר התחרבן זה בטוח, לרקוד בטח לא בא לי. אני אשב בצד ואמשוך את הזמן. סיום הלילה הזה יהיה מסויט בכל מקרה, אז עדיף לדחות אותו כמה שניתן.

 

 

 

לעמוד האב
197 דירגו.
האם אהבת את הסיפור?
המשחקייה, עין יעקב.
תיאטרון אחר בעכו
הקמת אתרי אינטרנט - אשכול.
ממתקי אבו-ג'ימי תרשיחא
מעיינות זיו, האפליקציה שמקדימה את הקידמה

לוח אירועים

יום א' יום ב' יום ג' יום ד' יום ה' יום ו' שבת
 
 
 
 
 
 
1
 
2
 
3
 
4
 
5
 
6
 
7
 
8
 
9
 
10
 
11
 
12
 
13
 
14
 
15
 
16
 
17
 
18
 
19
 
20
 
21
 
22
 
23
 
24
 
25
 
26
 
27
 
28
 
29
 
30
 
31
 
 
 
 
 
 
היכל התרבות בנהריה
בלוני גז, מייבש כביסה ומחמם מים על גז
אומנות יהודית במעלות
סטודיו לאדריכלות ועיצוב פנים - אביבה גולדשטין וענת כהן.
קשת אילון
בועות, ריהוט גן ובריכות שחייה
המעבדה שלכם לציוד היקפי ומחשבים בגליל המערבי
סינמה מעלות
עירית מליק. קוסמטיקה בכפר ורדים.
גלילאו - מועדון רכיבה
כלביית כישורית
ג'אן פייר, מסעדה במעיליא
מרכז מדעי לילדים בכרמיאל
עמית נטע - רואה חשבון
עידית נבו
תמי ריטוב, בריאות הנפש ופסיכותרפיה
פרסום בכפר ורדים
חגית פרידלנדר, אמנות מקורית
קשת אילון
אומנות יהודית במעלות
המעבדה שלכם לציוד היקפי ומחשבים בגליל המערבי
בלוני גז, מייבש כביסה ומחמם מים על גז
סינמה מעלות
בועות, ריהוט גן ובריכות שחייה
היכל התרבות בנהריה
סטודיו לאדריכלות ועיצוב פנים - אביבה גולדשטין וענת כהן.
עירית מליק. קוסמטיקה בכפר ורדים.
עמית נטע - רואה חשבון
גלילאו - מועדון רכיבה
ג'אן פייר, מסעדה במעיליא
כלביית כישורית
מרכז מדעי לילדים בכרמיאל
Share this