סיפור חיי. בקיצור

רחל פולס בפתיחה:

אחרי הצבא עבדתי כמזכירה בכור האטומי בכור הגרעיני בדימונה. שם פגשתי את האיש שבידיו הפקדתי את חיי. אדם משכמו ומעלה מרוב העם. לדעתי!

סיפור חיי מדהים, אבל אין מקומו כאן. היתה לי ילדות עשוקה והאיש היקר שידע זאת, דאג, שכל מעשי מאז נישואינו, יזכו לשמחה ויצירה. אמירתו הקבועה – אני עובד ואת תיהני מהחיים.

חיפשתי את ההנאה, עברתי מנושא לנושא, תכשיטים, ויטראז'ים, ציור על משי.

כאן אני עושה הפסקה קלה ומפרטת איך שועטים קדימה מקרים מוזרים. אני אספר לכם סיפור קצר ומרגש שקרה בעקבות הציור על משי. לאירוע משפחתי מסוים, ציירתי על משי פרחים ויצרתי מהבד המצויר, שמלה עדינה ונהדרת. אותה לבשתי לאירוע. שכנה שראתה זאת, ניגשה אלי אחרי מספר ימים, ואמרה: "רחל יש לי חברה שיש לה 2 בנים. האחד עומד להינשא בעוד 3 שבועות בגינת הבית שלהם בכפר שמריהו. האחר חייל בשרות חובה. לפני מספר ימים, נפל הבן החייל במבצע מסוים. ההורים אומללים, אבודים. לא רוצים לדחות את החתונה. האימא מחפשת שמלה, אבל הנפש השבורה שלה לא מאפשרת להחליט מה היא תלבש. ממש שברון לב. סיפרתי לה על הבגד שלבשת והיא רוצה לבוא אליך ולבקש ממך לעזור לה".

"אני אעשה הכל", עניתי. האם השכולה הגיעה. ראתה את השמלה המעוטרת בפרחים ובקשה ממני שמלה כזו. עשיתי זאת. למחרת החופה, בבוקר, התקשרה אלי אותה גברת ואמרה בהתרגשות, "תודה לך רחל. אני הייתי עוד פרח בגינה". זהו, חוויות יש בלי סוף.

וכעת למתנות השמים. אני קיבלתי ארבע. מתנה ראשונה שלי. היא האדם שאתו חייתי את חיי. מתנה שניה, הילדים המקסימים שלנו. מתנה שלישית, נכדי, שמהווים דוגמא לעתיד העם שלנו. הם השילוב המדהים של עדות ישראל (פולניה, רוסיה, גרמניה, סוריה, עירק ותימן). מתנת השמים הרביעית, הציור.

מרגע שנגעו אצבעותיי במכחול וקיבלתי הדרכה איך מסתכלים על היצירה שמתחילה להתעורר, נפתח בפני עולם חדש. פרטים שלא ראיתי קודם, התרוממו לנגד עיני כאומרים… אנחנו קיימים, אל תפסחי עלינו.

לצייר נופים, זה יופי, שמחת עיניים. ריחוף על האדמה השמים והים ומה שביניהם. אבל אחרי שנחשפתי לדיוקנאות, נפתח עולם אחר, עמוק, מדהים.

המורה שלי, עוקשי אבשלום (אצלו למדתי בשנתיים האחרונות), היה יו"ר אגודת הציירים והפסלים. עוקשי הוא ממוצא תימני. הוא לימד אותי להיכנס פנימה אל מתחת למראה החיצוני. זו היתה מתנה מופלאה. התערוכה הראשונה שריגשה אותי, היתה במוזיאון הארץ ברמת-אביב. הייתי בשנת הלימודים החמישית. קיבלתי הודעה להגיע למוזיאון עם מספר עבודות. אז הוזמנתי לקיים תערוכת יחיד. נושא התערוכה: יהדות תימן. הם הוסיפו לציורים, תכשיטים, בגדים כלים, מוזיקה תימנית וכיבוד תימני. הרגעים הגדולים היו לראות את הזקנות והזקנים מגיעים לפתיחת התערוכה. עומדים ליד הציור של דמותם ומוחיים דמעה. אחד מהם חיבק אותי ואמר, לא ידעתי שאני ככה… הממחטה שאחזתי בידי, נשטפה בדמעות. מאז השתנו חיי.

כיוון שהזכרתי את יהדות תימן, אז אעשה הפסקה קלה ואספר לכם עוד סיפור מרגש. חברתי היקרה מהכפר, פרידה גרנות, קבעה פגישה במוזיאון ישראל בירושלים עם אוצרת האתנוגרפיה (אחראית על אגף המציג תכשיטים בגדים כלים ועוד חפצים רבים של עדות ישראל. מקום מקסים). הגענו לפגישה. הגברת מבוגרת, נמוכה, בהירה מאד, מוצאה מגרמניה. היא פתחה בשיחה נוגעת ללב: "בחרתי ללמוד על יהדות תימן".

אקצר ואומר: היא ראתה את האלבום של יצירותיי שהבאתי איתי. אגב, לשמוע מפיה את המשפטים התימניים עם הצליל המיוחד היה ממש מדהים בשבילי. היא הצביעה על אחד הצילומים ושאלה, מה זה? עניתי, גבר מבוגר מעשן נרגילה. לא אני שואלת מה זה בתימנית? לא הצלחתי לזכור. הדמות הקטנה פולטת בעוצמתיות… מא דא עה. קיבלתי התקף צחוק. לבסוף אמרה לנו. אני מצטערת, אין לי אפשרות לעשות כאן דבר. אבל, ברחובות, בשכונת שעריים, בונים מוזיאון ליהדות תימן, גדול מאד ומפואר. הישירה מבטה אלי, אני האוצרת שלו, את פותחת את המוזיאון עם יצירותיך. נעתקה נשמתי. זה ממש הבית של הדמויות שלי.

המוזיאון עומד להיפתח לקראת חג הפסח. אני מאושרת שעבודותיי תגענה לבית שלהן. ילדותי נעורה מחדש. אני מסתכלת על הציור של טוחנת הזחוג ורואה את אמא שלי. אפילו ממש כעת עושה זאת. הנה הציור של אופת הפיתות (צלוף). ומולי רואה אני את הטבון שצמוד לגדר בגינה ואימא מצמידה לדופן הפנימית של הטבון החם את הפיתה המונחת על כרית. פוש!!! הפיתה צמודה וידה של אמא עוברת לפיתה הבאה. תמונות רבות ניעורו לחיים ואני מתרפקת עליהן. (בגלריה שפתחתי בביתי יש ייצוג מלא לדמויות האלה וכן נופים ודמויות מעדות אחרות). הסיפור הזה ממלא את נפשי. בכלל אצלי הכל עובר דרך הנפש אל המוח. נא לא לבקש הסבר. תודה מכל הלב פרידה.

מה מרגש אותי היום? ובכן, אביבית גולן שוץ, האוצרת של התערוכה בספריה, הציעה לי להציג מעבודותיי. כמובן שהסכמתי בלא התרגשות יתרה. אביבית הגיעה לביתי, בחרה את הנופים שמוצגים בתערוכה, והוסיפה…. אני מבקשת ממך גם דיוקנאות אם את יכולה.

זהו. לתפקיד נכנסה המתנה הרביעית שהסעירה את נפשי. יש לי 3 נכדות ו-5 נכדים. הגדול בן 24 והקטנה בת 4. בחרתי לצייר אותם כתינוקות. אני צלמת חובבת ומשפחתי היא במקום הראשון. מצאתי בחומר הרב שברשותי את הצילומים המתאימים והתחלתי לצייר. משהוא מדהים הציף אותי בראותי את נכדי, קטנים! מביטים אלי, או מסתכלים בסקרנות לכוון אחר. זוהי תערוכה שמייצגת את כל אשר לי.