עודד שלומות
הגליל שלנו יוכל לשמש דוגמא לכל תושבי ישראל, ואור לעמים השכנים ולעולם כולו, כיצד ניתן לממש אחווה אנושית.
אולי מה שקורה כאן בגליל שלנו, יוכל לשמש דוגמא לכל תושבי ישראל, ואור לעמים השכנים ולעולם כולו, כיצד ניתן לממש אחווה אנושית.
הובעה גם משאלה שלא נסתפק רק באירוע שנתי אחד, ככל שהוא מלא רצון טוב ואהדה. יש להתחיל מן השורש, לקיים קשר לא רק עם המנהיגים אלא גם עם הילדים מגני הילדים ועד לכל מוסדות החינוך, ותנועות הנוער.
במפגשים שיכללו פעילות משותפת המתאימה להם, כי הם דור העתיד, וחובה שילמדו להכיר סובלנות ושכנות טובה מהן.
אנו מתפללים לגשם, ובכל זאת הוא הצליח להפתיענו…. הסוכה הוכנה מבעוד מועד, חניכיה ומדריכיה של תנועת הנוער נוע"ם, עמלו וקישטוה כמיטב כישרונותיהם והמצאותיהם, הרחבה המרוצפת החדשה רק ציפתה לכיסאות שיוצבו בסוכה ומחוצה לה כדי לקבל את פני האושפיזין הרבים, והגשם ….. אמנם הגיע. קיווינו שיחכה מעט, אבל לא! כאילו להוכיח: גם כשסוכות מקדים, אנחנו עדיין נרטבים בסוכת הארעי שלנו.
השנה, שלא כבשנים עברו, יכולנו לנצל את בית הכנסת ולארח את הבאים בצל קורתנו וכך ליהנות משני העולמות – את סוכת השלום ארחנו בבניין, כשהסוכה שהרוח והגשם לא היטיבו עמה, ניצבה מבוישת מעט.
החששות רבים – האם יגיעו האורחים להם ציפינו? האם יגיעו גם אורחים מחברי הקהילה והכפר? והאם יהיה האירוע המשך ראוי למסורת שנקבעה ע"י קודמיו – והתשובה היא כן!!!
הגיעו אורחים רבים מהכפרים הקרובים לנו, שכנים של יום יום, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ועובדי אדמה, אימאם ושיח', כמרים ונזירות, ורבנים וגם ראש מועצת כפר ורדים. השתתפו גם רבים מחברי הקהילה, וכמה מתושבי הכפר, ומה ששימח במיוחד השתתפות ילדים ונוער.
סדנת התיאטרון בהפעלתה של פאניה גרינשפון, פתחה את האירוע ועודדה את המשתתפים, בעיקר הנוער אך גם כמה מן המבוגרים, להציג פגישות בין אדם לאדם, להעביר רגשות, אם בקול ואם בפנטומימה, להביע אהבה וידידות ועוד. האווירה התחממה ובסיום היו המשתתפים וגם אלה שצפו בהם מחויכים ושמחים.
השיח, כמו גם הסיפורים היו בגובה העיניים, בשפת אדם לאדם, לא בהרצאות מלומדות, ובכולם הובעה משאלה אחת: שיגיע השלום לאזור המסוכסך שלנו. כל מה שקורה סביבנו הוא חלק מהווייתנו. אך כאן בארץ הזו, שבה חיים שני העמים המאמינים ברוב הדתות השונות, עלינו לחיות אחד עם השני בשכנות טובה, ללמוד להכיר ולכבד איש את רעהו, לשמוח בשמחותיו, ולהתעצב בעצבו וכאביו, ולהצמיח אוכלוסיה שתוכל להיות הגרעין שיוביל לשלום.
אולי מה שקורה כאן בגליל שלנו, יוכל לשמש דוגמא לכל תושבי ישראל, ואור לעמים השכנים ולעולם כולו, כיצד ניתן לממש אחווה אנושית.
הובעה גם משאלה שלא נסתפק רק באירוע שנתי אחד, ככל שהוא מלא רצון טוב ואהדה. יש להתחיל מן השורש, לקיים קשר לא רק עם המנהיגים אלא גם עם הילדים מגני הילדים ועד לכל מוסדות החינוך, ותנועות הנוער. במפגשים שיכללו פעילות משותפת המתאימה להם, כי הם דור העתיד, וחובה שילמדו להכיר סובלנות ושכנות טובה מהן.
דוד קיסוס "הביא" לסוכה את האושפיז יוסף כהן זינאתי, כשסיפר את סיפור משפחתו שמעולם לא עזבה את פקיעין, וחיה לבטח בין השכנים בני כל העדות המתגוררים שם. משהגיעו ימים רעים, יצאו שכניו המוסלמים לשמור ולהגן עליו ועל משפחתו ודאגו לשלומם כשם שדואגים לאחים.
את האירוע חתמה הופעה נחמדה של נגנים ורקדניות צעירים מפסוטה, שנגנו ותופפו, והופעתו בנגינה שירה ותיפוף, של יוסף ג'ורג, המוכר לנו כג'ורג' סמעאן יחד עם חברו המתופף, שאל חלקם הצטרפו כולם בשירה ובריקודים.
נילי אלדר הפעילה את הטבון וילדי נוע"ם אפו פיתות חמות שהוגשו בזעתר ושמן זית. כיבוד גלילי ראוי שהגיע בזמן שכן המפגש נמשך שעה ארוכה.
תודה לכל המשתתפים הרבים, לאורחים וגם לראש המועצה שלנו שכיבד את המעמד בנוכחותו.
**
יוסף זנאתי, אושפיזין בסוכת שלום בסימן שכנות, במניין המשפחתי בכפר ורדים.
לפני כ 30 שנה ברכתי חלוצים של ציונות שלב ג׳ בברוכים הבאים, אצל ביקעת פקיעין. לאדמה ששמרתי בעבורכם כ-2000 שנה. ושוב אני חוזר לכפר ורדים עם השליח דוד קסוס שהקים את בית הספר בכפר ורדים ועכשיו חבר במניין המשפחתי, השומר והמקרב את סיפורי פקיעין.
יש הקוראים לי הפלח העברי האחרון, ושומר הגחלת. גחלת מתיישבים בגלילי לצד ערי הקודש שלא גלו מהארץ עבדו אותה והיא שמרה אותם כך בשכנות טובה. בשנת המרד הערבי 1938 במאורעות בפקיעין בקשו אנשי הכנופיות להרוג את יוסף זנאתי. השכן, מוחמד אחמד מחמוד, התחנן לפני המוכתר כמאל אפנדי להמליץ על שכנו הטוב יוסף זנאתי וכך ניצלתי במקום להרגני יצאתי לגלות חדרה. וכך ניצלנו כל המשפחה.
אחרי שנתיים חזר לבית הכנסת ולביתו יחד עם סעדה אישתו ומרגלית ושאול. "היינו בבית שלנו", מרגלית זוכרת, "ופתאום האנשים של קאוקג'י בדלת שלנו". מצווים עליהם לעזוב, אך זינאתי מבקש ארכה של יממה. אין הוא רוצה לצאת את ביתו בשבת. "בשום אופן לא הסכימו", היא מספרת. אבל על הגזירה נודע גם לשכן, מוחמד אחמד מחמוד. הוא רותם את חמורו, יוצא אל מחנה קאוקג'י ומבקש לראות את אחד המפקדים. מתחנן לפניו שיתירו למשפחת חברו להישאר על אדמתה. אבל ההוא טוען: "קיבלנו ידיעות שיוסף זינאתי מעביר ידיעות לאנשי היישוב היהודי. מחמוד הטוב מתעקש. "הסביר שאבא איש ישר, ששום סכנה לא נשקפת ממנו, שהוא מוכן לערוב לו בראשו", מספרת מרגלית.
אבל לא רק שמחמוד מסורב, המפקד גם גוער בו על מסירות הנפש שלו ליהודים. בפקודת המוכתר נשלח רכב של משטרת תרשיחא, ומשפחת זינאתי המגורשת עולה עליו. רגע לפני כן מייעצים ליוסף זינאתי לחבוש כאפייה ועקאל, כדי שהערבים בדרך לא יחשדו שהוא יהודי. הם מגיעים לנהריה, גבול השלטון היהודי, אבל אנשי ביקורת הגבולות לא מתירים להם לעבור. עם הכאפייה והעקאל יוסף זינאתי נראה להם לגמרי ערבי. רק לאחר שעומדים על זהותם מצמידים לידיהם סרטי משמר אזרחי. שלא ייחשדו שוב כסוכני אויב. 1948 במלחמת השחרור, בגליל במבצע חירם, כשמשפחתו ב"גלות נהריה", שאול זינאתי כבר חייל בצה"ל. אבל הוא לא שוכח את משפחות מחמוד מפקיעין. כדי להגן עליהם מפני נקמה יהודית הוא מנסח מכתב: "לכל צבא הגנה לישראל, יש פה בכפר שתי משפחות מוסלמים והם בתחילת המלחמה שמרו על משפחתנו – משפחת יוסף זינאתי מפקיעין. הן, שתי המשפחות, הצילו אותנו מכל פגע רע, ואני מבקש שתשמרו על שתי המשפחות האלה ותחזירו להן טובה תחת טובה. ממני, שאול זינאתי מכפר פקיעין". זה אחד מסיפורי השכנות הטובה בבקעת פקיעין .
**
נימר נימר, מחורפיש, קרא את שירו "קוורטיט רוחני"
בתשע"ד, בכפר ורדים נפגשו בחו"המ סוכות
קוורטיט רוחני המיצג יחדיו ארבע עדות
אבי, גבי, זכי, ונימר בעל החברבורות
לטקס עצה ארבעתנו בין הבריות
מארחים, אורחים ואושפיזין לדורות
****
ישבו בהירארכיה גאווה לתפארת ורעותא
ללא מחיצות, ללא מזימות אך ורק בצוותא
העלו רעיונות, קושיות ללא פלוגתא
מאזינים מסובים האדרת נשים בחברותא
ושמחת בחגיך ניסוך המים בבית שואבתא.
*****
טיפין טיפין מהנהנים ללא רוחות רפאים
על התורה, העבודה בואך לגמילות חסדים
לא נדחפו לא התרפסו ולא פספסו ערכים
כל האושפיזין עמדו דרוכים בכפר ורדים
הבה נגילה ונרננה יחדיו ברוב מפגשים
****
ארבעת המינים: ערבה, אתרוג, הדס ולולב
מפגש מפרגן, מרענן, מסקרן ומלבב
לא מדברים גבוה גבוה אך גולשים סביב
לא בוחשים, לא נוטרים איבה כי לב נדיב
וירעש כל הכפר והספר עד בוא האביב
*****
0 תגובות
השארת תגובה
כל הכבוד ל”מנין המשפחתי” על חידוש מסורת “סוכת שלום”
הבעיה היא, שגם בכפר-ורדים קיימת עויינות כלפי-שכנינו – והיא מתחילה בבתים רבים. למיטב ידיעתי, חוץ מהשתתפות כתות ו’ בפעילות “יום אימוץ” של היחידה הדרוזית, לא נעשית פעילות אמיתית בנושא קרוב הלבבות והסברה, שבארץ הזו צריכות להיות הזדמנויות אמיתיות ושויון זכויות אמיתי לכל אזרחיה. משרד החינוך קדם בשנים האחרונות הנחלת לאומנות ושנאת זרים במקום חינוך לדמוקרטיה. יש לתקן זאת לפחות במערכת החינוך של כפר-ורדים.